אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | חקיקה | כתבי טענות | טפסים | TV | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> ד. נ' פוריה ואח'

ד. נ' פוריה ואח'

תאריך פרסום : 10/12/2017 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום טבריה
18465-04-12
26/12/2017
בפני השופט:
סאמר ח'טיב

- נגד -
התובע:
י. ד.
עו"ד ג'והיינה סוויד-ג'ובראן
עו"ד אבנר קלוזנר
הנתבעים:
1. בית חולים פוריה
2. מדינת ישראל - משרד הבריאות

עו"ד באדר אבראהים
עו"ד עמראן חטיב
פסק דין
 
  1. בפני תביעה לפיצוי התובע בגין נזקי גוף שנגרמו לו בעקבות שתי תאונות עבודה שאירעו, על פי הנטען, במהלך עבודתו אצל הנתבע מס' 1 (להלן: הנתבע).

טענות התובע

  1. התובע, יליד 1.1.46, עבד במועדים הרלבנטיים לתביעה כנהג להעברת חולים אצל הנתבע. במסגרת עבודתו, נתבקש לנהוג ברכב מסוג סוואנה לצורך העברת חולים מבית החולים פוריה ליעדים אחרים. הנתבעת מס' 2 הינה המנהלת של הנתבע ובעלת השליטה בו.
  2. בכתב התביעה, פירט התובע את נסיבות התאונות כדלקמן:

"ביום 6.8.08 נתבקש התובע לבצע העברה בשכיבה של חולה כבדת משקל (מעל 120 ק"ג) מהמחלקה האורטופדית בביה"ח פוריה לביה"ח תל השומר.

בעזרת אלונקאים ביצע התובע העברה בשכיבה של החולה אל תוך הרכב, אך בהגיעו לבי"ח תל השומר לא היתה שם כל עזרה מצד צוות בית החולים.

התובע משך את האלונקה עד לקצה של הרכב, רגלי האלונקה נפתחו אך לא ננעלו, התובע נדרש ליתן מכה בתחתית הרגליים כדי שיינעלו, תוך כדי כך נפל משקל החולה והאלונקה על התובע והרגיש מייד כאב חד בגבו וברגל שמאל" (להלן: התאונה הראשונה).

  1. לטענת התובע, כתוצאה מן התאונה, נגרמה לו פריצת דיסק בחוליות L4-L5. עקב פגיעתו, שהה התובע בתקופת אי כושר במשך 3 חודשים ונזקק לסדרה של טיפולי פיזיותרפיה ומעקב רפואי ממושך. התובע נבדק על ידי רופא תעסוקתי אשר אישר לו לחזור לעבודה אך באופן מוגבל, ללא הרמה וטלטול של משא כבד, ללא כיפופי גב חוזרים ונשנים וללא ישיבה, עמידה והליכה ממושכים.
  2. בהמשך כתב התביעה, פירט התובע את נסיבות התאונה השנייה מיום 14.1.09 כדלקמן:

"ביום 14.1.09 במסגרת עבודתו וחרף המלצת הרופא התעסוקתי נתבקש התובע להעביר חולה מבי"ח פוריה לבי"ח רמב"ם.

התובע קיבל עזרה מהאלונקאי להעלות החולה לרכב, משמדובר היה בחולה כבד עם שתי גפיים מגובסות.

כשהגיע לבי"ח רמב"ם ובהעדר עזרה משך התובע את האלונקה לבד, הרגליים לא נפתחו ואז הושיט את רגלו כדי לפתוח את הרגליים של האלונקה ולנעול אותם (הטעות במקור – ס.ח') פתאום הרגיש כאב חד בגבו כתוצאה ממשקל האלונקה והחולה" (להלן: התאונה השנייה).

