החלטה בבקשה לחייב בהפקדת ערבון לפי חוק החברות ותקנות סד"א

לפני בימ"ש בקשה של המשיבה בערעור לחייב המערערת בהפקדת ערבון לפי ס' 353 לחוק החברות תשנ"ט 1999 (להלן :"חוק החברות") ולחלופין לפי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 (להלן:"תקסד"א"), התשובה לבקשה והתגובה לתשובה.

1. ביום 18.3.20 בימ"ש נתן החלטה בבקשה.

2. כאן המקום לציין, ויש לעובדה זו חשיבות גם להמשך הדיון בבקשה להפקדת ערבון, כי עוד קודם למתן ההחלטה מיום 18.3.20, בימ"ש דן בבקשה של המערערת לעכב הליכי גביה. לאחר שבימ"ש סקר את הפגמים שנפלו בהתנהלות המערערת בעניין הגשת הבקשה לעיכוב ביצוע, הוא קבע כי  יעכב את המשך ההליכים ככל שהמערערת או מי מטעמה יפקיד בקופת בית המשפט הסך של 50,000 ₪ תוך 10 ימים ממועד הדיון. המערערת הפקידה הערבון.

3. המבקשת טענה בבקשה כי המערערת מודה בפרהסיה כי אין לה כל כסף בקופתה. ומכאן "עולה חשש כבד ואף ודאי" שאם תחויב בהוצאות, לא תשלמן.

4. המבקשת התנגדה בבקשה לעמדת המערערת בדיון שהתקיים ביום 12.1.20 לפיה הערבון שיופקד, ובינתיים הופקד, לטובת מתן עיכוב הליכים, יעמוד גם לעניין בקשה זו. המבקשת הסבירה שסכום העיצום הוא למעלה מחמישה מיליוני ₪ ועיכוב הביצוע ניתן באופן ארעי, ולכן יש להעמיד ערובה באופן הולם.

5. המערערת טענה בתשובתה כי להבדיל מאשר נקבע בדין הכללי לגבי הגשת ערעורים, אין חובת הפקדת ערבון בעת הגשת ערעור על החלטת הרשות להטיל עיצום ודי בכך כדי לדחות הבקשה.

6. המערערת התייחסה לסעיף 353 לחוק החברות ולתקנה 519 לתקסד"א וטענה כי הן מותירות שיקול דעת לבימ"ש בדבר הטלת חובה להפקיד ערבון. כמו כן, טענה לסיכוי גבוה לקבלת הערעור עקב  חובת המשיבה בערעור להפחית העיצום לנוכח "מצבה" של המערערת ש"סגרה שעריה לפני שנה וחצי", תוך שהיא מפנה למסמכים שהוגשו בעניין זה לרבות "אישורי רשויות המס בדבר סגירת תיקי החברה באותן רשויות".

7. נוסף לכך, המערערת טענה כי ממילא הוטלו עליה ע"י המבקשת עיקולים.

8. המבקשת טענה בתגובתה לתשובה כי התשובה מחזקת דווקא עמדת המבקשת שכן "אם זה מצב המערערת, מה לה כל הערעור ואף הבקשה לעיכוב ביצוע הכספי ?".