1. עקב עומס עבודה רב המוטל עליי לאחרונה ניתנת החלטתי בתיק בש"א 21824/05 רק עתה, ועם בעלי הדין הסליחה.
2. התובע והנתבעים היו שכנים בבית משותף ברח' שימקין 29, חיפה (להלן - "הבית"). דירותיהם היו סמוכות זו לזו. דלתות הכניסה היו זו מול זו. לימים, וכנראה במחצית 1998, מכרו הנתבעים את דירתם ועזבו את הבית.
3. בגדר התובענה שבפניי תובע התובע פיצויי נזיקין בסכום של 120,000 ש"ח, בגין טענותיו לפגיעה בפרטיות, הסגת גבול, היפר חובה חקוקה ונגישה. כתב התביעה מונה שורה של אירועים ופרשיות שהולידו, לשיטת התובע, את זכאותו לפיצויים האמורים.
4. בגדר תיק בש"א 21824/05, היא נשוא החלטתי זו, עותרים הנתבעים לדחות התביעה על הסף, אם מטעמי התיישנות ואם מטעמי מעשי בית-דין ו/או פלוגתאות פסוקות שנקבעו בהליכים משפטיים קודמים. עיון בבקשה מעלה כי הנתבעים מבקשים למחוק את מרבית עילות התביעה, זולת שתיים, סוגיות הארון שבחדר המדרגות וסוגיית הוצאת כלבתם של הנתבעים לטיול ללא זמם, והגם שהנתבעים טוענים, בין השאר, אף טענות התיישנות והעדר עילה באשר לאלו, ברי אף להם, כי יש להכריע בסוגיות אלו לאחר שמיעת ראיות כהלכתן.
5. אדרש, איפוא, לטיעוני הנתבעים באשר לכל אחת מהפרשות הנטענות. התביעה שבפניי הוגשה ביום 9.8.04. מכאן, לשיטת הנתבעים, התיישנה כל עילת תביעה שנוצרה טרם ליום 10.8.97.
6. בסעיף 10 לכתב התביעה טוען התובע, כנגד הנתבעים, על כך שעל מנת למנוע צילום ראיות כנגדם על ידו ואיסופן, הם הלינו כנגד התובע. בפסק דיני שניתן ב-ת.א. 213627/97, נסמכו חלק מקביעותיי על הכרעת דינה של כב' השופטת אבירם בגדר קובלנה פלילית פרטית בתיק ק.פ. 3008/97, שהוגש נגד התובע על ידי הנתבעים.
כב' השופטת אבירם, אף אנוכי, ראינו לאמץ את עמדת הנתבעים בקביעתנו כי במעשיו של התובע יש משום פגיעה בפרטיות. התובע למד מהכרעת דינה של כב' השופטת אבירם כי חלק מן הצילומים אושרו כלגיטימיים. טיעון זה של התובע דחוק ומלאכותי. הנני מאמץ, איפוא, את עמדת הנתבעים ולא אדרש לתביעת התובע באשר לסוגיית הצילומים האמורים.
7. בגדר סעיף 11-15 לכתב התביעה טוען התובע כי בתקופה הרלוונטית היה בבעלות הנתבעים מיכל סולר להסקה ביתית, שנבנה ללא היתר, והותקן דווקא מתחת לחלון דירתו, וכך הוא שימש מקור לחרדה והיווה מטרד.
8. הנתבעים טוענים להתיישנותה של עילה זו, אף להעדר עילה בגינה. מן הפרטים הנוספים שסיפק התובע עולה כי ברי לו שלא הנתבעים הם שהתקינו את המיכל, אלא קנו את הדירה מאחר כאשר המתקן מצוי כבנוי כבר שם. אף אם אניח כי קיימת לתובע עילת תביעה מתחדשת, עצמאית, כנגד הנתבעים שהמשיכו במטרד האמור ולא העתיקו את מיכל הסולר למקום לא מטריד, ברי שעילת תביעה זו נולדה להם משעה שהנתבעים רכשו את הדירה ואת מיכל הסולר. לנוכח טענת הנתבע כי הנתבעים רכשו את הדירה בפברואר 1995, אכן התיישנה עילת התביעה בעניין זה, לאחר שחלפו למעלה מ- 7 שנים עד להגשת התביעה.
