האחים אוזן חברה לבניה בע"מ נ' אריאל כהן ואח'

1. הסכסוך מושא הבקשה למתן רשות ערעור יסודו בתביעה ובתביעות שכנגד, העוסקות בענייני בינוי וליקויי בניה.

          הסעד הראשי בבקשה למתן רשות ערעור הוא לעכב את עריכתה של חוות דעת לעניין ירידת ערך הבינוי מושא המחלוקת עד להכרעה בשאלת האחריות לליקויים השונים. בקשה זו לא נומקה באופן מפורש ומפורט, אך לצידה הועלו טענות שונות נגד אופן ניהול ההליך בערכאה קמא, ובפרט נגד סד הזמנים שנקבע, כמו גם קשייו של בא כוח המבקשת בבירור מלוא יריעת המחלוקת. אלא שהקשיים הנטענים – שאיני מביע כל עמדה לגביהם, לכאן או לכאן – אינם תומכים דווקא בקבלת סעד של בירור האחריות לחוד ובירור גובה הנזק לחוד, סוגיה הנגזרת משיקולים של יעילות דיונית. לגופו של סעד לא הובאו כל נימוקים המצדיקים התערבות בהחלטת ערכאה קמא לקבל – כבר בשלב הנוכחי של ההליך – חוות דעת מומחה גם לעניין גובה הנזק, ככל שתיקבע האחריות. וזהו עיקר: החלטה כזו מנויה בליבת שיקול הדעת של הערכאה המבררת, ולא מצאתי עילה להתערבות בנסיבות העניין.

2. סעד חלופי שהתבקש הוא להורות על מינוי מומחה אחר לשם בחינת ירידת הערך. בקשה זו הוגשה על רקע חוות דעת קודמת שהוגשה על ידי המומחה, שעניינה שאלת האחריות. המבקשת טוענת כי חוות הדעת לעניין האחריות נערכה ב"רשלנות פושעת" ושלנוכח זאת אין הצדקה להטיל על המומחה את עריכתה של חוות דעת נוספת. הרשלנות הנטענת מתבטאת בין היתר, לשיטת המבקשת, בהעלאת סברות מצד המומחה, אי-צירוף מסמכים רלוונטיים, פירוט חסר וחריגה מגבולות כתב הסמכתו. יתר הצדדים, בתגובה שהגישו לבקשה לעיכוב ביצוע, חולקים על כך, ומדגישים כי המומחה מונה מלכתחילה לבדיקת ירידת הערך בהסכמת המבקשת עצמה, שהתנגדה למינוי רק לאחר מתן חוות הדעת לעניין האחריות, שלא עלתה בקנה אחד עם ציפיות המבקשת. בנסיבות אלה, ההחלטה שלא להחליף את המומחה שהוסכם על הצדדים מלכתחילה, ושכבר נחשף לחומר העובדתי – ראויה היא. כפי שקבעה ערכאה קמא, הדרך הדיונית המתאימה להתמודד עם השגותיה של המבקשת על חוות דעת המומחה אינה קביעה מלכתחילה כי חוות הדעת לקויה והחלפת המומחה המוסכם, אלא התמודדות עם חוות הדעת בהליך השיפוטי, לרבות שאלות ההבהרה למומחה וחקירתו על חוות הדעת שהוגשו ויוגשו.

3. קבוצת סעדים שלישית שהתבקשה נוגעת לשכרו של המומחה. הסעדים הם להורות על עריכת חוות הדעת לעניין ירידת הערך ללא תמורה נוספת, לחלופין להטיל את עלויות חוות הדעת על כתפי המשיבים, ולחלופי חלופין לקבוע עלות אחרת לעבודת המומחה מזו שקבעה ערכאה קמא. בקשות אלה מנומקות על יסוד הצעת מחיר קודמת שהציע המומחה, הסכמות הצדדים בשלבים שונים של ההליך וגובה הסכום – אשר המבקשת סבורה כי הוא מופרז. דין הבקשה למתן רשות ערעור ביחס לסעדים אלה להידחות אף מבלי להתייחס לעניין אי-צירופו של המומחה כמשיב לבקשה, מכיוון ששאלת גובה שכר המומחה ואופן חלוקתו בין הצדדים טרם הוכרעה באופן סופי (ויצוין כי מטעם זה בכל מקרה לא מתעוררת בענייננו השאלה כיצד יש להשיג על גובה שכר המומחה – בערעור בזכות או בבקשת רשות ערעור. ראו והשוו: בש"א 2369/06 כהן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (7.5.2006); ע"א 1684/98 פרמינגר נ' אזולאי (12.04.1999)). בית המשפט קבע אמנם את עקרונות התשלום, אך החיוב הסופי טרם התגבש בפועל, וכפי שעולה מהחומר שהוגש – המחיר הסופי עשוי להשתנות בתלות בפרמטרים שונים, כגון מידת שיתוף הפעולה של הצדדים במהלך ביקורי המומחה בדירות המשיבים או מספר שאלות ההבהרה ואופיין. אף הודגש בהחלטת ערכאה קמא כי אופן חלוקת התשלום בין הצדדים הוא בגדר הסדר ביניים, שיכול להשתנות בהמשך ההליך ובכפוף להתפתחויות בו. עוד יש להזכיר כי חלק מטענות המבקשת נגד המומחה עניינן אופן עריכת חוות הדעת על ידו, והטענה כי היא נערכה באופן רשלני – טענה שתתברר בהמשך ההליך בבית המשפט המחוזי. אין אפוא מקום להכריע, בעת הזאת, בשאלת שכר הטרחה. מטעם זה אף אין מקום לקבל את בקשת המומחה להצטרף כצד להליך דנן. טענות הצדדים בעניין זה שמורות להם, מבלי להביע כל עמדה כמובן לגוף הטענות.

4. הבקשה למתן רשות ערעור נדחית. ממילא נדחית הבקשה לעיכוב ביצוע. המבקשת תישא בהוצאות כל קבוצת משיבים שהגישה תגובה מהותית לבקשה לעיכוב ביצוע (דהיינו שלוש קבוצות התובעים המיוצגות על ידי עורך דין הרפז, עורכי הדין כץ ולוי, ועורך דין תוסייה-כהן), בסך של 3,500 ש"ח לכל קבוצת תובעים ובסך הכל 10,500 ש"ח.

          ניתנה היום, ‏ח' בטבת התשע"ח (‏26.12.2017).