אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> הזכות לכתובה, ראיות וחזרה מהסכמה לבדיקת פוליגרף

הזכות לכתובה, ראיות וחזרה מהסכמה לבדיקת פוליגרף

תאריך פרסום : 13/06/2016 | גרסת הדפסה
תיק רבני
בית דין רבני גדול ירושלים
1029614-1
31/05/2016
בפני הדיינים:
1. הרב הראשי לישראל הרב דוד ברוך לאו
2. הרב דוד דב לבנון
3. הרב אליעזר איגרא


- נגד -
המערערת:
פלונית
עו"ד נפתלי מהגר
עו"ד ישראל קדמי
המשיב:
פלוני
עו"ד עוז בן-מיכאל
פסק דין

 

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי כי המערערת אינה זכאית לכתובה.

הצדדים שלפנינו נישאו בחודש מרס 2005 והתגרשו בחודש פברואר 2014. בהסכם הגירושין סוכם כי עניין הכתובה ידון לאחר הגירושין. הצדדים חלוקים לגבי זכאותה של האישה לכתובה. לדברי האישה הבעל הוא שאשם בפירוק הנישואין, הלך עם אחרות, קיים אתה יחסי אישות שלא בהסכמתה, והיה אלים בצורה כללית. מנגד לדברי הבעל האישה יצאה עם גברים אחרים, הייתה אלימה כלפיו וכלפי הילדים, הגישה נגדו תלונות שווא, ואף מנעה ממנו קיום יחסי אישות.

במהלך דיון שהתקיים ב-כ"ז בסיון תשע"ד (25.6.2014) הסכימו הצדדים כי שאלת הכתובה תוכרע על פי בדיקות פוליגרף שיערכו לצדדים. הצדדים הגישו כל אחד מטעמו שאלות שעל הצד השני להיבדק באמצעות הפוליגרף. בהמשך הגישה האישה שאלות מטעמה וגם הבעל הגיש שאלות מטעמו. האישה ביקשה לשנות את השאלות שנשלחו על ידי הבעל שכן מהתייעצות עם מכון הפוליגרף עלה כי מדובר בשאלה כללית מדי, התנגדות הבעל הוגשה בה נאמר כי במידה והשאלות יעברו שינוי אין הוא מחויב יותר להסכמות בדבר הבדיקה. החלטת בית הדין ניתנה בה אישר את השאלות המתוקנות.

האישה פנתה לעשות את הבדיקה האמורה ובבדיקה מקדימה עם הבודק נקבע כי אין טעם לבדוק את שאלה מס' 4 שהייתה "האם אי פעם נהגת באלימות מילולית או פיזית כלפי ילדייך או כלפי [פלוני] שלא לצורך הגנה עצמית" וזאת מאחר והאישה הודתה בפני הבודק כי היו מספר פעמים בהם מתוך פחד ותסכול נהגה באלימות שכזו.

הבעל לא ביצע את בדיקת הפוליגרף.

בית הדין האזורי קבע בפסק דינו כי אין האישה זכאית לכתובה וזאת מאחר והודתה בפני הבודק כאמור כי נקטה אלימות כלפי הבעל. לדברי בית הדין האזורי יש לראות אותה כמורדת שכן אין אדם יכול לחיות עם אישה כזו וכלשונו שם:

בנושא הכתובה, ביה"ד הפנה את הצדדים לבדיקת פוליגרף כשהצדדים קבלו עליהם את תוצאות הבדיקה. בתאריך י' במרחשוון תשע"ג (26.10.2012) אישר ביה"ד את ניסוח השאלות שניסח המומחה לפוליגרף שהאשה תשאל עליהם. בשאלה מס' 4 נשאלה האשה "האם אי פעם נהגת באלימות מילולית או פיזית כלפי ילדייך או כלפי [פלוני] שלא לצורך הגנה עצמית". בתוצאות הפוליגרף על שאלה זו נאמר בסעיף 5 שם כדלהלן: "הנבדקת אכן נהגה באלימות מילולית או פיזית כלפי ילדיה או כלפי [פלוני] שלא צורך הגנה עצמית, זאת ע"פ הודאתה ודבריה כפי שהובאו בראיון קדם הבדיקה". ברור הדבר שכל בעל נורמטיבי אינו יכול לחיות עם אשה אלימה, ואין לך מורדת גדולה מזו.

לאור האמור לעיל, מחליט ביה"ד שהאשה הפסידה את כתובתה.

