כללי
1. זוהי בקשה לתיקון כתב תביעה, שלא בהסכמה (בש"א 153152/07).
2. התובענה בתיק זה, ת"א 106328/01, הוגשה ביום 14.10.01. המדובר בתביעה כספית, על סך 600,000 ש"ח, בטענות של "קיפוח" התובעת בפדיון פוליסת ביטוח חיים מספר 696034 (להלן: "הפוליסה").
טענות הצדדים
3. הבקשה מפרטת באריכות את כל ההשתלשלות הקשורה להליכים המקדמיים בין הצדדים בתיק זה. הטענה המרכזית, אשר בפי התובעת, הינה כי בשל התנהגותה של הנתבעת, אשר מנעה מהתובעת מסירת מידע מלא בדרך של גילוי מסמכים או תשובות לשאלונים, נמנעה, למעשה, מהתובעת האפשרות לפרוש את "מלוא היריעה" בפני בית המשפט.
לשיטתה של התובעת, נמנעת הנתבעת מלגלות את החישובים האקטואריים וסכומי העמלות ודמי הניהול שגבתה במשך השנים. רק לאחרונה, עם סיומם, למעשה, של ההליכים המקדמיים, שעה שניתנה החלטתה של כבוד השופטת שרה דותן במסגרת בר"ע 2015/05, אשר קבעה כי אין לחייב את הנתבעת במסירת נתונים נוספים, התחוור לתובעת, לדבריה, כי יש מקום "להבהיר", כי כתב התביעה לא כולל אך טענות מתחום שימוש הנתבעת בלוחות לא מעודכנים לחישוב הסיכון והפרמיה, אלא גם לטענות בדבר חיוב לא ראוי בדמי ניהול ו/או עמלות.
אכן, בהחלטה מיום 19.9.06, בבר"ע הנ"ל, קבעה כבוד השופטת דותן, כי "...לשונו של כתב התביעה ברורה והמחלוקת מתמקדת בשאלה האם נהגה המשיבה כלפי המבקשת בחוסר תום לב, בכך שנמנעה מלגלות לה את העובדה שהלוחות המשמשים לחישוב הסיכון והפרמיה אינם מעודכנים. אין בכתב התביעה כל זכר לדמי ניהול או עמלות. יתרה מכך, אין כל טענה כנגד שיעורם של רכיבים אלה של הפוליסה, מעבר לציון העובדה שבנוסף לרכיב הסיכון כוללים התשלומים רכיבים של ריבית והעמסות תוך הבהרה כי המפקח על הביטוח קובע שעורים מקסימאליים לרכיב ההעמסות... אם סבור ב"כ המבקשת שכתב התביעה כפי שנוסח טעון תיקון, יתכבד ויגיש בקשה מתאימה לבית משפט השלום. אולם, על פי האמור בכתב התביעה, המשמש בסיס לבקשה שבפני, אין לחייב המשיבה בגילוי ספציפי של מסמך שאינו רלבנטי למחלוקת שבין הצדדים".
4. הנתבעת מתנגדת נמרצות לבקשה. לטעמה, בין היתר, נדחו בזו אחר זו, על ידי מספר שופטים, הן בבית משפט השלום, כערכאה ראשונה, והן בבית המשפט המחוזי, כל עתירות התובעת לקבל מסמכים או תשובות בכל הנוגע לדמי ניהול או דמי עמלה, מהטעם כי עניין זה חורג מגזרת התביעה ואינו רלוונטי לבירור המחלוקת. לטענתה של הנתבעת, "נזעקה" התובעת והגישה בקשה זו רק לאחר שרוב רובו של תצהיר עדותה הראשית של התובעת נמחק בשל "הרחבת חזית", זאת בהחלטה מיום 31.12.06.