  1. לטענת התובע, עקב התאונה השנייה, חלה החמרה במצבו ומאז שאירעה הוא סובל מהגבלה תפקודית ניכרת, לא שב לעבודתו ואף נאלץ לצאת לפנסיה מוקדמת.
  2. התובע טוען כי האחריות לקרות שתי התאונות רובצת לפתחם של הנתבעים ועל כן עליהם לפצותו בגין נזקיו. נטען, כי יש להחיל, ביחס לשתי התאונות, את הכלל "הדבר מדבר בעדו" ולחילופין לקבוע כי התאונות אירעו עקב רשלנותם הבלעדית של הנתבעים או מי מטעמם, אשר באה לידי ביטוי, בין היתר, בכך שהנהיגו שיטת עבודה מסוכנת ובלתי בטוחה; לא סיפקו לתובע עזרה מתאימה לצורך ביצוע העבודה כאשר ידעו או היו צריכים לדעת כי יש לבצע את העבודה עם עזרה של עובד נוסף; שלחו את התובע לבצע עבודה בבית חולים אחר מבלי שדאגו כי לתובע תינתן עזרה בהרמת משא כבד; סיפקו לתובע אלונקות לא תקינות או לא בטוחות; העסיקו את התובע בתנאים קשים בניגוד להוראת הרופא התעסוקתי; לא הדריכו או לא הדריכו באופן נכון את התובע באשר לאופן ביצוע העבודה; לא קיימו פיקוח שוטף או מספיק על שיטות העבודה ולא נהגו כפי שמעביד סביר וזהיר היה נוהג בנסיבות העניין.

טענות הנתבעים

  1. בכתב הגנתם, מכחישים הנתבעים את טענות התובע כפי שתוארו בכתב התביעה. באשר לתאונה הראשונה – נטען, כי ביום 6.8.08 הגיעה הזמנת הסעה למשרדי מחלקת תחבורה לצורך העברת חולה לבית החולים תל השומר. מר דן בנאי (להלן: דן), רכז תחבורה בבית החולים פוריה, שהיה מנהלו של התובע, הורה לתובע לקחת רכב מתאים ולבצע את ההעברה. התובע הגיע למחלקה והודיע משם לדן שמדובר בחולה כבדת משקל ומשכך הוא זקוק לסיוע. דן בעצמו נרתם למשימה וסייע לתובע בהעברת החולה. התובע ניסה לטעון בפני דן כי החולה לא תיכנס לרכב ההעברה, אולם בסופו של דבר, פורק הספסל האחורי ברכב ובסיוע של דן ואלונקאי נוסף הועלתה החולה לרכב בהצלחה.
  2. בהמשך, טוענים הנתבעים, התובע נפרד מדן ויצא לדרכו לכיוון בית החולים תל השומר. דן ביקש מן התובע כי יתקשר אליו עם הגעתם לתל השומר, וזאת על מנת שיוכל לתאם עם עמיתיו בתל השומר סיוע לתובע לצורך הורדת החולה מהרכב. אולם, בניגוד להוראותיו המפורשות של דן, התובע בחר לחפש בעצמו עזרה מאלונקאים בתל השומר, אשר לטענתו, סירבו לעזור. אילו התובע היה פועל על פי הוראותיו של דן, הוא לא היה נקלע למצב בו הוא צריך להוריד את החולה לבד.
  3. לאחר התאונה הראשונה, התובע נעדר מהעבודה למשך שלושה חודשים וחזר רק ביום 9.11.08. התובע טען למוגבלות מסוימת בתפקודו אך לא הציג מסמכים רפואיים המעידים על כך בפני הממונה עליו, דן. מתוך התחשבות במצבו של התובע, הציע לו דן לעבור לעבוד במשמרות בוקר שבהן משובצים בדרך כלל מספר נהגים, כך שיוכל להימנע ממטלות הכרוכות בהרמת משאות כבדים, לעומת משמרות ערב בהן עובד נהג אחד ושבהן שובץ התובע. אולם, התובע סירב להצעה בטענה שהוא יסתדר במצב הקיים.
  4. הנתבעים מוסיפים כי למעט סיכום בדיקה רפואית מיום 27.11.08 בו נכתב על ידי רופאה תעסוקתית כי התובע מוגבל בנסיעות ארוכות ובהרמת משאות כבדים, התובע לא הציג בפני הנתבע מסמך כלשהו התומך בטענותיו בדבר מוגבלות.
  5. באשר לתאונה השנייה, טוענים הנתבעים כי ביום 14.1.09, בסביבות השעה 15:00, התבקש התובע, אשר היה משובץ במשמרת ערב, להעביר מטופל בשכיבה לבית החולים רמב"ם. מנהל המחלקה וסגנו הם אלו אשר העלו את המטופל לרכב, כאשר התובע ישב בצד ולא נדרש לבצע כל פעולה. גם במקרה זה, הורה דן לתובע להתקשר אליו עם הגיעו לרמב"ם על מנת שיוכל לעזור לו ולהזמין סיוע מעובדי רמב"ם. אולם, שוב, התובע בחר לפעול על דעת עצמו ובניגוד להוראותיו של דן, הוא לא התקשר לדן לבקש סיוע.
  6. הנתבעים טוענים כי התאונות נגרמו עקב רשלנותו הבלעדית של התובע, אשר באה לידי ביטוי בכך שבחר להסתכן מרצון ולטפל בהעברת החולים לבדו מבלי לבקש עזרה, בניגוד מוחלט ומפורש להוראות הממונה עליו, דבר אשר הביא לפגיעתו.

