ד.ש. נ' עו"ד יוסי ניר - כונס נכסים

                   מונחת בפניי בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (ע"א 44926-11-16, כבוד השופטים ש' דברת, א' ואגו וי' עדן), בגדרו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום באשקלון (ת.א 12988-03-14, כבוד השופט ע'כפכפי). לצד הבקשה, הוגשה אף בקשה לעיכוב ביצוע. עיקרה של הבקשה נסוב סביב תקיפת הלכת פרמינגר (ע"א 3295/94 גיל פרמינגר הנאמן על נכסי חוה ויוסף מור, פושטי-רגל‎ ‎נ' חוה מור, פושטת-רגל, פ''ד נ(5) 111 (1997) (להלן: עניין פרמינגר)).

1. המשיב מונה ככונס נכסים (להלן: הכונס) על זכויותיו של חייב (להלן: החייב) בנכס מקרקעין במושב ברכיה, עקב חובו של האחרון כלפי רשות המיסים. המבקשת הציגה עצמה בפני ערכאות קמא כגרושתו או אשתו בנפרד של החייב. למבקשת ולחייב זכויות חכירה בחלקים שווים בנכס האמור. זכויות אלה רשומות ברשות מקרקעי ישראל, אך טרם נרשמו במרשם המקרקעין.

           הכונס הגיש לבית משפט השלום תביעה לפירוק השיתוף בנכס. כך בדרך של מכירתו כשהוא פנוי, תוך חלוקת תמורת המכירה בין המבקשת לבין הכונס. בית משפט השלום קיבל את התביעה, והורה על פירוק השיתוף בנכס. נקבע כי הכונס יפעל למכירת הנכס לפי הוראות רשם ההוצל"פ, אשר ידון גם בטענת הדיור החלופי. בית משפט השלום הסביר, כי המבקשת לא הוכיחה שקיימת דרך חלופית לגבות את חובו של החייב, וכן כי לא הוכח שאין תועלת כלכלית במכירת הנכס.

           להשלמת התמונה, בהחלטה שניתנה במסגרת ההליך בבית משפט השלום (להלן: ההחלטה) – טרם מתן פסק הדין המתואר – הוכרע כי אם יימכר הנכס, הוא יימכר כפנוי ולא כתפוס. הובהר שמכיוון שהנכס לא נרשם בלשכת רישום המקרקעין, אזי המבקשת אינה זכאית לדיירות מוגנת מכוח סעיף 33 לחוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (להלן: חוק הגנת הדייר או החוק), ומשכך הנכס יימכר כפנוי. כך, בהתאם להלכה שנקבעה בבית משפט זה בעניין פרמינגר, לפיה סעיף 33 לחוק יחול רק על זכות רשומה של בעלות או חכירה לדורות. על החלטה זו של בית משפט השלום הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע – אשר נדחתה (רע"א (ב"ש) 40979-10-15, כבוד הנשיא י' אלון). יצוין, כי בהחלטת בית המשפט המחוזי צוין כי בית משפט השלום לא טעה, שכן הלכת פרמינגר מחייבת כל ערכאה שיפוטית, לבד מבית המשפט העליון עצמו.

           המבקשת הגישה ערעור לבית המשפט המחוזי – הן על פסק דינו של בית משפט השלום והן על החלטתו האמורה בסוגית הדיירות המוגנת. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור מכוח תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. עוד הוער, כי למבקשת לא קמה זכות לתקוף את ההחלטה האמורה, שכאמור כבר נידונה במסגרת בקשת רשות ערעור על-ידי בית המשפט המחוזי. כן הובהר כי הלכת פרמינגר מחייבת היא, והודגש כי פסיקת בית משפט זה מוסיפה והולכת בדרכה.

2. במוקד הבקשה שלפניי, טענת המבקשת כי הגיעה העת לסטות מהלכת פרמינגר. לשיטתה, הלכה זו נוגדת את לשון סעיף 33 לחוק, אשר לא בוטל על ידי המחוקק ב-20 השנים שחלפו ממתן ההלכה – ומכאן עומד בעינו. המבקשת קוראת לאמץ את דעת המיעוט של השופט י' טירקל בעניין פרמינגר, ואת קביעתו כי הבחנה המבוססת על אקט "טכני" של רישום – אינה יפה עת עסקינן בהגנות סוציאליות של הבטחת קורת גג לחייב ולמשפחתו. לכך הוסיפה המבקשת, כי פעמים רבות מקורו של אי-הרישום הינו בהתנהלות רשויות המדינה. עוד הפנתה המבקשת לרע"א 8233/08 ‏מרגלית כובשי נ' עו"ד איל שוורץ, פ''ד סד(2) 207 (2010) (להלן: עניין כובשי), אשר הרחיב לעומת הפרשנות המצמצמת שניתנה בעניין פרמינגר – וזאת, כך לטענתה, מבלי לסייג נכסים שאינם רשומים.

דיון והכרעה

3. תחילה, יתואר בקצירת האומר הרקע המשפטי הנדרש להבנת השאלה הניצבת בלב בקשה זו. ראשית אל החוק. סעיף 33(א) לחוק הגנת הדייר קובע:

"החזיק אדם בנכס כשהוא בעלו או חוכרו-לדורות, או אחד הבעלים או החוכרים-לדורות, ופקעה זכותו בנכס מחמת מכירתו בהוצאה לפועל של פסק דין או של משכנתה או בפשיטת רגל, או מחמת חלוקת הנכס במשפט חלוקה או בהסדר קרקעות או מחמת חלוקתו על ידי רישום בפנקס הבתים המשותפים כאמור בסעיף 42 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, - יהיה המחזיק לדייר של בעלו החדש של הנכס, או של החוכר-לדורות החדש".

(ההדגשות הוספו).