לשיטתה של הנתבעת, נגועה הבקשה לא רק בחוסר תום לב ובשיהוי לא מוצדק, אלא שהתיקון המבוקש, בנסיבות שבהן כתב התביעה המקורי נשען על טענה אחת בלבד (סוגיית השימוש בלוחות התמותה), מביא, למעשה, לשינוי מוחלט בעילה (טענות חדשות בדבר דמי ניהול, עמלות, חישוב דמי פדיון, חישוב רווחים ונזק ראייתי). לפיכך, אין להתיר את התיקון המהותי האמור ולשלול מהנתבעת טענת הגנה בולטת, היא טענת ההתיישנות (מועד פקיעת הפוליסה הוא פברואר 1995, כך שחלפו 12 שנה מאז ועד היום).
גישת הפסיקה לעניין תיקון כתב תביעה
5. כידוע, עניין תיקון כתבי טענות מוסדר בתקנה 92 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, בזו הלשון: "בית המשפט או הרשם רשאי, בכל עת, להתיר לכל אחד מבעלי הדין לשנות או לתקן את כתבי טענותיו בדרך ובתנאים הנראים צודקים, וכל תיקון כזה ייעשה לפי הצורך, כדי שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות שהן באמת השאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין.תיקון של טענה עובדתית או הוספתה, טעונים הגשת תצהיר המאמת את העובדות".
לבית המשפט מסור שיקול דעת רחב בבואו לדון בעניין, הכל על מנת שהשאלות השנויות במחלוקת אכן יובאו להכרעה. העקרונות הובהרו, בין היתר, ברע"א 2345/98
דנגור נ' ליבנה, פ"ד נב (3) 427, 431 (1998), כדלקמן: "מלשון תקנה 92 לתקנות ומהפרשנות לה, כפי שעוגנה בפסיקה, עולה כי כאשר בעל דין מבקש לתקן את כתב תביעתו, כך שבית המשפט יוכל להכריע בשאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין - נעתרים לו ברוחב לב... ברם, זיקתו האמיצה של התיקון המבוקש לפלוגתא האמיתית בין הצדדים אינה חזות הכל. חריגים לכלל זה הינם מקרים בהם נהג המבקש בשיהוי רב או בחוסר תום לב או מקרים בהם התיקון ישלול מהצד שכנגד הגנה שהיתה קמה לו אם היתה מוגשת הבקשה מחדש. דוגמא לכך היא טענת התישנות...".
כדרכו של כלל וכדרכם של חריגים, ראוי לפרש את האחרונים על דרך הצמצום. כך, למשל, גם היבט ההתיישנות האמור איננו חזות הכל, כפי שנקבע בע"א 702/86
איטונג בטרום (אינווג) בע"מ נ' בן הרוש, פ"ד מד (1) 160, 166 (1989): "אכן ועיקר המחלוקת שבין בעל הדין לפנינו ניטש בעניין זה סביב השאלה אם נשתמרה "זהות התביעה" אחרי התיקון, והאם לא היתה בו משום העלאת "תביעה אחרת". כאמור, המונחים השונים בהקשר זה פורשו בפסיקה בהרחבה. "עילת התובענה" הוגדרה, לצורך מתן רשות לתקן: "העסקה או המעשה המובא לדיון"... הווה אומר: כל עוד נשתמרו לאחר התיקון מרכיבי היסוד של העילה המקורית, שמהם השתמעה, אפילו על דרך החסר, חבותו של הנתבע - אין מניעה עקרונית שבית המשפט יתיר את התיקון, אפילו חלפה בינתיים תקופת ההתיישנות".
6. הנושא עלה שוב, זה לא מכבר, בשתי החלטות של בית המשפט העליון.