על פסק דין זה מערערת האישה לפנינו לדבריה טעה בית הדין האזורי בכך שיחס משקל כלשהו לראיון עם הבודק שכן מעולם לא הסכימה האישה לקבל עליה כאמת התרשמות של הבודק.

בהחלטה מיום ל' בשבט תשע"ו (9.2.2016) קבענו כי טעמו של בית הדין האזורי אינו יכול להתקבל, זאת הן מחמת שאין בהודאה זו משום ממש והן מחמת כך שאף אם הדברים נכונים עדיין אין בהם משום איבוד הכתובה.

יחד עם זאת, גם נאמר שם כי ככל שהצדדים הסכימו כי בדיקת הפוליגרף מחייבת אותם, הרי שיש לתת לכך משקל על פי ההלכה.

אמנם לאחר העיון בתיק נראה כי בנסיבות שלפנינו יש להתיישב בקביעה זו.

לכאורה ניתן ללמוד גדר קבלת ראיה פסולה מבעל דין המקבל עליו כראיה עד פסול או שבועת כנגדו שמהני ואינו יכול לחזור בו. דינים אלו נפסקו להלכה בשו"ע חו"מ סימן כב סעיפים א' וג':

מי שקבל עליו קרוב או פסול, בין להיותו דיין בין להיותו עד עליו,... אפילו קבל אחד מהפסולים בעבירה כשני עדים כשרים להעיד עליו, או כג' בית דין מומחים לדון לו...בין שקבל על עצמו לאבד זכיותיו ולמחול מה שהיה טוען על פיהם, בין שקבל עליו שיתן כל מה שיטעון עליו חבירו בעדות זה הפסול או בדינו, אם קנו מידו על זה, אינו יכול לחזור בו. ואם לא קנו מידו, יכול לחזור בו עד שיגמור הדין... ולענין עדות מיד שהעידו לא יכול לחזור בו. ובסעיף ג' שם מי שנתחייב לחבירו שבועה בב"ד, ואמר ליה: השבע לי בחיי ראשך, והפטר, או השבע לי בחיי ראשך ואתן לך כל מה שתטעון, אם קנו מידו, אינו יכול לחזור בו. ואם לא קנו מידו, יכול לחזור בו עד שיגמר הדין. נגמר הדין ונשבע כמו שאמר ליה, אינו יכול לחזור בו, וחייב לשלם.

מבואר כי בנוסף לקבלת בעל הדין את הפסול או את השבועה צריך שיגמר הדין, וגדר גמר דין אינו בהכרח גמר דין ממש אלא סיום ומימוש אותו דבר אותו קיבל.

כך מבואר בדברי הגר"א שם אות ז':

במ"ש בשבועות ל' ב' עדים כגמר דין דמי וכמ"ש בפ' י"נ ונשבע א"י לחזור ומה גמר דין שם אלא כ"ד שאין אחריו עוד הוא כגמר דין בדייני' שאמרו איש פ' כו' שאין אחריו עוד.

לגבי מקבל עליו שבועת שכנגדו נחלקו ראשונים מהו גדר גמר הדין, דעת הרבה מהראשונים שעצם הקבלה בפני בית הדין נחשב כגמר דין, דעת הרא"ש ורש"י שצריך שיצא מבית הדין וזה הוי גמר דין, ודעת ר"ת וכן משמע מדברי הרמב"ם דבעי נשבע ממש ועד אז יכול לחזור בו ואינו מבחינת גמר דין.

השולחן ערוך פסק שצריך שישבע בפועל אמנם הש"ך בסעיף קטן טז' הכריע שמשקיבל עליו ויצא מבית הדין שוב אינו יכול לחזור בו.

בנימוקי יוסף סנהדרין כד מבואר הטעם שנחשב כגמר דין מאחר ופסק על עצמו דין ברור אם ישבע שכנגדו, אמנם לגבי עד או דיין שאינו יודע כמי מהצדדים יעיד או יפסוק אם כן אינו גמר דין עד שעה שיגיד בפועל. מדברי הרא"ש ורש"י בשבועות לט נראה שלמדו שעצם היציאה מבית הדין הוא מהוה גדר גמר דין.

בסוגיא שלפנינו הודיע הבעל קודם הבדיקות שאינו רוצה להסתמך עליהם (לדבריו מחמת שהשאלות לא מצאו חן בעיניו), אם כן הרי שחזר בו קודם הבדיקות ויש לדון האם אכן הסכמה זו מחייבת אותו.

