הנתבעים ניהלו אצל הבנק התובע שני חשבונות: חשבון עיסקי שנוהל על ידי הנתבע מס' 1 (להלן: "הנתבע") לבדו, וחשבון פרטי שנוהל על ידי הנתבע במשותף עם אשתו הנתבעת מס' 2 והכל כמפורט במסמכי החשבון שצורפו לכתבי התביעה שהוגשו על ידי הבנק התובע (להלן: "הבנק") ב"סדר דין מקוצר", בתיקים המפורטים בכותר החלטה זו ואשר הדיון בהם אוחד כמוסכם על הצדדים ביום 25.9.2006.
בתצהיריו התומכים בבקשות הנתבעים למתן רשות להתגונן, מאשר הנתבע את ניהול החשבונות הנ"ל בבנק על ידי הנתבעים ואין הוא טוען דבר באשר למסמכי החשבון ותכנם (ראה סעיף 4 לתצהירים).
התביעות הוגשו עקב החוב שהצטבר בחשבונות הנ"ל ואין לנתבעים טענה כלשהי כנגד חישוב החוב, למעט טענות לעניין עצם ההסכמה באשר לחיוביי הריבית ומסגרות האשראי, כפי שלהלן.
טענה שהועלתה על ידי הנתבעים לעניין מחיקת הכותרת חסרת ממש; לפיה אותה טענה, לא צרף הבנק מסמך ראוי לעניין ה"ריבית החריגה" בה מחויבים החשבונות, כפי זכות הבנק לפי מסמכי החשבון, להבדיל ממסמך שצורף על ידי הבנק לתביעתו והמפרט "ריבית מקסימלית על חשבונות קשיי גביה" ולטענת ב"כ הנתבעים, אין התאמה בין הדברים ואין הבנק זכאי לתבוע את הריבית לקשיי גביה.
כאמור אין ממש בדברים אלה. ב"כ הבנק מפנה בסיכומיו, ובצדק, להוראות סעיף 17 ל"חוזה דביטורי כללי" ולהוראות סעיף 4 ל"תוספת לחוזה דביטורי כללי בעניין חישוב ריבית" הנספחים לכתבי התביעה והחתומים על ידי הנתבעים (בהתאמה) ולפיהם יכול הבנק לגבות ריבית מכסימלית הנהוגה בבנק על סכומי חריגה מהאשראי המאושר או על סכומי החשבון שהועמדו לפירעון מיידי (כפי שנעשה על ידי הבנק) ועל כן, המסמך שצורף על ידי הבנק לפיו שיעורי הריבית המכסימלית הנהוגים בבנק הם שיעורי הריבית לחשבונות קשיי גביה, תואם את מסמכי פתיחת החשבון ודי בכך כדי לאפשר הגשת התביעה ב"סדר דין מקוצר" כפי שהוגשה [ ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ ואח' נ. בנק המזרחי המאוחד, פד"י מה3 עמ' 188; ע"א 2418/90 רלפו (ישראל) בע"מ ואח' נ. בנק למסחר בע"מ פד"י מז5 עמ' 133 ].
גם לגוף התביעה אין לנתבעים הגנה של ממש; לאורך תצהירו חוזר הנתבע ומעלה טענות באשר למסגרות האשראי הבלתי מספיקות שהעמיד לרשותו הבנק, תוך שהוא מאפשר חריגה מהן, בהתאם למצבם של עיסקי הנתבע, ולא הוברר לי מדוע היה הבנק צריך לאשר לנתבע אשראי בגובה רב יותר ומדוע העובדה שאיפשר לו לחרוג ממסגרת האשראי, אכן תוך חיוב החשבון בריבית גבוהה, צריכה להיזקף לחובת הבנק.
כידוע, אין הבנק חייב לתת ללקוחו אשראי בגובה כזה או אחר או להמשיך במתן אשראי והדבר ניתן לשיקול דעתו של הבנק [ ע"א 383/80 אילתית בע"מ נ. בנק לאומי לישראל בע"מ, פד"י לז2 עמ' 673; ע"א 6505/97 בוני התיכון בע"מ נ. בנק הפועלים בע"מ, פד"י נג1 עמ' 577 ].
יתר על כן, בחקירתו הנגדית הודה הנתבע בחתימותיו על גבי בקשות להגדלת והקטנת האשראי שניתן לו בחשבונותיו (מוצגים במ/1 עד במ/4) המצביעות על כך שהאשראי הוגדל לעיתים לפי בקשותיו וכי הוא היה מודע למצבו של האשראי שניתן לו; תגובת הנתבע לבקשות אלה, החתומות כאמור על ידיו, הייתה, כמעט ניתן לומר "כמובן", שהוא לא ידע על מה הוא חותם (שורה 14 עמ' 1 לפרוטוקול) כמנהג כלל חייבי ישראל שמאבדים את צלילותם בעת חתימתם על מסמכים שונים; ברור שאין להתייחס לדברים אלה.
ועוד טענה אחת בפי הנתבע, שגם ב"כ הבנק מסכים, מבין שורות סיכומיו, שהיא לא הופרכה, נוגעת לכך שהבנק הפר הסכמה בינו לבין הנתבע ואביו של הנתבע, שהיו מוכנים לשלם את מלוא ייתרת החוב, תמורת הפחתת הריבית החריגה, שהיא, לטענת הנתבע, עמדה על סכום של -.10,000 ש"ח (עמ' 2 לפרוטוקול).
גם אם צודק הנתבע בטענותיו, שלא הופרכו, זכאי הבנק לקבל פסק דין על מלא סכום התביעה, פחות סכום של -.10,000 ש"ח כאשר חיובי הריבית וסכום התביעה יועמדו לסכום המתאים למועד תחילת חודש נובמבר 2005, הוא מועד הפגישה שבין הנתבע למנהלת סניף הבנק בה הוסכם האמור לדברי הנתבע (סעיף 6.ו. לתצהיר הנתבע).
הנתבע זכאי להתגונן בהתאם לאמור לעיל אולם גם עניין זה מותנה והוא בכך שהנתבע ישלם לבנק התובע את מלוא הסכום שבגינו יהיה הבנק זכאי לקבל פסק דין, בתוך 30 יום מעת מסירת פסק הדין לידיו.
בשלב זה, ובעת מתן פסק הדין, לא ייפסקו הוצאות ולאלה, ולשאלה מי מהצדדים ישא בהן, אתן דעתי בהמשך הדרך, כאשר יתברר, אם יתברר, האם היה ממש בטענות הנתבע לעניין אותה הסכמה, שאם כן הרי הגשת התביעה הייתה מיותרת.
בנתון לאמור לעיל, הבקשה למתן רשות להתגונן נדחית, למעט לעניין האמור לעיל ובתנאים שנקבעו.
המזכירות תעביר העתק החלטתי זו לב"כ הצדדים בדואר.
ניתנה בלשכתי, היום י"ז בשבט, תשס"ז (5 בפברואר 2007) בהעדר הצדדים