במסגרת רע"א 11137/05
אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' מגן דוד אדום לישראל, תק-על 2006 (1), 3837 (2006) (להלן: "עניין
מד"א"), נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל אביב, שבה התקבלה בקשה של המשיב לתקן את כתב התביעה אשר הוגש על ידו נגד המבקשת. נקרב עצמנו אל עובדות המקרה. המשיב (להלן - מד"א) הגיש לבית המשפט המחוזי בתל אביב תובענה כספית נגד המבקשת (להלן - אליהו). במסגרת כתב התביעה נטען, כי אליהו מחויבת לשפות את מד"א בגין הוצאות שנגרמו לו עת פינה, באמצעות אמבולנסים וניידות טיפול נמרץ, נפגעי תאונות דרכים אשר בוטחו על ידי אליהו (להלן - נפגעים מבוטחים). זאת, בין היתר, מכוח הוראותיו של חוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964. התובענה התייחסה לפינויים אשר אירעו מהרבעון האחרון של שנת 1993 ועד לשנת 1997. כתב התביעה, אשר הוגש על ידי מד"א בשנת 2000, לא כלל פירוט לגבי פינויו של כל אחד ואחד מן הנפגעים המבוטחים. תחת זאת, התבסס סכום התביעה על ההוצאה הכוללת של מד"א בגין פינוי נפגעי תאונות דרכים (בניכוי סכומים שונים), תוך ייחוס חלק מסכום זה לאליהו על פי חלקה היחסי בשוק ביטוחי החובה לרכב. במילים אחרות, הסכום הנתבע נקבע על פי חישוב סטטיסטי המבוסס על פילוח שוק ביטוחי החובה לרכב, ולא על פי העלות הפרטנית של פינוי הנפגעים המבוטחים. במסגרת כתב הגנתה טענה אליהו, בין היתר, כי אין בכוחו של אופן החישוב האמור כדי לבסס כדבעי את חבותה, וכי על מנת לזכות בתביעתו נדרש מד"א להוכיח באופן פרטני כל מקרה ומקרה בו פינה מבוטח שלה אשר נפגע בתאונת דרכים. יצוין, כי בעקבות דרישת שיפוי דומה אשר הפנה מד"א ליתר הגופים הביטוחיים, הושג בחודש אפריל 1999 הסכם פשרה (להלן - הסכם הפשרה) לעניין סכום השיפוי אשר ישולם למד"א (להלן - סכום השיפוי הכולל). ההסכם נכרת בין מד"א, אבנר - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן - אבנר) וחלק הארי של חברות הביטוח. אליהו הצטרפה להסכם הפשרה באופן חלקי, אך לגבי התקופה שמיום 1.1.99 ואילך. במסגרת ההסכם, חילקו ביניהן חברות הביטוח באופן מסוים את החבות בגין סכום השיפוי הכולל אשר שולם למד"א. במסגרת שלב ההוכחות, זימן מד"א לעדות מטעמו נציג של אבנר. בעדותו מסר, כי סכום השיפוי הכולל חולק בין חברות הביטוח השותפות להסכם הפשרה בהתאם לחלקן היחסי בשיעור
התביעות בגין ביטוחי חובה לרכב. לקראת סיומו של שלב ההוכחות, הגיש מד"א בקשה לתיקון כתב תביעתו (להלן - בקשת התיקון). במסגרת בקשת התיקון עתר מד"א, כי תחת קביעתו של הסכום הנתבע על פי חלקה היחסי של אליהו
בשוק ביטוחי החובה לרכב, יבוסס סכום זה על חלקה היחסי של אליהו בשיעור
התביעות בגין ביטוחי חובה לרכב. משמע, הסכום הנתבע ייקבע בהתאם לדרך חישוב סטטיסטית השונה מדרך החישוב הסטטיסטית אשר נזכרה במסגרת כתב התביעה המקורי. יצוין, כי סכום החבות הנטענת של אליהו על פי דרך החישוב החדשה, קטן מן הסכום בו חבה היא, על פי הנטען, בהתאם לדרך החישוב המקורית. עוד ביקש מד"א להגיש חוות דעת מומחה העוסקת במידת תקפותו של אופן החישוב הנזכר במסגרת בקשת התיקון. בבקשת התיקון צוין, כי עובר לעדותו של אותו עד סבר מד"א ששיעור ההשתתפות של חברות הביטוח השותפות להסכם הפשרה בסכום השיפוי הכולל, נקבע בהתאם לחלקן היחסי בשוק ביטוחי החובה לרכב. מד"א אף ביקש כי נציג מטעם אבנר ימסור תצהיר עדות ראשית המאמת עובדה זו, אך מנהלי אבנר סירבו לבקשה. אי לכך, נאלץ מד"א לזמן את העד לעדות. אליהו התנגדה לבקשת התיקון.
