1. בפניי בקשת רשות להתגונן מפני תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום חוב בסך של 268,393 ש"ח שהצטבר בחשבון הבנק של הנתבעת 1 (
להלן: "החברה") שהתנהל אצל הבנק התובע (
להלן: "הבנק"). הנתבעים 2 ו-3 הם בעלי ענין בחברה, וחתמו על ערבות לחובותיה כלפי הבנק.
2. טענת ההגנה הראשונה של הנתבעים היא שהם ביקשו אך לא קיבלו מסמכים שונים בנוגע למצב החשבון. טענה זו הופרכה בחקירתו הנגדית של הנתבע 3, אשר אישר כי המסמכים נמסרו לידיו על ידי הבנק עובר להגשת התביעה.
3. טענת ההגנה השניה של הנתבעים היא שהבנק לא היה צריך לכבד שיק בסך 9,419 ש"ח שנמשך על החשבון, משום שהוא נשא חתימה אחת בלבד ולא שתי חתימות כנדרש לפי זכויות החתימה בחשבון. דינה של טענה זו להדחות, באשר לא נגרם כל נזק לחברה, הואיל והשיק פרע חוב של החברה כלפי צד שלישי, ומעבר לטענה הטכנית בדבר חוסר בחתימה אחת, אין בפיהם של הנתבעים כל טענה בדבר עצם חובתם לשלם את החוב נשוא השיק.
4. הטענה הבאה של הנתבעים היא שנגרם להם נזק בסך 36,000 ש"ח, שכן הם נדרשו להפקיד פקדון נושא ריבית נמוכה, למרות שבחשבון החברה היתה יתרת חובה שנשאה ריבית גבוהה. לטענתם, לפני כשנה ניתנה על ידם הוראה להזרים את הפק"מ לחשבון, אך בפועל ההוראה לא בוצעה על ידי הבנק. הנזק שנגרם בשל פערי הריבית הינו 12,000 לשנה, כפול שלוש שנים.
יש ליתן רשות להגן לגבי סך של 12,000 ש"ח בלבד, בגין הטענה לפיה הבנק הסכים להזרים את הפק"מ לחשבון אך לא עשה כן במשך כשנה תמימה חרף דרישת הנתבעים.
אין רשות להגן לגבי יתרת הנזק הנטען, באשר אין כל טענה כאילו המקור לכסף שהופקד בפק"מ היה בחשבונה של החברה, ואין גם כל טענה של התניית שרות בשרות. עצם העובדה שהנתבעים נדרשו להחזיק פקדון כבטוחה לחשבון, אינה מלמדת שהיתה כאן התנייה אסורה. על כן, כל זמן שהבנק לא סירב לדרישה של הנתבעים להזרמת הפקדון לחשבון, לא ניתן לייחס לו אחריות לנזקי המימון.
5. הטענה העיקרית של הנתבעים היא שהבנק כלל לא היה רשאי להגיש את התביעה, שכן בעת הגשתה, הם לא חרגו ממסגרת האשראי הכוללת בסך של 500,000 ש"ח. הקושי הוא שהנתבעים כלל לא הציגו מסמך המבסס את הטענה בדבר מסגרת אשראי של 500,000 ש"ח, בעוד שמתוך דף החשבון מוצג ת/1 עולה כי מסגרת האשראי עמדה על 253,000 ש"ח בלבד, וביום 29.12.2006 חרגו הנתבעים ממסגרת זו.
בנוסף, וגם אם היתה קיימת מסגרת אשראי כנטען, ברי כי הבנק רשאי לבטלה כאשר נסיבות הענין מצדיקות זאת, כגון, כאשר החברה נקלעת לקשיים. במקרה דנן אין חולק כי החברה נתונה בקשיים, שכן מעדותו של הנתבע 3 עולה שהחברה איננה פעילה, משרדיה סגורים, והנתבעים 2 ו-3 פעילים כיום במסגרת של חברה אחרת. ברי איפוא כי זהו המקרה המתאים בו רשאי הבנק לדרוש את פרעון החוב, ואם היתה מסגרת אשראי, הבנק רשאי לבטלה.
אין המדובר במצב שבו הנתבעים כלל לא ידעו שהבנק דורש מהם לפרוע את החוב. נהפוך הוא, הם עצמם טוענים כי נועדו עם הבנק כדי להסדיר את החוב, וכל טענתם היא שהתביעה הוגשה נגדם בהפתעה למרות שבמסגרת פגישה מיום 15.4.2007, הבנק הסכים להמתין שבועיים ימים עד שהנתבעים ישקלו עמדתם.
6. אם אכן הבנק הבטיח להמתין עם הגשת התביעה והפר את הבטחתו, הסנקציה הנאותה היא שלילת הוצאות המשפט מהבנק, להבדיל ממחיקת החוב. אין כל טעם והצדקה ליתן רשות להגן לגבי כלל סכום התביעה, באשר מדובר בחוב שיש לפרוע אותו בהיותו חוב שאינו שנוי במחלוקת, והבנק גילה דעתו בעצם הגשת התביעה כי יש לפרוע חוב זה ללא דיחוי.
7. טוען ב"כ הנתבעים כי הבנק חייב על פי הסכם ההתקשרות עם הנתבעים ליתן להם ארכה להסדיר את חובם, ומשלא ניתנה ארכה כזו, והתביעה הוגשה באופן פתאומי, יש לקבוע כי הבנק הפר את החוזה. על כך יש להשיב כי אם כך הוא הדבר, הנזק היחיד שנגרם לנתבעים בעטייה של התנהגות הבנק הוא הוצאות המשפט שהבנק יבקש להשית עליהם, ועל כן יש ליתן להם רשות להגן בענין זה. לא היתה כל טענה לגבי נזקים נוספים. מכל מקום, אין ספק שעצם הגשת התביעה כמוה כהודעה לנתבעים שהבנק דורש מהם לפרוע את חובם, ומאז הגשת התביעה ביום 19.4.2007 ועד שמיעת הבקשה ביום 2.7.2007, יכולים היו הנתבעים לשלם את חובם לבנק ולכפור אך ורק בדרישה לשלם הוצאות משפט, אך הם העדיפו שלא לשלם דבר. בנסיבות אלה, אין הגיון ליתן רשות להגן, רק על מנת שהבנק יוציא כעת דרישה פורמלית לפרעון החוב, שימים ספורים אחריה תוגש פעם נוספת תביעה.
8. סיכומו של דבר, ניתנת לנתבעים רשות להגן לגבי סך של 12,000 ש"ח וכן לגבי הוצאות המשפט שהבנק דורש. לגבי יתרת סכום התביעה הבנק רשאי ליטול פסק דין כמבוקש בכתב התביעה. הבנק יודיע עד ליום 22.7.2007 האם הוא מסתפק בסכומים שנפסקו לזכותו, ואם לא, ייקבעו סדרי הדין להמשך הדיון.
9.
המזכירות תשלח החלטה לצדדים ותביא התיק לתז"פ ביום 23.7.2007.
ניתנה היום ט"ז בתמוז, תשס"ז (2 ביולי 2007) בהעדר
הצדדים הנ"ל.
__________________
חגי ברנר, שופט