ראיות הצדדים

  1. להוכחת תביעתו, העיד התובע בעצמו. מטעם הנתבעים העידו דן – רכז תחבורה בבית החולים פוריה וכן סגנו, מר אלי כהן. בנוסף, הוגשה תעודת עובד ציבור של הגב' אולגה גולובקין, מנהלת משאבי אנוש של הנתבע, אשר אף זומנה למתן עדות.

שאלת החבות

נסיבות התאונה הראשונה

  1. בכתב התביעה, פירט התובע את נסיבות התאונה הראשונה מיום 6.8.08, כאמור לעיל. התובע חזר על אותה גרסה בתצהיר עדותו הראשית.
  2. התובע, אשר על פי עדותו החל לעבוד כנהג הסעת חולים במחלקת התחבורה של הנתבע בשנת 1981, העיד בפניי ביחס לנסיבות התאונה. עדותו הייתה מהימנה ונתתי בה אמון. על פיה, התאונה אירעה בעת העברת חולה כבדת משקל, שמשקלה מעל 120 ק"ג, מבית החולים פוריה לבית החולים תל השומר. התובע העיד כי על פי הוראותיו של דן, הם פנו למסגרייה ופירקו ספסל ברכב על מנת שיוכלו להכניס אליו את החולה. העמסת החולה לרכב בבית החולים פוריה בוצעה בעזרת שניים-שלושה אנשים, אלא שבהמשך, בהגיעו לבית החולים תל השומר, הוא לא קיבל כל עזרה לצורך הורדת החולה (עמוד 7 שורות 16-18, עמוד 8 שורות 1-5 לפרוטוקול).
  3. חיזוק למהימנות גרסת התובע ניתן למצוא בעובדה שגרסה זו הועלתה על ידו כבר במועד התאונה. בגיליון חדר המיון של בית החולים פוריה מיום 6.8.08 בשעה 17:24 צוין כך: "היום תוך כדי עבודתו הרים את החולה ונתפס לו הגב התחתון" (נספח ו' 1 לתצהיר התובע).
  4. בתביעת התובע לתשלום דמי פגיעה במוסד לביטוח לאומי מיום 5.10.08, צוין כי הפגיעה אירעה ביום 6.8.08, בשעה 14:30 בתל השומר. תחת תיאור הפגיעה, צוין כך (נספח א' 1 לתצהיר התובע):

"הובלתי חולה מפוריה לתל השומר בעת שהורדתי את החולה באלונקה מהאוטו נתפס לי הגב ורגל שמאלית". 

  1. חיזוק נוסף לגרסת התובע ניתן למצוא בכך שגרסה זו פורטה על ידי התובע בתביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה במוסד לביטוח לאומי מיום 1.12.08 (נספח א' 2 לתצהיר התובע). במקום המיועד לפרטי הפגיעה, ציין התובע כך (הטעויות במקור – ס.ח'):

"העברתי חולה כבדה מאוד לבד על אלונקה באוטו מבית חולים פוריה לבית חולים תל השומר. בזמן שהורדתי את האלונקה עם החולה מהאוטו רגל האלונקה לא נפתחה וכל המשקל שלה בא אלי והחזקתי אותה שלא תפול אז הרגשתי כאבים בגב ורגל שמאל ועד היום הזה אני סובל מכאבים". 

