1. התובע, תאגיד בנקאי (
להלן: "הבנק"), הגיש תביעה בסדר דין מקוצר לתשלום סך של 249,870.63 ש"ח נגד הנתבעים, בגין יתרת חובו של הנתבע 1 בבנק.
הנתבעת 2 היא רעייתו של הנתבע 1, וחתמה כערבה לכל חובותיו מול הבנק.
2. הנתבעים ביקשו רשות להתגונן, וטענו להגנתם כי הבנק ניצל את מצוקות האשראי שבהם היה נתון הנתבע 1, וזאת במספר שיטות. השיטה הנפוצה ביותר היתה התניית שירות בשירות. כך למשל הנתבע 1 אולץ לפתוח תוכנית חסכון כאשר במקביל הוא נדרש לשלם ריביות גבוהות בגין חריגה ממסגרת האשראי המאושרת, ובסופו של יום הוא נדרש לשבור את תוכנית החסכון ולהעבירה לכיסוי יתרת החובה בחשבון עובר ושב, כאשר שיטה זו חזרה על עצמה לאורך השנים.
3. כמו כן, טוען הנתבע 1 כי נאלץ להגדיל את מסגרת האשראי תוך שהובטח לו כי יוכל לחרוג ממסגרת האשראי, דבר שהגדיל את רווחי הבנק.
4. טענה נוספת של הנתבע 1 היא, שלכל אורך שנות פעילותו מול הבנק הוא היה במצב של משיכת יתר, תוך חריגה ממסגרת האשראי, וחרף זאת הבנק לא הציע לו הלוואה ששיעור הריבית בגינה נמוך יותר משיעור הריבית בגין החריגה מהאשראי.
5. כתוצאה מכל הדברים האמורים לעיל, התדרדר מצבו של הנתבע 1 לעברי פי פחת, כהגדרתו.
6. הנתבע 1 מציין בסעיפים 3 ו- 4 לתצהירו, כי הוא מתפרנס מניהול מכולת. לדבריו, בחמש השנים האחרונות חלו שינויים כלכליים חריפים במשק עקב המיתון, והרווחיות של עסקו ירדה בשיעור של כ- 70%, מה גם שהשתלטות רשתות השיווק על תחום המזון, דרדרה את מצב המגזר הפרטי בתחום המזון.
7. כידוע, מי שמבקש רשות להגן חייב להיכבד ולפרט היטב את הגנתו, ואינו יכול לפטור את עצמו ע"י העלאת טענות כלליות וסתמיות בעלמא, כפי שנעשה כאן (ראה
ע"א 13/80 סמינר למורות בית רבקה נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד לו(1) 267; ע"א 396/88
ראובן נ' גן יאשיה, פ"ד מד(1) 549).
הנתבעים לא הציגו תחשיב כלשהו לביסוס טענתם לגבי הנזקים שגרם להם הבנק, וגם לא טענו מהו שיעורו של הנזק שנגרם להם על ידי הבנק.
לא די לבעל דין המבקש להתגונן מפני תביעת בנק, להעלות טענות סתמיות לפיה הבנק עשק אותו כל השנים והתנה עימו שירות בשירות, מבלי לציין תאריכים, סכומים, פרטי תוכניות חסכון, פרטי חריגה מאשראי ועוד כהנה וכהנה נתונים עובדתיים הדרושים לביסוס הטענה המשפטית, הנשענת על טענות עובדתיות אלה.
8. יתר על כן, מתצהירו של הנתבע 1 עולה, כי ההתדרדרות במצבו הכלכלי כלל אינה קשורה למעשיו או מחדליו של הבנק, משום שהמכולת שלו נקלעה לקשיים בשל תהליכים כללים במשק בכלל, ובתחום מכירת המזון בפרט.
9. כמו כן, התברר כי הבנק ביקש מהנתבע 1 ביום 29.5.05, כי יפרט אילו מסמכים בדיוק דרושים לו על מנת שהבנק יוכל לשקול את גילויים תמורת תשלום. הנתבע 1 כלל לא טרח להשיב על מכתב זה, ועל כן לא יוכל להשמע בטענה כאילו הבנק לא גילה לו מסמכים שהיו עשויים לבסס את הגנתו.
10. ראוי גם לציין כי הבנק לא היה חייב להעמיד הלוואות לטובת הנתבע 1, אלא היה רשאי להותיר על כנו את המצב של חריגה מיתרת האשראי המאושרת, גם אם הדבר הגדיל את רווחיו של הבנק. ההחלטה האם ליתן אשראי ללקוח, ובאיזה אופן, נתונה לשיקול דעתו הבלעדי של הבנק, לפי ס' 2(א) לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א- 1981 הקובע כי "אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח."
11. סוף דבר, הואיל ועסקינן בטענות סתמיות, כלליות ובלתי מפורטות - דינן להדחות. הנתבעים ישלמו לבנק שכ"ט עו"ד בסך 1,000 ש"ח בצירוף מע"מ כחוק.
12. בשולי הדברים יצויין כי ככל הנראה הנתבעת 2 לא זומנה לדיון, משום שהיא הגישה את בקשתה באיחור, לעומת המועד בו הוגשה בקשתו של הנתבע 1, אך בהתאם לתקנה 205(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984, יש לדחות את בקשתה על יסוד האמור בה. טעמו של דבר הוא שהבקשה על פניה דומה עד מאוד לבקשתו של הנתבע 1, ולוקה בכל הליקויים בהם לוקה בקשתו של הנתבע 1. כשם שבקשתו של הנתבע 1 אינה מצדיקה מתן רשות להתגונן, כך גם בקשתה של הנתבעת 2 על פניה אינה מצדיקה מתן רשות להתגונן.
13.
המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים.
ניתנה היום י"ד באלול, תשס"ה (18 בספטמבר 2005) בהעדר הצדדים הנ"ל.
__________________
חגי ברנר, שופט