9. בגדר סעיף 16-17 לכתב התביעה טוען התובע לכך שהנתבעים התקינו מזגן מפוצל, גם ברכוש המשותף וגם במתכוון דווקא קרוב ככל האפשר לדירתו של התובע.
10. הנתבעים טוענים, ובצדק, כי התובע מנוע מלטעון זאת, לנוכח הדיפת תביעתו לכב' מפקחת המקרקעין. תביעתו של התובע לסילוק המזגן נדחתה, משום שכב' המפקחת לא מצאה כל פסול בהתקנת המזגן. ערעור שהוגש על ידי התובע לכב' בית המשפט המחוזי נדחה, לאחר שהתובע חזר בו ממנו. נתון זה הולך ומתעצם לנוכח הצהרתו של התובע שם כי
"אני שומר על זכויותיי לטענותיי כלפי הרוכשים החדשים של הדירה לתבוע מהם במידת הצורך את הסעדים שאני אולי זכאי להם אם המזגן יפריע לי" (ואין צריך לומר כי הצהרה זו אינה מחייבת, כל עיקר, את "הרוכשים החדשים", ככל שייתבעו). מכאן, שאם טרח התובע לשייר את זכות התביעה כנגד "הרוכשים החדשים", הוא בוודאי ויתר עליה, מרצונו ובטובתו, בגדר הצהרתו שהולידה את פסק דינו של כב' בית המשפט המחוזי בחיפה.
11. בסעיף 18 לכתב התביעה התובע טוען כי הנתבעים התקשרו בחוזה עם חברת "מת"ב" להעברת שידורי לוויין בכבלים באופן שכבל הותקן בתעלה הבנויה על גב קיר בחדר המדרגות. הנתבעים טוענים כי בגדר הפרטים הנוספים התחמק התובע מליתן תשובה אימתי אירע המטרד האמור ומשום כך אין זאת אלא שעילת התביעה התיישנה. איני מקבל טענה זו. משעה שהנתבעים הסתפקו בפרטים הנוספים ולא דרשו להוסיף עליהם, איני יכול להניח, כטענתם, שעילת התביעה התיישנה.
12. ועוד טוענים הנתבעים, כי התובע אינו יכול לתבוע בגין הסגת גבול ברכוש המשותף ולמצער, רק נציגות הבית המשותף יכולה לעשות כן. אף בעניין זה דומה שהדין עם התובע. לטעמי, זכאי דייר בבית משותף לתבוע בגין הסגת גבול ברכוש המשותף, בוודאי לעניין החלק היחסי שיש לו ברכוש משותף זה.
13. תביעת התובע, איפוא, בסוגייה זו, תבורר לעיצומה.
14. בסעיף 19 לכתב התביעה טוען התובע כי בחודש אפריל 96 חידשו הנתבעים את ציפוי האספלט בחניה הצמודה לדירתם, כאשר הקבלן מטעמם השתמש במים השייכים לרכוש המשותף.
ברי, במובהק, כי משעה שהתובע נוקב באירוע נקודתי שנולד באפריל 1996, שעילתו בגין כך התיישנה.
15. בסעיף 20 ו- 21 לכתב התביעה קובל התובע על כך שהנתבע 1 הגיש כנגדו תביעה לכב' מפקחת המקרקעין ועתר לחייבו שלא להשקות את הגינה המשותפת וכי תביעה זו נדחתה.
16. הנתבעים טוענים כי בפועלו זה פעל הנתבע 1 כחבר נציגות הבית המשותף באופן שעילת התביעה היא נגד הנציגות בלבד. טענה זו של הנתבעים נדחית על ידי שהרי מפסק דינה של כב' המפקחת מיום 11.3.98 אני למד כי הנתבע 1, אישית, ולא בשם הנציגות, הוא זה שתבע את התובע. משעה שלא הקפיד אז על הגדרת "האישיות המשפטית" של הנציגות, הוא אינו רשאי לעשות כן עתה.
17. לכאורה, ומשעה שכב' המפקחת ראתה לחייב את הנתבע 1 בתשלום הוצאותיו של התובע, דומה שיקשה עד מאוד על התובע להוכיח עילת נגישה. ואולם איני סבור כי ניתן למחוק התביעה על הסף בגין עילה זו והיא תבורר לגופה.