  1. גרסת התובע נתמכה אף בעדותו של העד מטעם המעבידה, מנהלו של התובע – דן. בתצהירו, אישר דן כי ביום 6.8.08 הגיעה למשרדו הזמנת הסעה מאושרת על ידי סגן מנהל בית החולים לצורך העברת חולה לבית החולים תל השומר. לטענתו, הוא הורה לתובע לקחת רכב מתאים ולבצע את ההעברה. התובע הגיע למחלקה והודיע לו כי מדובר במטופלת כבדת משקל ושהוא זקוק לסיוע. על כן, הוא ניהל את ההעברה וביחד עם אלונקאי סייע לתובע להעלות את החולה לרכב. לטענת דן, הוא נפרד מן התובע לאחר שהורה לו להתקשר אליו לפני הגעתו לבית החולים תל השומר, וזאת על מנת שיוכל לתאם ולארגן סיוע לתובע בהורדת החולה מהרכב. אלא, שהתובע לא פעל בהתאם להוראותיו וככל הנראה בחר לנסות לבד לבקש עזרה מאלונקאים שהיו במקום, אשר לדברי התובע לא סייעו בידו.
  2. גם בעדותו, אישר דן כי הוא זוכר את התאונה הראשונה שאירעה לתובע. דן העיד כי מדובר היה בחולה כבדת משקל, שמשקלה כ-130 ק"ג. על מנת להכניסה לרכב, הם נדרשו לפנות למסגרייה כדי לפרק את הספסל האחורי ברכב. דן ליווה את התובע בתהליך ההעברה ובסיוע של אלונקאי, הם העלו את החולה לרכב (עמוד 13 שורות 10-17, 29-30 לפרוטוקול).
  3. הנתבעים, למעשה, אינם חולקים על נסיבות התאונה כפי שתוארו על ידי התובע, אלא טוענים כי אין להטיל עליהם כל אחריות לקרות התאונה הואיל והתובע הסתכן מרצונו ופעל בניגוד להוראותיו של דן (ראה סעיף 4 לסיכומי הנתבעים וכן עדותו של דן בעמוד 16 שורות 9-10). אדרש לטענה זו בהמשך, במסגרת שאלת הרשלנות.
  4. בסיכומו של דבר, התובע עמד בנטל המוטל על כתפיו והוכיח, בהטיית מאזן ההסתברויות, כי התאונה הראשונה אירעה במהלך עבודתו כנהג אצל הנתבע. הוכח, כי התובע נפגע בגבו כתוצאה מהרמת חולה במשקל חריג.

נסיבות התאונה השנייה

  1. כך העיד התובע באשר לנסיבות התאונה השנייה מיום 14.1.09 (עמוד 8 שורות 14-20 לפרוטוקול):

"אני לא הייתי באזור כשהעמיסו, הבאתי משמרת ערב מעמק הירדן, דן דיבר איתי בטלפון ואמר שיש לך חולה באוטו ושמנו אותו עם אלונקאים, קח אותו לרמב"ם, שאלתי מה עם ליווי אמר שלא צריך, הגעתי למקום ולא ראיתי אף אחד רק את החולה בתוך האוטו, עם אחיו, שאלתי איפה כולם אמר שכולם הלכו הביתה, החולה עם שתי רגלים בגבס, סגרתי את הדלתות נסעתי... כשהגענו הוא אמר תפתח את הדלתות מהר, ולא הייתה לי ברירה הורדתי אותו לאט לאט ועוד פעם נפגעתי".

