בפניי בקשת רשות להגן כנגד תביעה בסדר דין מקוצר.
ברנדויין ישעיהו (להלן:
"התובע"), הינו סוחר יהלומים במתחם הבורסה ליהלומים
ביום 26/04/07 רכש גדי מוטליס (להלן:
"הנתבע"), יהלומים במשקל 4.02 קרט מאת התובע ונותר חייב סך של 8,950 דולר (תעודת המשלוח צורפה כנספח א' לכתב התביעה).
מנגד טוען הנתבע כי הינו איש מכירות אשר התפרנס מעמלה בגובה 5%, לגישתו בעבור סחורה אשר נמכרה העביר את התמורה לידי התובע ואילו סחורה אשר לא נמכרה הוחזרה לתובע.
לגישתו התובע טוען בכתב תביעתו כי הנתבע חייב את הסכום הנדון אשר כולל בתוכו את עמלת הנתבע בגובה 447 דולר, לדידו בין הצדדים לא הוצאו תעודות משלוח (צורף כנספח א' לכתב התביעה). לגישתו העסקאות בוצעו על גבי דפים ריקים. באשר לחתימתו על תעודת המשלוח טוען הנתבע כי חתימתו הוצאה ממנו בכוח ותחת איומים ובאופן רטרואקטיבי בחודש 09/07.
הנתבע הציג פתק אשר מהווה את שיטת העבודה בין הצדדים (צורף כנספח א' לכתב ההגנה) ולגישתו הסכום אשר בגינו נותרה מחלוקת 5,565 דולר אשר ממנו יש להפחית סך של 200 דולר אשר ניתנו בשלב מאוחר יותר, הנתבע טוען כי עקב מספר ניתוחי לב אשר עבר, נאסר עליו לטוס ומשכך יקשה עליו הדבר לשלם את החוב, לאור כך פנה התובע לשיטות פסולות של איומים והפעלת לחץ על הנתבע וכן החתמתו על נספח א' לכתב התביעה לאחר כחמישה חודשים מיום ביצוע העסקה.
דיון
ביום 11/06/08 התקיים בפני דיון בו העלה התובע טענה כי לאור העובדה כי כתב ההגנה הוגש ללא תצהיר ולאור העובדה כי הנתבע מודה כי מתוך חוב של כ- 18,000 דולר שולמו סך של 10,200 דולר בלבד יש ליתן פסק דין על מלוא סכום התביעה.
הנתבע חזר בדיון על טענותיו וטען כי חתימתו הוצאה ממנו תחת לחצים ואיומים.
טרם אכריע בבקשה זו מוטב יהיה אם אחזור על תמצית הקריטריונים המנחים את ביהמ"ש בבואו לדון בבקשת רשות להגן. דינים אלו כפי שקרמו עור וגידים בפסיקה ובספרות המשפטית, יפים גם להחלטה בבקשה זו.
אנו מצויים בהליך של סדר דין מקוצר אך גם בזאת, אין על ביהמ"ש להיחפז ולעשות שימוש בסמכותו להכריע בתובענה אלא אם ברור הדבר ונעלה מכל ספק כי לנתבע אין סיכוי להצליח בהגנתו.
לשם כך יש להראות כי תצהירו של הנתבע אינו מגלה אף הגנה לכאורה.
בחינת בקשותיו של הנתבע אינה מצריכה לעת עתה לפסוק בדבר טיב טענותיו וזכויותיו של הנתבע אלא אך לבחון האם אם יש בטענה זו לכאורה כדי להצדיק את בירורה, קרי, האם יש בתצהירו של הנתבע יחד עם חקירתו הנגדית עילה חוקית לכאורית בעלת משמעות אשר אם תוכח במשפט תוכל להוות הגנה ראויה לגרסתה של התביעה.
לעניין זה חייב ביהמ"ש לצאת מנקודת הנחה כי הנתבע דובר אמת, אא"כ נתבדו דבריו לחלוטין בחקירה נגדית, במקרה זה האחרון, יהיה על ביהמ"ש למנוע את סיכול מטרתו של ההליך ע"י העלאת טענות סתמיות מטעם הנתבע (הגנת בדים), ואשר כל מטרתן נועדו ע"מ למנוע מהתובע את היתרונות הדיוניים אשר מוקנים לו ע"י הגשת תובענה בסדר דין מקוצר.
כך, נתבע, אשר מבקש רשות להגן חייב להיכנס לפרטי העובדות ואין סיפק בידיו להישען ולהעלות אך רמזים וחשדות ללא כל בסיס ראייתי, באופן כוללני החסר פרטים רלוונטיים וחיוניים להבהרת נושא ההגנה.
(ראה ע"א 543/86 כלל חברה לביטוח נ' דניאל כלפון פ"ד מב(3) 339, וכן ראה ע"א 424/86 נאות מרינה ים נ' הבנק הבינלאומי, פ"ד מג(2) 355).
מנגד, בעת הדיון בבקשה,יהיה על ביהמ"ש ליתן דעתו אף להתנהגותו של התובע ולצורת ניסוח כתב התביעה, ככזו המקשה לעיתים על הנתבע להעלות גרסת הגנה מפורטת ומדויקת.
(ראה ע"א 680/89, בעמ' 760 בן אבו נ' בנק מזרחי, פ"ד מה(3) 757, וכן, ב"ש 836/86 גאזי בן סלים נ' מדני (טרם פורסם) .
עוד יש לזכור כי גם טענות הגנה אשר אינן מעוררות אמון רב, ואף יש שחלקן מתגלות ככוזבות בחקירה הנגדית אין בהן כדי לפסול את נכונותו של ביהמ"ש מלהעניק רשות להגן היות ומשקל הראייה איננו נקבע בשעת הדיון בבקשה ומשום כך חוסר האמון בהן, כשלעצמו, אינו שולל את מתן הרשות להגן אם יש לטענות אלו אחיזה כלשהיא בחומר המצוי בידי ביהמ"ש.
(ראה ע"א 592/65,שלי נ' בוכובזה בעמ' 610, פ"ד כ/2, 608).
בכל אלו יש כדי ליצור איזון בין הרצון והצורך להעניק לתובע יתרונות דיוניים לבין הרצון שלא לקפח את הגנתו של הנתבע ולאפשר לו את יומו בביהמ"ש.
במקרה זה, על אף קלישות טענות הנתבע, הסתירות ואי הדיוקים (בנוסף לזכרון הלקוי) בעת חקירתו הנגדית, לא ראיתי לנכון לדחות את בקשתו לרשות להתגונן ולנעול בפניו דלתות בית המשפט, וזאת אף לאור התחזקות הנטייה לראות בזכות האזרח לפנייה לערכאות כזכות יסוד המוגנת עפ"י חוקי היסוד.
יחד עם זאת, הנני עושה חסד עם הנתבע, בהחלטתי להעניק לו רשות להתגונן, ומאחר ומסתמנת נטייה להחמיר עם הנתבע בפרט כאשר הגנתו לוקה בחוסר בהירות, וכאשר אין לנתבע סיכויים רבים להוכיח את הגנתו
(ראה ע"א 680/89 - בן אבו שיווק והפצה נ' בנק המזרחי המאוחד - פ"ד מה (3)
757 וכמו-כן ראה ע"א 519/65 - ברזילי נ' קשת, פ"ד כ (2) 141, וכן ע"א 244/66, מזרחי נ' בראון, פ"ד כ(4) 90, וכן - ע"א 38/77, צימרינג נ' גורדין, פ"ד לא (3) 401)
