החלטה בתיק א 20935/04

1.         בפניי תביעה בסדר דין מקוצר בגדרה תובע בנק המזרחי המאוחד בע"מ ( להלן: "הבנק") סך של 247,906 ש"ח בגין יתרת החוב בחשבונו של הנתבע 1. התביעה הוגשה גם נגד הנתבעת 2 ( להלן: "הנתבעת"), על סך של 244,280 ש"ח, מכח ערבותה להלוואה שנטל הנתבע 1 לפי הסכם מיום 22.9.1999, ואשר לא נפרעה.

2.         הנתבע 1 והנתבעת הם בעל ואישה, ושניהם יחדיו הגישו את בקשת הרשות להתגונן ביום 3.2.2005. הנתבע 1 ביקש לסלק את התביעה נגדו על הסף בשים לב לפשיטת רגלו ולהפטר בו זכה לאחר מכן. הנתבעת התגוננה לגופו של ענין.

3.         ביום 2.2.2006 נמחקה התביעה נגד הנתבע 1, הואיל ומדובר בחוב שנוצר לפני שפשט את רגלו ביום 10.9.2001, ובשים לב לכך שביום 26.1.2004 הוא הופטר מחובותיו. על כן, החלטתי הנוכחית מתייחסת לנתבעת לבדה.

4.         הנתבעת טענה להגנתה כי הנתבע 1 סיפר לה שהוא נוטל הלוואה, וביקש כי תחתום כערבה. לדבריה היא חתמה על כתב הערבות להלוואה בפני פקיד בנק שאת שמו אינה זוכרת. היא לא ידעה מהו הסכום לו ערבה ומהן התוצאות המשפטיות הנודעות לחתימתה על הערבות. רק לאחר הגשת התביעה נודע לה סכום ההלוואה, ונודע לה כי הנתבע 1 לא עמד בתשלומי ההלוואה. כל השנים הבנק לא הודיע לה דבר. כמו כן, נודע לה כי הבנק לא דרש בטחונות להחזר ההלוואה.

5.         הנתבעת החליפה את בא כוחה לאחר הגשת הבקשה. בישיבת יום 2.2.2006 היא היתה מיוצגת על ידי באת כוחה הנוכחית. בפתח ישיבת יום 2.2.2006 העלתה ב"כ הנתבעת טענות נגד אופן ייצוגה של הנתבעת על ידי בא כוחה הקודם וביקשה דחייה של הדיון. לפנים משורת הדין אפשרתי את הדחייה וקבעתי כי אם הנתבעת מבקשת לתקן את בקשת הרשות להתגונן, עליה לעשות כן  תוך 21 יום. המשך הדיון נקבע ליום 1.5.2006.

6.         הנתבעת לא הגישה בקשה לתיקון הבקשה המקורית. חלף זאת, ביקש בא כוחה צו לגילוי מסמכים. בישיבת יום 1.5.2006 ניתן צו כמבוקש והדיון נדחה ליום 22.10.2006. ביום 22.10.2006 נערך הדיון לגופו של ענין, מבלי שהנתבעת תבקש לתקן את בקשתה המקורית.

7.         מחקירתה של הנתבעת עלה כי היא התגוררה עם בעלה, הנתבע 1, תחת קורת גג אחת עד לחודש אוגוסט 2005 עת נטש הנתבע 1 את הבית. באותה עת הנתבעת היתה נשואה לו 17 שנה. יש לה השכלה תיכונית, היא דוברת עברית ואנגלית ועובדת בעסק של אביה.

8.         הנתבעת אישרה כי חתמה על הסכם ההלוואה בתשעה מקומות שונים, לרבות לצד סכום ההלוואה. עם זאת הוסיפה: "אני חתומה, אבל זה לא אני, בחיים לא הייתי חותמת על דבר כזה." (ע' 8 לפרוטוקול). לאחר מכן הוסיפה הנתבעת וציינה "אני לא זוכרת שחתמתי ואני מפחדת לשקר, לפי דעתי זה לא אני בכלל" (שם).  למותר לציין כי טענות אלה, ככל שיש בהן נסיון לכפור בחתימה, הועלו לראשונה בחקירה הנגדית, ואין להן זכר בתצהירה של הנתבעת, שבו אין היא כופרת כלל בחתימתה על הסכם ההלוואה.