לכאורה לפי דברי הנימוקי יוסף הרי דומה קבלה זו למקבל עליו עד קרוב ופסול שבעי גמר דין והוא העדות שהרי בדיקת הפוליגרף אינה אלא מבררת העובדות ואינה מכריעה הדין שנאמר כי מחמת כן נחשב כפסק הדין על עצמו וכגמר דין, ואף לדברי רש"י מסתבר לומר כן רק שתלו את הדבר ביציאה מבית הדין שאם לא תאמר כן מדוע לגבי עד בעי לעדותו בפועל ולא נאמר כי משיצא מבית הדין יוכל להעיד על כרחו.

הט"ז בחו"מ שם כתב שהטעם מחמתו נחשב גמר דין לדעת רש"י הוא מאחר והיה עליו חיוב שבועה והוא פוטר עצמו ומטיל שבועה על שכנגדו אז נקרא גמר דין אמנם במקבל עליו מרצונו הטוב שבועה דינו שיכול לחזור בו עד שעת שבועה ממש. (ואף שיש להעיר על דברי הט"ז מהגמ' ב"ב קכח לגבי עבדי גנבת ששם היה פטור לגמרי מכל שבועה כמבואר ברשב"ם שם, מכל מקום מבואר ברא"ש שבועות דאף באופן זה מהני יציאה מבית הדין).

לפי זה במקרה שלפנינו יש לומר כי בפשטות משחזר בו הבעל מההסכמה לפוליגרף שוב אין דבר זה מחייבו.

הדברים ברורים שאם ההסכמה אינה מחייבת את הבעל שוב אינה מחייבת גם את האישה, שכן ההסכמה לערוך בדיקה הייתה כדי לסיים את המחלוקת מטעם שני הצדדים ובמידה שהדבר אינו מחייב את הבעל שוב אינו מחייב את האישה.

בנוסף עיין גם בהגהות רעק"א בסימן כב' שם שהביא את הים של שלמה שכתב שכל מה שמועלת הסכמה לקבל את השבועה של כנגדו הוא במידה שכנגדו אכן נשבע באותו מועד אמנם אם לא נשבע באותו זמן אין לקבוע מועד חילופי ויכול הוא לחזור בו. אם כן משלא נבדק הבעל באותו זמן הרי פקעו ההסכמות לעניין הבדיקה.

על כל פנים לבקשת בית הדין הבעל ביצע בדיקת פוליגרף והגיש אותה לבית הדין.

מהבדיקה עולה כי על פניו קיים בזמן הנישואין יחסים עם נשים אחרות, ומנגד לא קיים אתה יחסים בעל כורחה וכן לא הפעיל אלימות כלפיה או כלפי הילדים.

אם כן קיימים בפנינו כעת שני דוחות הפוליגרף אף שאמרנו כי ספק אם הינם מחייבים ועלינו להכריע כעת לגבי עצם הערעור.

אם נצרף את העובדות העולות מבדיקות הפוליגרף של שני הצדדים עולה כדלהלן: 1) האישה לא נהגה לצאת עם גברים למטרות רומנטיות 2) קיים ספק האם הבעל קיים עם האישה יחסים בכפיה 3) הבעל לא הכה את האישה 4) הבעל במהלך הנישואין קיים יחסי אישות עם נשים אחרות.

עובדות אלו יש לבחון על רקע הגירושין ומי זה שביקש להתגרש.

מעיון בתיק עולה כי על פניו שני הצדדים רצו גם רצו להתגרש. כך האישה סילקה את הבעל מהבית ב-8.12, בתגובה לכך פתח הבעל תיק גירושין, ובכתב תשובתה ברור מתוך דברי האישה כי אף היא אינה רוצה כלל בשלום בית וכי לא תקבל את הבעל חזרה.

כך כתוב בכתב ההגנה של האישה:

כבוד בית הדין הרבני מתבקש לדחות את התביעה ולהורות לבני הזוג להגיע להסכם גירושין וכן להורות לתובע לשלם לאשה את כתובתה ותוספתה.

עוד שם:

  1. במהלך החיים המשותפים סבלה הנתבעת מנחת זרועו ומרוחו הרעה של התובע.
  2. התובע נהג כלפי הנתבעת באלימות פיזית ומילולית נפשית ומינית קשים מנשוא.
  3. לאחר שכלו כל הקצין נאלצה הנתבעת לפנות לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים ועפ"י צו שהוצא ביום 12.8.2012 הורחק התובע מהנתבעת.