7. אליהו טענה, כי כתב התביעה המתוקן מקים עילת תביעה חדשה ושונה מזו אשר הופיעה בכתב התביעה המקורי. לשיטתה, העובדה שעל פי כתב התביעה המקורי נובעת חבותה מחלקה היחסי בשוק ביטוחי החובה לרכב, בעוד שלפי כתב התביעה המתוקן מבוססת החבות על חלקה היחסי בשיעור התביעות בגין ביטוחי חובה לרכב, מצביעה על כך שמדובר בשתי עילות תביעה נפרדות. אליהו ממשיכה וטוענת, כי מאחר שבקשת התיקון הוגשה בשנת 2005, הרי שבעת הגשתה התיישנה עילת התביעה החדשה. ממילא, כך על פי עמדתה, לא היה מקום לאשר את תיקון כתב התביעה.
בית המשפט העליון, בהתייחסו לשאלת הגדרת הביטוי "עילת תביעה" בהקשר זה, קבע, כי דינה של הטענה האמורה להידחות: "אכן, בית המשפט לא יתיר לתובע לתקן את כתב תביעתו על דרך הוספת עילת תביעה חדשה (בין במקום העילה המקורית ובין בנוסף אליה), שעה שבעת הגשתה של הבקשה התיישנה עילה זו. הטעם לכך הוא, שרשות כאמור תפגע בנתבע, באשר תישלל ממנו האפשרות להעלות טענת התיישנות כנגד העילה החדשה (ראו, י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) (להלן - זוסמן), עמ' 352-350). השאלה אימתי יש לראות את עילת התביעה עליה מבוסס כתב התביעה המתוקן כזהה לעילה עליה נסמך כתב התביעה המקורי, ואימתי ראוי לקבוע כי מדובר בעילה חדשה אשר התיישנה טרם הגשתה של הבקשה לתיקון כתב התביעה, איננה תמיד כה פשוטה (לעניין זה ראו, ע"א 203/63 עזבון המנוח אברהם בורנשטיין נ' "עורות" בית חרושת לעורות בע"מ, פ"ד יח(1) 306 (להלן - פרשת בורנשטיין); ע"א 728/79 קירור - אגודה שיתופית חקלאית מרכזית למשקי עמק חפר והשומרון בע"מ נ' זייד, פ"ד לד(4) 126; ע"א 702/86 איטונג בטרום (אינווג) בע"מ נ' בן הרוש, פ"ד מד(1) 160; ע"א 3092/90 אגמון נ' פלדבוי, פ"ד מו(3) 214; עוד השוו, ע"א 498/83 אמישרגז החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ נ' מלבין, פ"ד מב(4) 269). התשובה לשאלה האמורה נגזרת מן האופן שבו יפורש המונח "עילת תביעה" לצורך הסוגיה של תיקון כתב תביעה, וכן מרמת ההפשטה בה ייבחן העניין. ברי, כי לענייננו אין לראות את עילת התביעה כמסכת העובדות שיש בהן כדי לזכות את התובע בסעד. על פי פרשנות זו, כל שינוי בעובדות הכלולות בכתב התביעה יהווה שינוי עילה. ממילא, תוביל גישה זו לתוצאה בלתי מתקבלת על הדעת, לפיה עם חלוף תקופת ההתיישנות יפקע כוחו של בית המשפט להתיר תיקון כלשהו של העובדות הנזכרות בכתב התביעה (פרשת בורנשטיין; זוסמן, עמ' 346-345, עמ' 352 ה"ש 51)... בין אם הפרשנות הראויה למונח "עילת תביעה" לצורך הסוגיה שלפנינו הינה העסקה או המעשה המובאים לדיון, ובין אם מדובר