רק בחקירה החוזרת, העלתה הנתבעת באופן מפורש את הטענה כי חתימתה זוייפה. כאמור לעיל, אין זכר לכפירה בחתימה בבקשה המקורית של הנתבעת, שלא תוקנה מעולם. נהפוך הוא: בבקשה המקורית מודה הנתבעת כי באה לבנק וחתמה על הסכם ההלוואה.

ברור איפוא כי אין להיזקק לטענות חדשות אלה של הנתבעת, העומדות בסתירה חזיתית לנטען בתצהירה, שתיקונו לא התבקש.

יצויין עוד כי לרשות הנתבעת עמד פרק זמן של לפחות שמונה חודשים לנסות ולתקן את בקשתה, לו ביקשה באמת ובתמים לכפור בחתימתה על הסכם ההלוואה, אך היא לא ביקשה להוסיף דבר או להשמיט דבר מבקשתה המקורית, שבה כאמור אין כל זכר לכפירה בחתימותיה.

9.         מכאן עולה שהנתבעת ידעה היטב מהו סכום ההלוואה שלפרעונה ערבה. אינני מקבל את טענתה של הנתבעת כאילו לא הבינה את טיבה של הערבות. כל אדם בר דעת, בוודאי אישה בגירה ודוברת עברית, בעלת השכלה תיכונית, יודע מהי משמעותה של ערבות להלוואה.

10.        אין בסיס לטענתה של הנתבעת כי אילו ידעה את סכום ההלוואה וטיבה של הערבות, לא היתה מסכימה לחתום כערבה. מדובר בערבות של אישה לחוב של בעלה, בעת שהיחסים ביניהם היו תקינים. ברור איפוא שהנתבעת ידעה והסכימה לערוב להלוואה שנטל בעלה. באותה עת היא לא צפתה מן הסתם את פרידתה מהבעל, שאירעה שש שנים לאחר נטילת ההלוואה, אך אין בכך כדי לגרוע מתוקף הערבות עליה חתמה בשנת 1999.

11.        הנתבעת טוענת כי הבנק לא הודיע לה כל השנים על כך שההלוואה לא נפרעת. טענה זו אינה מועילה לנתבעת, שכן אין היא מסבירה כיצד היתה נוהגת לו נמסרה לה הודעה כאמור וכיצד הדבר עשוי היה להקטין את נזקיה.

נציין בהקשר זה כי ההלוואה נלקחה ביום 22.9.1999 והיתה אמורה להפרע ב- 36 תשלומים, קרי, עד ליום 22.9.2002. הליכי הכינוס נגד הנתבע 1 החלו עוד ביום 30.11.2000, בחלוף 14 חודשים בלבד מאז ניטלה ההלוואה, כך שלנתבעת צריך היה להיות ברור כי לפחות מאותו מועד ואילך אין הוא פורע את תשלומי ההלוואה. חרף זאת, הנתבעת לא נקטה בצעד כלשהו שעשוי היה להקטין את חובה לבנק.

12.        גם העובדה שהבנק לא נטל בטחונות כלשהם בגין ההלוואה, זולת ערבותה של הנתבעת, אינה מקנה לה הגנה מפני התביעה. הבנק רשאי היה להסתפק בערבותה של הנתבעת, ולא הוצג בפניה מצג כלשהו כאילו ההלוואה תובטח בבטחונות נוספים. מכאן שהנתבעת לא יכלה לפתח ציפיה לגיטימית כי ההלוואה תגובה בבטחונות כלשהם.

13.        אשר על כן, הבקשה נדחית. הבנק רשאי ליטול פסק דין נגד הנתבעת כמבוקש בכתב התביעה.

14.        החלטה זו התעכבה משום שרק ביום 14.12.2006 הודיע ב"כ הבנק שהמשא ומתן לפשרה בין הצדדים לא צלח.