מתוך דו"ח יחידת הסיוע מיום ה-12.11.12:

כל אחד מהם אמר, מסיבותיו הוא, כי אין מקום להידברות ישירה ביניהם, בין השאר בשל חוסר אמון השורר בקשר הזוגי.

שניהם אמרו כי הם מעוניינים בהחלטה שיפוטית ללא מעורבות יחידת הסיוע.

כך מתוך פרוטוקול מיום ט' בניסן תשע"ג (20.3.2013):

ש. האם הוגשה נגדך תלונה במשטרה.

ת. תלונות כזב

ש. האם הוצא נגד צו הרחקה נגדך בבית משפט

ת. הוצא במעמד צד אחד

ש. האם הסכמת בהסכמה להיות מורחק

ת. הסכמתי בגלל שאני לא רוצה להיות בקרבתה כי היא הגישה תלונות סרק

ש. אתה פרוד מאוגוסט 2012

ת. כן

ביה"ד-מי עזב את הבית

ת. כל אחד הזמין משטרה והיא שקרה והורחקתי בהסכמה לחודשיים

על פי התוצאות מבדיקות הפוליגרף מבואר שהבעל לא הכה את האישה, אם כן יש לראות בסילוקו של הבעל מהבית בתור אמירת לא בעינא ליה מצד האישה.

אף אם לא נקבל את הבדיקות בצורה מוחלטת כאמור, עדיין לא הוכח כלל כי הוצאת הבעל מהבית הייתה מסיבה מוצדקת או מכל סיבה מעבר לכשל ביחסים בין הצדדים.

מאידך הבעל גם הוא לא רצה באותו שלב בהמשך הקשר. ונמצא הצדדים מורדים זה בזה כפי שנראה בהחלט גם מתוך אמירותיו לפרוטוקול. אם כן הוא הרי שיש לראות את הצדדים באותה עת כמורדים זה בזה ומפסידה האישה את תוספת הכתובה על פי דברי רבינו ירוחם.

אכן במידה והיה מתברר כי האישה הוציאה את הבעל מהבית או כי תבעה גירושין מסיבה מוצדקת – היינו טעם מחמתו יכולה היא לתבוע גירושין – הרי שלא היה מקום להגדירה כמורדת, אמנם משלא הוכח דבר זה כאמור הרי שיש לנו לומר כי הצדדים לא רצו האחד ברעותו והאישה זכאית לכתובה ואינה זכאית לתוספת.

אכן על פניו, וכפי שמצטייר מהתיק הרכושי, סיכוי סביר הוא כי האישה בכל מקרה תקבל רכוש של ממש במסגרת חלוקת המשאבים, וגם מטעם זה היה מקום לומר כי אין מקום לפסוק לה כתובה. על פי האמור הערעור מתקבל חלקית, האישה זכאית לכתובה ואינה זכאית לתוספת.

הרב דוד ברוך לאו

עיינתי במה שכתב כבוד הרה"ר הרה"ג הרב דוד ברוך לאו שליט"א, בהתייחסותו ההלכתית המעמיקה לבדיקת הפוליגרף. ולמקרה שאחד הצדדים חזר בו מרצונו להיבדק, שאז הבדיקה שעשה רעהו אינה מחייבת. וע"פ זה בדיקת הפוליגרף כאן אינה רלוואנטית, אולם בסופו של דבר, הכריע שהאשה הפסידה את כתובתה בגלל ששני הצדדים מורדים זה על זה, ולכן האשה הפסידה תוספת כתובה, כפי שפסק רבינו ירוחם.

אולם לע"ד על סמך הנתונים שיש בידינו קשה להכריע ולומר שהאשה נחשבת למורדת, מדובר כאן במקרה מורכב שטעון בדיקה יסודית, מי גרם את הגירושין. בי"ד קמא סמך על מה שהאשה הודתה לפני בודק הפוליגרף שהיא נהגה באלימות כלפי בעלה (לפני הבדיקה עצמה ולכן לא נבדקה בפוליגרף), אבל אי אפשר להתייחס להודאה זו, שלא נחקרה כדבעי בפני ביה"ד, אם זה היה מקרה חד פעמי או פעמים רבות, ואם זה בא בתגובה לפגיעה בה, כמו טענותיה שהבעל בגד וכדומה. ולכן נראה לע"ד שלא די בכך, כדי להחליט שהיא מפסידה את כתובתה.