בזכות שנתבעה, סבורני כי במקרה דנא יש לקבוע שכתב התביעה המתוקן נסמך על עילה זהה לזו אשר בכתב התביעה המקורי. הן עובר לתיקון כתב התביעה והן לאחריו, מבוססת חבותה הנטענת של אליהו על פינוי נפגעים מבוטחים במהלך תקופת זמן מסוימת, באמצעות אמבולנסים וניידות טיפול נמרץ של מד"א. כתב התביעה המקורי אינו כולל פירוט לגבי זהותו ועלות פינויו של כל אחד ואחד מן הנפגעים המבוטחים, אלא מבסס את סכום התביעה על דרך חישוב סטטיסטית מסוימת אשר נזכרה לעיל. השוני בין כתב התביעה המקורי לזה המתוקן נוגע אך לדרך החישוב הסטטיסטית של עלות פינוי הנפגעים המבוטחים במהלך התקופה הרלוונטית. יודגש, כי אין בבקשת התיקון כדי לשנות את זהותם של הנפגעים המבוטחים אשר בגינם נתבע השיפוי. דרך החישוב הסטטיסטית שנכללה בכתב התביעה המקורי, כמו גם דרך החישוב הסטטיסטית הנזכרת בבקשת התיקון, נועדו ליתן ביטוי לעלות הפינוי של
כלל הנפגעים המבוטחים במהלך התקופה הרלוונטית. לאור האמור, דומה כי אין בבקשת התיקון כדי לשנות את המעשים אשר עומדים במרכז תביעתו של מד"א, ואף לא את הזכות עליה מבוססת תביעה זו" (פסקאות 4 - 5).
בית המשפט פנה מיד לאחר מכן לדון בשאלת עיתוי הגשת הבקשה והשיהוי הרב בה היא לוקה: "בקשת התיקון הוגשה ביום 13.4.05, כארבע שנים וחצי לאחר הגשת התביעה ולקראת סיומו של שלב ההוכחות. בתיקון כתב התביעה בשלב כה מאוחר של ההליך יש כדי לסרבל את הדיון ולהאריכו, ועל כן אין מקום כי בית המשפט יתיר תיקון שכזה כדבר שבשגרה. עם זאת, דומה כי הנסיבות בענייננו מצדיקות מתן רשות לתיקון כתב התביעה על אף השלב בו הוגשה בקשת התיקון. כאמור, סירבה אבנר לדרישתו של מד"א כי יינתן תצהיר עדות ראשית מטעמה לעניין אופן קביעת שיעור ההשתתפות של חברות הביטוח השותפות להסכם הפשרה בסכום השיפוי הכולל. בעקבות הסירוב, נאלץ מד"א לזמן לעדות נציג מטעם אבנר. רק בעקבות עדות זו, אשר ניתנה ביום 30.1.05, נודעה למד"א לראשונה שיטת החישוב אשר אומצה על ידי חברות הביטוח במסגרת הסכם הפשרה. ממילא לא היה באפשרותו להגיש את בקשת התיקון עובר למועד האמור. בהקשר זה טוענת אליהו, כי לשיטת החישוב אשר נבחרה כחלק מהליך הפשרה אין כל השלכה על הדרך הראויה להוכחת חבותה במסגרת התביעה נגדה, ועל כן אין לאפשר תיקון כתב התביעה על דרך אימוצה של שיטת חישוב זו. אמנם, העובדה כי חברות הביטוח בחרו לאמץ דרך חישוב מסוימת לשם קביעת שיעור השתתפותן בסכום השיפוי הכולל, אינה מובילה בהכרח למסקנה כי דרך חישוב זו אכן מבססת כדבעי את חבותה הנטענת של אליהו. עם זאת, נראה כי יש מקום לאפשר למד"א לבסס את תביעתה על דרך החישוב האמורה" (פסקה 6).
