עניינה של החלטה זאת, הינו עתירת הנתבעת לסילוק התובענה שהגישה כנגדה התובעת על הסף.
התובעת הגישה תובענה ובה עתרה למספר סעדים מצטברים: הצהרה על בטלות הסכם חכירה לדורות שנכרת בין הצדדים וכתוצאה מכך מתן צו לפינוי וסילוק ידה של הנתבעת מנכס מקרקעין המצוי בבעלות התובעת והוחכר לנתבעת, הידוע גם כגוש 6111 חלקה 822 (להלן: "המקרקעין"); תשלום דמי חכירה בסך של 11,000,097 ש"ח; תשלום דמי חכירה חודשיים, ממועד הגשת התובענה ועד למועד הפינוי בפועל.
כאמור, עתרה הנתבעת לסילוק התובענה על הסף, כשבאמתחתה מספר טענות: הראשונה שבהן, כי מדובר בתביעה שהתיישנה, ככל שהדבר נוגע לדמי החכירה למועד המוקדם ליום 10.12.95, שבע שנים לפני הגשת התובענה דנא, כי סעד הפינוי המתבקש, אינו בסמכות בית משפט מחוזי, וכי כך גם הדין לגבי העתירה לסעד הצהרתי בדבר בטלות הסכם החכירה.
לחילופין, כך הנתבעת בבקשתה, יש לדחות את התביעה על הסף, מחמת שיהוי בלתי סביר בהגשתה והפעלת שיקולים זרים.
התקיימו דיונים בבקשה לפני חברי המנוח, כב' השופט אזר ז"ל, בהמשך, לאחר פטירתו, עבר התיק לשמיעה לפני, התקיים דיון במעמד הצדדים במסגרתו נחקרו המצהירים, ולאחר מכן, סיכמו הצדדים טיעוניהם בכתב (לבקשת התובעת).
עוד בטרם אכנס לטענות לפרטיהן, אני סבור שיש לקבוע, כי הנתבעת ניהלה את ענייניה מול התובעת בחוסר תום לב.
התובעת הינה הבעלים של המקרקעין, היא חתמה עם הנתבעת על הסכם חכירה בשנת 1957, היא התחייבה לשלם דמי חכירה על פי מנגנון מוסכם בין הצדדים, היא לא שילמה ואינה משלמת דמי חכירה מזה כ- 18 שנה, לכל אורך התקופה שילמה סכום אחד זעום ולא יספה, בכל פעם שנדמה היה לה שהתובעת עומדת כנגדה תביעה, היא פנתה בבקשות ותחנונים לתובעת על מנת שזאת תימנע מהגשת התביעה ותשב עימה לניהול משא ומתן, מתוך רצון לפתור את המחלוקות, בכל פעם, לא הגיעה הנתבעת לכדי תשלום סכומים, המסמכים מלמדים שהנתבעת הייתה מודעת לשאלת ההתיישנות, ומבחינתה היה נוח לה לשבת בחיבוק ידיים, תוך שהיא סבורה שאם תוגש בסופו של דבר כנגדה תובענה, תוכל להעלות כנגדה את טענות ההתיישנות, כפי שאכן עשתה בפועל.
כאמור, מדובר בהתנהגות חסרת תום לב, ולטעמי (ואני ער להחלטה שונה שניתנה בתחילת הדרך על ידי חברי המנוח, כב' השופט אזר ז"ל), די בדרך בה נהגה הנתבעת במגעים עם התובעת, כדי ליצור מניעות שלה מלהעלות טענת התיישנות.
שלא כמו הנתבעת, אני סבור שבהחלט יש השלכה ויש השפעה לדרך התנהגות בעל דין במערכת יחסיו עם הצד שכנגד, ככל שהדבר נוגע ליכולתו של אותו בעל דין, להעלות טענות שונות במסגרת ההליכים, כשאין לשכוח שבסופו של דבר אין טענת ההתיישנות טענת הגנה מהותית, אלא, היא מחסום דיוני לכל היותר, מלהעלות טענות מסויימות (ועל ההגיון העומד בבסיס טענת ההתיישנות אין צורך להרחיב את הדיבור כאן), וכאמור, אני סבור שבנסיבות מסויימות בהחלט יכול להיווצר מצב בו יהיה בעל דין מנוע מלהעלות טענות דיוניות שכאלה מחמת התנהגותו, במערכת יחסיו עם הצד שכנגד.
עם זאת, ראוי להוסיף, שלצורך ההחלטה הנוכחית, אין לדברים משמעות, באשר הנתבעת הודתה פעם אחר פעם בחובותיה כלפי התובעת, ומשכך, נעצר מירוץ ההתיישנות, באופן שאינו חוסם את התובעת מלהעלות את טענותיה.
במה דברים אמורים?.
כאמור, בין הצדדים נכרת הסכם חכירה, על פיו השכירה התובעת לנתבעת את המקרקעין.
נקבע מנגנון תשלום דמי חכירה ונקבע כי, בנקודת זמן מסויימת, תתכנס ועדת הערכה, מורכבת מנציגים של הצדדים וכן נציג שלישי חיצוני, והיא זו שתקבע את דמי החכירה ביחס לתקופה הבאה וכך מעת לעת, עד לסיום תקופת החכירה.
התכנסה ועדת חכירה בשנת 1988 וקבעה סכומים כפי שקבעה, סכומים אלה לא שולמו על ידי הנתבעת מעולם, למעט, על סך של 80,236 ש"ח ששולם ביום 30.6.87.
כתוצאה מאי תשלום דמי החכירה, פנתה התובעת לנתבעת פעם אחר פעם, העלתה את הדרישות הכספיות ממנה, נענתה כי הנתבעת מבקשת לנהל משא ומתן, בפועל, כפי שכבר צוין לעיל, שימשו הבקשות הללו אמתלה לנתבעת שלא לשלם דמי חכירה כלל ועיקר, עד שבסופו של דבר נקעה נפשה של התובעת, והיא הגישה את התובענה דנא.
בסיכומיהם (שלצערי כוללים התבטאויות בוטות למדי, שאני סבור שאין מקום להעלותן בסיכומי פרקליטים מכובדים), חזרו פרקליטי הנתבעת על הטענות שהועלו במסגרת הבקשה, ושאתייחס אליהן להלן.
הטענה הראשונה היא טענת ההתיישנות, וכנגזרת ממנה שורה של טענות שזכו לליבון בסיכומים. הנתבעת סברה ועודנה סבורה, שדין התובענה להידחות על הסף, ככל שהדבר נוגע לסכומים הנדרשים ביחס המועדים המוקדמים ל 10.12.95, מחמת התיישנות. על טענה זו, משיבה הנתבעת במספר טענות, הראשונה שבהן, כי מדובר בתובענה מכוח פסק בוררות, משכך, לא חלה התיישנות רגילה על התביעה, ודי בכך כדי להצדיק את דחיית הטענה.
אין לקבל טענה זו, מכמה טעמים:
בראש ובראשונה, אני סבור שהצדק עם הנתבעת בעניין זה, אין זכר לתזה המעניינת הזו בכתב התביעה. אם עילת התביעה, מושתתת על פסק בוררות, אזי, כמושכל ראשון, יש לטעון טענה זו בכתב התביעה. הפוך והפוך בכתב התביעה ולא תימצא בו זכר לטענה האמורה.