גם העובדה שהאשה רוצה להתגרש לאחר כל טענותיה, אינה עושה אותה למורדת. לאשה טענות קשות מאד על בעלה, לדבריה הוא היה אלים כלפיה, וקיים עמה יחסים בכפיה, ובגד בה עם נשים אחרות, ובגלל זה היא פנתה למשטרה והרחיקה אותו מהבית. יצוין בזה שהבעל עשה בדיקת פוליגרף ונמצא שבגד באשתו במהלך הנישואין. ואע"פ שאנו לא סומכים על בדיקה זו בהחלט, יש לה משקל מסוים, במיוחד מאחר והבדיקה נעשתה ביוזמת הבעל. ולכן העובדה שהאשה תובעת גירושין לאחר כל הטענות הללו אינה עושה אותה כמורדת שמפסידה כתובה ללא בדיקה מעמיקה.

ולכן נראה שיש להחזיר את התיק לבי"ד קמא, לברור נוסף, ואם ביה"ד יחליט שלא ניתן לרדת לחקר האמת, על ביה"ד לפשר בענין הכתובה כמו שכותב הרא"ש בתשובה כלל ק"ז סימן ו' [ד"ה כל זה] וכתב ז"ל:

"ונתנו חכמים רשות לדיין לפסוק לפי ראות עיניו במקום שאין הדבר יכול להתברר בראיות [ובעדויות, פעמים באומד הדעת] ופעמים כמו שיראה הדיין בלא טעם ובלא ראיה ובלא אומד הדעת, והיינו שודא דדייני, ופעמים ע"פ פשרה."

ופשרה זו יכול לעשות הדיין בעל כורחם של בעלי הדין.

ודבריו נפסקו בשולחן ערוך חושן משפט הלכות דיינים סימן יב סעיף ה:

"יש כח לדיין לעשות דין כעין הפשרה, במקום שאין הדבר יכול להתברר. ואינו רשאי להוציא הדין חלוק מתחת ידו בלי גמר."

ונראה שזה גם הבסיס לדברי הרמב"ם הלכות אישות פרק יד הלכה טז:

"איש ואשתו שבאו לבית דין הוא אומר זו מורדת מתשמיש והיא אומרת לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמו, וכן אם טענה היא ואמרה שהוא מורד מתשמיש והוא אומר לא כי אלא כדרך כל הארץ אני עמה, מחרימין בתחלה על מי שהוא מורד ולא יודה בבית דין, ואחר כך אם לא הודו אומרין להם התיחדו בפני עדים, נתיחדו ועדיין הם טוענין מבקשין מן הנטען ועושין פשרה כפי כח הדיין."

היינו בדברים שבצנעה שאי אפשר לברר מי מורד על מי, על הדיין לעשות פשרה כפי כוחו וסברתו.

הרב דוד לבנון

לאחר העיון בדברי עמיתי הרה"ג דוד לבנון שליט"א אציין כי מכיוון שאכן קשה היה לברר ואיני משוכנע – לאחר העיון בתיק – שבית הדין האזורי יכול יהיה לברר יותר ממה שכבר ידוע, ומכיוון שהדיון הרכושי בין השניים לא נסתיים, על כן כתבתי שנראה שלאחר שהאישה מקבלת רכוש כתוצאה מאיזון המשאבים, אין מקום להוסיף על כך מתוספת הכתובה, ולכן הנני נשאר בדעתי שהאישה תקבל את הכתובה ולא את התוספת, כפי שכתבתי.

הרב דוד ברוך לאו

לאחר העיון ומו"מ בין הדיינים הוסכם לפסוק כי מאחר ולא ברור לנו שהאישה הפסידה כתובתה ותוספת כתובתה, וסכום הכתובה עומד על 550,000 ₪. ולא ברור לנו כמה כסף תקבל האישה באיזון המשאבים מחלק הבעל, על כן יש לקבוע שבמידה והסכום שיתקבל הוא פחות 200,000 ₪ (קצת יותר משליש) יש להשלים לאישה מחלק הבעל עד סכום הנ"ל.

ניתן לפרסם בהשמטת פרטי הצדדים.

ניתן ביום כ"ג באייר התשע"ו (31/05/2016).

הרב דוד ברוך לאו                      הרב דוד דב לבנון                     הרב אליעזר איגרא


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