סיכומו של דבר - הותר לתקן את כתב התביעה.
8. לעומת זאת, ברע"א 8667/06
המוסד לביטוח לאומי נ' האחים ישראל בע"מ (ניתן ביום 17.12.06) (להלן: "עניין
האחים ישראל"), התבררה בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב, בגדרו נדחה ערעור על החלטת הרשם, שבה נדחתה עתירת המבקשים לתקן את כתב התביעה שהגישו כנגד המשיבות. העובדות היו כדלקמן. ביום 2.3.05 הגישו המבקשים כתב תביעה כנגד המשיבות. לפי הנטען בכתב התביעה, המבקש 2 (להלן: המבקש) - אזרח רומני שעסק בעבודות בניה באילת אצל המשיבה 1 - הרים ביום 3.3.98 שקי מלט שמשקלם כ- 50 ק"ג על פי הוראות הממונים עליו. תוך כדי הרמתם, חש המבקש כנטען כאב חד בגבו (להלן: האירוע הראשון); ביום 6.3.98 אושפז המבקש בבית חולים, והשתחרר - כך נטען - ביום 13.4.98 כשהוא סובל מפרפלגיה תחתונה ואי שליטה בסוגרים. המשיבה 2 הכירה בכך שהתאונה היא "תאונת עבודה". ועדה רפואית מטעם המבקש 1 - המוסד לביטוח לאומי - קבעה כי למבקש דרגת נכות של 100%, ומשלמת לו מאז גמלאות, כנפגע תאונות עבודה. נטען, כי נזקו של המבקש היה נמנע אלמלא רשלנותם של המשיבות 1 - 2 והפרת חובותיהן החקוקות, ועל כן תובעים המבקשים פיצויים בראשי נזק שונים. ביום 22.11.05 הגישו המבקשים בקשה לתיקון כתב התביעה, ובין היתר התבקשה תוספת אירוע שהתרחש, כנטען, ביום 3.4.98 או ביום 4.4.98 באתר בנייה באשדוד, שעה שבמהלך הרמתו של פיגום שמשקלו 30 ק"ג, חש המבקש כאבים עזים בגבו, דבר שהביא ביום 6.4.98 להבהלתו לבית החולים (להלן: האירוע השני). בבקשת התיקון נטען, כי במהלך האירוע הראשון נגרם הנזק למבקש, ובאירוע השני חלה החמרה ממשית במצבו. המבקשים מנמקים את בקשת התיקון בכך שהמדובר באזרח זר שהקשר עימו אינו רציף, וכי רק ביום 11.11.05 - בפגישה שהתקיימה עם המבקש 2 ברומניה - הושלמה התמונה העובדתית.
בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה. נקבע, כי התובענה הוגשה יום לפני חלוף תקופת ההתיישנות, ובעת הגשת הבקשה לתיקון כתב התביעה, חלף זה מכבר מועד התיישנותו של האירוע השני, נשוא הבקשה- ועל כן אין להתיר את הוספתו. נקבע כי המבקשים לא הוכיחו שאכן האירוע השני הוא בבחינת ממשיכו של הראשון ומהוה חלק אינטגרלי הימנו; היה עליהם ליצור תשתית עובדתית מינימלית המצביעה על קשר בין האירועים. נקבע, כי מטרתה של בקשת התיקון היא לעקוף את חוק ההתיישנות; טענתם של המבקשים כי שני האירועים קשורים זה לזה, לא נתמכה בחוות דעת רפואית שעל פיה ניתן היה לקבל, ולו לכאורה, את הטענה.