  1. דן העיד כי מדובר היה במקרה של העברת חולה המוגבל ברגליו, במצב שכיבה, אל בית החולים רמב"ם, וזאת במהלך משמרת ערב, מהשעה 15:00 ואילך: "זכור לי שהייתה הזמנת רכב מבי"ח, יעקב לקח את הרכב, נסע ליד מיון הייתה רחבה, ישב בצד, ואני וסגני טיפלנו בנושא העלאת החולה לרכב, נסעה אתו כוח עזר מהמחלקה. ואמרתי לו לפני שאתה מגיע תתקשר אליי ונדאג לך מבחינת עזרה להורדת הנוסע" (עמוד 14 שורות 29-32, עמוד 15 שורות 1-12 לפרוטוקול). דן הבהיר כי כוח העזר שהתלוותה לנסיעה לטענתו לא נועד לסייע לנהג להוריד את החולה אלא להשגיח על החולה ולטפל בו במידת הצורך (עמוד 15 שורות 20-22 לפרוטוקול).
  2. מטעם הנתבעים, העיד סגנו של דן, מר אלי כהן. בתצהירו, טען כהן כי הוא ודן העמיסו את החולה בשכיבה לתוך רכב ההעברה של הנתבע, כאשר התובע ישב בצד ולא ביצע פעולה כלשהי. כהן הצהיר כי למיטב זכרונו, דן ביקש מן התובע ליצור עמו קשר עם הגעתו לבית החולים רמב"ם על מנת לסדר לתובע עזרה בהורדת החולה שם, אולם מסיבה שלא ברורה לו, התובע לא יצר קשר כאמור.
  3. חיזוק לגרסת התובע ולפיה הוא נפגע עקב הורדת החולה מן הרכב לבדו, ניתן למצוא בגיליון חדר המיון של בית החולים פוריה מיום 14.1.09 בשעה 19:43, בו צוין כך (הטעות והסוגריים במקור – ס.ח'):

"היום בזמן עבודה הרים משקל קבד (חולה) ונתפס הגב".   

  1. בטופס למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה (בל/250, התאריך איננו קריא – נספח ד' לתצהיר התובע), במקום המיועד לתיאור התאונה, צוין כך:

"לדבריו בזמן העברת החולה הרים אלונקה מהאוטו ונתפס לו הגב". 

  1. גם ביחס לתאונה השנייה, למעשה, הנתבעים אינם חולקים על כך שהתובע נפגע בגבו עקב הורדת החולה לבדו, אלא טוענים כי אין להטיל עליהם כל אחריות לקרות התאונה הואיל ופעל בניגוד להוראותיו של דן (ראה סעיף 6 לסיכומי הנתבעים, וכן עדותו של דן בעמוד 16 שורות 9-10). ושוב אציין, כי אדרש לטענה זו במסגרת שאלת הרשלנות.
  2. ער אני לכך כי טענת התובע ולפיה הוא השתתף בהעלאת החולה לרכב (סעיף 8 לתצהירו) נסתרה בעדותו (עמוד 8 שורות 14-22 לפרוטוקול), אלא שלא מצאתי כי מדובר בסתירה היורדת לשורש גרסתו של התובע, בפרט בהתחשב בפער הזמנים שבין מועד התאונה לבין מועד מתן התצהיר והעדות.
  3. מן האמור לעיל עולה, כי התובע הרים את הנטל והוכיח, בהטיית מאזן ההסתברויות, כי התאונה השנייה אירעה, אף היא, במהלך עבודתו כנהג אצל הנתבע. הוכח, כי התובע נפגע בגבו כתוצאה מהרמת חולה מגובס בשתי רגליו.
  4. עוד אציין, ביחס לשתי התאונות, כי ער אני לכך שעדותו של התובע הינה עדות יחידה. אלא, שעדות התובע יצרה עלי רושם אמין ומהימן וקיבלה תימוכין במסמכים אובייקטיבים מזמן אמת לרבות בעדותו של דן, עד ההגנה.

