אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> האם מעבר דייר מוגן לבית אבות סיעודי מהווה נטישה ?

האם מעבר דייר מוגן לבית אבות סיעודי מהווה נטישה ?

תאריך פרסום : 26/05/2015 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום ירושלים
56325-11-13
14/05/2015
בפני השופט:
מרדכי בורשטין

- נגד -
תובעים:
1. דוד חרמץ
2. צילה חרמץ

עו"ד יהודית דויטשר ברקן
נתבעת:
ש.א.(חסויה) באמצעות האפוטרופוס (י.א.)
עו"ד אלי מרדכי ואח'
פסק דין


האם מעבר דייר מוגן לבית אבות סיעודי מהווה נטישה, זו השאלה הטעונה דיון והכרעה. 
רקע1. אין מחלוקת שהתובעים הם הבעלים של הדירה ברח' *** ירושלים, הידועה כדירה בגוש ****. הנתבעת ובעלה המנוח שכרו מהורי התובעים את הדירה בשכירות מוגנת וזאת בהתאם לחוזה שכירות מיום 12.07.53 ( להלן: "המושכר").משנת 1953 ועד לחודש 04.12 התגוררו הנתבעת ובעלה במושכר.
2. בחודש 04.12 עברה הנתבעת להתגורר בבית החולים הסיעודי משגב לדך, שם היא שוהה גם בימים אלה.בעלה של הנתבעת המשיך לגור במושכר עד לפטירתו בחודש 12.12. אין מחלוקת שמאז חודש 12.12, איש אינו מתגורר במושכר. 
עילות הפינוי3. לטענת התובעים, הנתבעת נטשה את המושכר ועל כן קמה עילת פינוי.בנוסף נטען שמחודש 12.12 לא משולמים דמי השכירות והתשלומים לנציגות הבית המשותף. כן התבקש לחייב הנתבעת לשלם לתובעים דמי שכירות ראויים מחודש 01.13.נפקות הנתבעת כחסויה
4. ב"כ הנתבעת טען רק בסיכומים כי האפוטרופוס לא קיבל אישור של בית המשפט.
סעיף 47 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 קובע  כי ישנן מספר פעולות שהאפוטרופוס אינו מוסמך לייצג חסוי מבלי שבית המשפט אישרן מראש. הפעולה הרלבנטית היא האמורה בסעיף 47 (2) לחוק: "השכרה שחוקי הגנת הדייר חלים עליה". 
אין כל רלבנטיות להוראות סעיף זה, שעה שנתבע פינוי של החסוי.תכלית הסעיף האמור היא שבעסקאות בעלות משמעות, אין די בשיקול דעתו הבלעדי של האפוטרופוס ועל בית המשפט לשקול באופן אובייקטיבי את נסיבות העסקה ולהחליט אם טובת החסוי מתיישבת עם ביצועה, אם לאו (ע"א 614/84 דניאל ספיר ואח' נ' דוד אשד ואח' פ"ד מ"א (2) 225).  
מכאן שיש להבחין בין עסקה רצונית שבה יש מקום שבית המשפט יבחן את טובת החסוי לבין עסקה כפויה או תביעה לפינוי, שם טיב העסקה והתביעה ממילא נוגדות את טובת החסוי ואין צורך בקבלת אישור בית המשפט לענייני משפחה (ראו והשוו: תמ"ש (קריות) 250/08 ס.ג (חסוי) נ' ס.ה ואח' (24.09.08)). 
לפיכך, יש לדחות  את הטענה לעניין תחולת סעיף 47 לחוק. 
האם מעבר לבית אבות מהווה נטישה?5. עילת הנטישה היא עילה שהוספה ע"י בתי המשפט.כאשר המושכר מפסיק לשמש לדייר כמקום מגורים, אין זה צודק שימשיך להחזיק בו למרות הנטישה, ואין צורך כי תובטח לשוכר קורת גג. בעילת הנטישה יש לבחון את נסיבות השכירות, טיב השימוש המושכר ואת המוסכם בין השוכר למשכיר (ראו: ע"א 264/76 מרקוס נ' שלף פ"ד ל"א(2) 622). נטל השכנוע רובץ לפתחו של בעל הבית ועליו לשכנע את בית המשפט שהדייר נטש את המושכר לחלוטין על מנת שלא לשוב אליו עוד. משהביא בעל הבית ראיות העשויות לשמש יסוד לקביעה שהשוכר נטש את הנכס, על הדייר להוכיח את העובדות שעליהן הוא מסתמך כדי להסביר מדוע אל לו לבית המשפט להסיק מראיות בעל הבית שהיתה נטישה (ראו: ע"א 170/63 פפסימידוף נ' חיזק פ"ד יז 2498; רע"א 5250/10 יצחק זיידן נ' אפרים בנדר (29.07.10)). 
6. מעבר לבית אבות אינו מהווה באופן מיידי נטישה והכל תלוי בנסיבות (ע"א 669/71 חברת חלקה 43 בגוש 6944 בע"מ ואח' נ' עזבון המנוחה מטילדה שוורצברד פ"ד כו (2) 205).עם זאת כאשר קיימות נסיבות המצביעות על כך שהדייר עזב את המושכר ללא כוונה לשוב כי אז קמה עילה של נטישה (למקרים נוספים של מעבר לבית אבות,   ראו למשל: ד. בר אופיר סוגיות בדיני הגנת הדייר 138 ואילך; ת"א (שלום ת"א) 64736/01  רוזן אברהם נ' כגן סוניה ואח'  (27.01.03); ת"א (שלום פ"ת) 16581-01-10 דינה קופמן ואח' נ' מגדה מגדלנה כץ  (30.07.12); ת"א ( שלום י"ם) 13230-12-11 תלמוד תורה והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' רבקה לוי (29.04.15) והאסמכתאות שם).
כך למשל, קבע בית המשפט  שעזיבה למשך 13 שנים ועדות של מנהל מעון הורים כי "קרה שאנשים סיעודיים חזרו לכוחות שלהם וחזרו הביתה", אינם מבססים סיכוי ממשי לאפשרות לחזור לדירה (ע"א (ירושלים) 23561-02-11 שלום ועקנין נ' חיים ברילנט (16.06.11)).בית המשפט העליון לא דחה מסקנה זו (רע"א 6330/11 חיים ברילנט נ' שלום ועקנין (15.07.13)). 
בעניין אחר שנדון בבית המשפט המחוזי בירושלים סבר כב' השופט רומנוב בדעת יחיד כי עזיבה כפויה של מושכר לא תחשב כנטישה וכי דייר מוגן שמטעמי בריאות נאלץ לעזוב את המושכר למוסד רפואי, סיעודי או תומך, לא יחשב כמי שנטש אותו וכי העזיבה תיחשב כנטישה רק אם היא נעשית מתוך בחירה.(ע"א (י"ם)26870-03-11  אמנון רבן נ' שלום אמניאן (16.02.12)). 


דיון והכרעה7. בתיק העידו התובע והאפוטרופוס של הנתבעת.הנתבעת היא כיום  כבת 91 שנים ובית המשפט מאחל לה אריכות ימים ושנים.הנתבעת לא העידה.
8. כעולה מתעודות רופא שהוגשו, מצבה הרפואי של הנתבעת החמיר בשנים האחרונות אף שהוא יציב (ראו ת/1, ת/2). לא יכולה להיות מחלוקת שהחל משנת 2010 חלה ירידה הדרגתית בתפקוד הנתבעת כעולה מסעיף  8 לתצהיר האפוטרופוס. מצבה  הקליני של הנתבעת שולל מגורים של הנתבעת בגפה. האפוטרופוס לא הגיש תיעוד סותר בדבר מצבה של הנתבעת ועצם מינוי האפוטרופוס לכשעצמו מצביע על קושי בכל הקשור ליכולת הנתבעת לשוב למושכר. 
9. הנתבעת שוהה כשלוש שנים בבית אבות סיעודי. בסעיף 8 לתצהיר האפוטרופוס נכתב: "להבנתי אין כל מניעה כי היא תתגורר בדירה עם מטפלת צמודה מסביב לשעון. יחד עם זאת נראה כי שהייתה במחלקה סיעודית היא הפתרון הרצוי למצבה ולגילה. מהבחינה הבריאותית זוכה אימי לטיפול ומעקב טובים במסגרת המחלקה הסיעודית"  די למעשה באמור בתצהיר האפוטרופוס כדי לתמוך במסקנה שלא הוכח יסוד נפשי של כוונה לחזור למושכר וכי אין כל מעשה נילווה המלמד על כוונה לחזור למושכר.
10. עצם מינוי האפוטרופוס לנתבעת אינו מעיד בהכרח על יכולת הבנתה ועל צלילות דעתה של הנתבעת ועל כן יש לדחות טענות ב"כ הנתבעת לפיהן לא ניתן במקרה דנן לדעת האם לנתבעת כוונה של ממש לשוב למושכר ( ראו והשוו: ע"א 4377/04 גל גורן הולצברג ואח' נ' אביבה מירז ואח'  פ"ד סב(2)661, 691 ואילך).לא זו בלבד שלא נטען לרצון ערטילאי לחזור למושכר ביום מן הימים, לא נטען אף לרצון ממשי המלווה במעשים גלויים כי הנתבעת תשוב למושכר ודי בכך כדי להוביל למסקנה שלנתבעת אין כוונה לחזור למושכר וכי הנתבעת נטשה המושכר (ראו: ע"א 977/91 הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים נ' מוחמד זכי נוסייבה פ"ד מו (5) 758). 11. הנתבעת כאמור לא הגישה חוות דעת רפואית לפיה הנתבעת יכולה לשוב ולהתגורר בדירה המצויה בקומה השנייה בבניין.  אמנם הנתבעת עברה לבית האבות קודם להגשת התביעה ואולם הדבר היה עקב התדרדרות במצבה ולא הונחה תשתית ראייתית לאפשרות שיפור במצבה של הנתבעת ושלנתבעת כוונה לאפשרות לשוב למושכר. על אף הסיכון לקבלת התביעה ולמתן צו פינוי לא שבה הנתבעת למושכר במשך שלוש השנים האחרונות והדבר תומך בהעדר כוונתה של הנתבעת לשוב למושכר ובכך שהיעדרותה של הנתבעת מהמושכר אינה זמנית בלבד( על שיבה למושכר לאחר הגשת תביעה, ראו והשוו: ע"א 622/75  חנה אבני ואח' נ' רות יונש ואח'  פ"ד ל(3)203).
12. אף הטעמים שמנה כב' השופט רומנוב בדעת יחיד כאמור בעניין רבן לעיל, באשר להעדר נטישה בעת מעבר למסגרת סיעודית אינם מתקיימים במקרה דנן. 

ראשית,  לא נטען בענייננו שזכות הדיירות המוגנת המוקנית לנתבעת יכולה להיות מוסבת לאחד מילדיה, שכן מי מהילדים לא התגורר עם הנתבעת קודם למעבר לבית האבות ואף לא הוכח שיש כוונה של ילד להתגורר עם הנתבעת ככל שתשוב למושכר.  על כן במקרה דנן זכות הדיירות המוגנת שנרכשה לא מקפלת בתוכה את זכותם הפוטנציאלית של בני משפחתה של הנתבעת וקרוביה לקבל את הגנת החוק כדייר נגזר או נדחה. 
שנית, לא הוכח במקרה דנן שקבלת התביעה תגרור להעדר טיפול בנתבעת.
שלישית, לא הוכח שקבלת התביעה תפגע בכבודה של הנתבעת כתוצאה מפינוי הדירה (ראו גם ת/1). 
13. במקרה שונה שבו דייר ריצה עונש מאסר עולם נקבע שאין בהיעדרות עקב המאסר כדי לשלול זכויותיו כדייר מוגן . עם זאת, באותו מקרה נקבע שאין במאסר כדי לשלול את קיום כוונתו של הדייר לראות במושכר את ביתו ולחזור אליו (ע"א 715/76 אריה דמתי נ' יוסף בוליוש פ"ד לא (2) 113) ואילו בענייננו אין כל כוונה ממשית לשוב למושכר.
14. אין די באחסון מיטלטלין בדירה כדי להצביע על כוונה לשוב למושכר, ויוטעם כי מעבר לאחסון החפצים נקבע בעניין מסוים כי הצהרה על כוונה לחזור למושכר, מגורי קרובים ואחסון מיטלטלין משקפת כוונה לחזור למושכר (ראו: ע"א 434/65 שמואל רזן נ' שלמה גויטיין פ"ד כ (2) 317).  בענייננו, מעבר לאחסון המיטלטלין  לא הובאה כל אינדיקציה בדבר כוונה לשוב למושכר ולא הונחה תשתית ראייתית לכוונה האמורה. 
15. הכוונה לשוב למושכר ובביטויה הלטיני "Animus revertendi" היא שאלה של דרגה ובענייננו דרגת הכוונה לשוב למושכר שהוכחה היא בדרגה נמוכה למדי שאינה מבססת יסוד סביר לכך שהנתבעת תשוב למושכר (ע"א 434/65 שם 321). במקרה דנן לא נשאר כל ספק שהמושכר ננטש לחלוטין ועל כן אין מנוס מלהורות על פינוי המושכר. 
16. לפיכך קמה עילת פינוי במקרה דנן עקב נטישת המושכר.
סעד מן הצדק 17. בנסיבות המקרה דנן, אין מקום כדי להעניק לנתבעת סעד מן הצדק.הנתבעת מטופלת בבית האבות הסיעודי בהתאם לצרכיה ולנתבעת אין כוונה קונקרטית וממשית לשוב למושכר  . לא הוכח אף שהמשך שהותה של הנתבעת בבית האבות אינו מובטח ותלוי בכספי מכירת זכויותיה המוגנות של הנתבעת ואין די בקשיים נטענים כדי להעניק סעד מן הצדק (ראו: רע"א 3692/07 ניסים אביסריס נ' טובה אלברטל ואח' (08.08.07); ת"א ( שלום חיפה) 5386/07 קרול אמיר נ' חזקיהו עמליה (17.02.08)). 
אין גם מחלוקת אמיתית שמאז חודש 12.12 לא שולמו דמי השכירות ואף טעם זה מצדיק אי הענקת סעד מן הצדק. אמנם קיימת מחלוקת לעניין מועד דרישת דמי השכירות ואולם די בכך שמאז הגשת התביעה לא שולם כל סכום כדי לתמוך בהעדר הענקת סעד מן הצדק לנתבעת.
לפיכך, אין מקום להעניק לנתבעת סעד מן הצדק. 
דמי שכירות ראויים וחוב וועד הבית18. פסק דין של פינוי הוא קונסטיטוטיבי ולא דקלרטיבי ומכאן שרק לאחר מתן פסק הדין של הפינוי מגיעה לקיצה זכות השכירות של הדייר המוגן (ראו: ע"א 264/76 שם, 625-626) . 
הלכך , אין מקום לתביעת התובעים בכל הקשור לדמי השכירות הראויים. 
19. למעלה מן הצורך יוטעם שגובה דמי השכירות הראויים לא הוכח ואין די בתדפיס מחירון של השמאי לוי יצחק באינטרנט כדי להוכיח דמי שכירות ראויים, שעה שלכל דירה תכונות מיוחדות ולא הוגשה חוות דעת כנדרש.  
20. עם זאת ומאחר שאין מחלוקת ממשית על חוב לוועד הבית, מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים חוב וועד הבית בסך 550 ₪. 
חוסר תום לב של התובעים?21. הנתבעת טענה להתנהגות חסרת תום לב של התובעים מאחר שהתובעים ניהלו משא ומתן עם האפוטרופוס במהלך התקופה. אף שנוהל משא ומתן אין בכך כדי לשלול את זכאות התובעים לפינוי הנתבעת. במהלך המגעים ואף בסופו של יום, הנתבעת לא הציעה שוכר חלופי למושכר . 
בסעיף 12 לתצהיר התובע אף פורטו המגעים בין הצדדים והמשא ומתן שנוהל. האמור בתצהיר התובע ובחקירתו אינם מבססים תשתית ראייתית להעדר חוסר תום לב מצדו של בעל הבית ואף אם מקצת חוסר תום לב היה מוכח, לא היה בכך כדי לשלול בנסיבות העניין קבלת התביעה.
יודגש כי מהתנהגות התובעים בזמן אמת עולה שהם לא ויתרו על עילת הנטישה ( ראו: ד. בר אופיר  שם 151-153) ודי בכך כדי לפגום בתוקפה של  הטענה בדבר חוסר תום ליבם של התובעים.
סוף דבר22. מאחר שהנתבעת נטשה המושכר עם מעברה לבית האבות הסיעודי ולאחר שלא הוכחה כוונה לשוב למושכר, קמה לתובעים עילת פינוי ואין צורך לדון בעילת הפינוי הנוספת של אי תשלום דמי שכירות. 
23. מורה לנתבעת לפנות המושכר נשוא כתב התביעה עד ליום 15.07.15 ולהשיב המושכר לתובעים כשהוא פנוי מכל אדם וחפץ. 
מחייב הנתבעת לשלם לתובעים חוב וועד הבית בסך 550 ₪ ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל ממש.
בנסיבות העניין, לנוכח התוצאה ובשים לב לכך שבעל הבית המקורי והדיירת היו שכנים שנים רבות , אין צו בדבר הוצאות. 
ניתן היום,  כ"ה אייר תשע"ה, 14 מאי 2015, בהעדר הצדדים.  


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