עוולת הרשלנות – המסגרת הנורמטיבית

  1. כידוע, לשם הוכחת עוולת הרשלנות, על התובע להוכיח קיומן של חובת זהירות מושגית, חובת זהירות קונקרטית, הפרת החובה כלפי הניזוק וקשר סיבתי לנזק (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113).
  2. הלכה פסוקה היא, כי מעביד חב חובת זהירות מושגית כלפי עובד המועסק על ידו לבל יפגע במהלך העבודה. במסגרת חובה זו על המעביד להנהיג שיטות עבודה בטוחות שתמנענה סכנות צפויות לעובד ואשר מעביד סביר צריך וחייב לחזותן מראש (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח (1) 72, 76).
  3. המעביד אינו יוצא ידי חובתו על ידי עצם ההוראה לעבוד בשיטות עבודה בטוחות ואף לא על ידי הדרכת העובד. מוטלת עליו חובה אקטיבית לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות, רגילות ובלתי רגילות, שמקורן לא רק בתנאי העבודה אלא גם ברשלנותו של העובד עצמו, בין שהוא מודע ובין שאינו מודע לסכנות שבמעשיו. גם אם המעביד עמד בכל אלה, עדיין חלה עליו החובה לפקח ולוודא כי השיטות וההוראות נקלטות ומוטמעות על ידי העובד (ע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ, פד"י מז (3) 225; ע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פד"י לו(1) 785; ע"א 662/89 מדינת ישראל נ' קרבון, פד"י מה(2) 593).
  4. באשר לחובת הזהירות הקונקרטית, המבחן הוא האם אדם סביר יכול היה לחזות מראש את דרך התרחשות הנזק, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי, ובהנחה שכן, האם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות נזק זה. חיי היום יום מלאים בסיכונים שלעיתים מתממשים וגורמים לנזקים, אולם רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. הסיכון הבלתי סביר הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתרה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנועו (ראה פס"ד ועקנין ופס"ד מלון רמדה לעיל).
  5. "...השאלה אינה האם עשה מעביד את הכל, אלא האם הוא עשה כל מה שסביר לדרוש מאדם שבאותו מצב, ובהתחשב בכל הנסיבות לרבות גודל הסכנה מזה והיעילות והמעשיות שבנקיטת אמצעי מניעה מזה" (ע"א 559/77 חיים למפרט נ' מדינת ישראל, פ"ד לג (3), 652).

ומן הכלל אל הפרט:

  1. באשר לתאונה הראשונה – אמנם, התובע אישר כי היה אצל הנתבע נוהג ולפיו במקרים של העברת חולים כבדי משקל, הוא היה מקבל ליווי (עמוד 7 שורות 19-20 לפרוטוקול). יחד עם זאת, טוען התובע כי במקרה זה, לא ניתן לו ליווי לצורך העברת החולה כבדת המשקל. ראה עדותו בעמוד 6 שורות 8-13, 18-20, 25-30:

"ש. נניח שיש חולה כבד משקל הבנתי שיש אלונקאים או צוות עזרה בהסעת החולה.

ת. כן. ... בד"כ נהוג שמעמיסים שניים שלושה נותנים ליווי, הם לא נתנו ליווי במקרה הזה. הם התחמקו מהליווי.

... ... ...

לשאלת בימ"ש:

כל פעם שהסעתי אדם כבד קיבלתי ליווי מפוריה. אני מקבל את הליווי מבי"ח שלי, ובמקרה הזה לא קיבלתי ליווי, אנו לא מקבלים אף פעם סיוע מבתי חולים אליהם אנו נוסעים.

העד ממשיך:

... ... ...

ש. מי בד"כ הוא המלווה שמלווה אותך במקרה שמדובר בכבד משקל.

ת. הרכז דואג. לא זוכר את האלונקאים, מדובר באלונקאים שיודעים להוריד אלונקה.

ש. מי מחליט שאתה צריך מלווה.

ת. המנהל שלי מחליט וברגע שאני רואה את החולה אני מקבל הזמנה עם ליווי.

ש. מה זאת אומרת לקבל הזמנה עם ליווי.

ת. כשמח' נותנת את ההזמנה היא נותנת הנחיות איך להעביר אותו, עם או בלי ליווי".

  1. באשר לתאונה השנייה – מחומר הראיות עולה כי דן היה מודע למוגבלות בתפקודו של התובע בשל הפגיעה בגבו, לאחר ששב לעבודה, כשלושה חודשים לאחר קרות התאונה הראשונה. מחד, טענו הנתבעים כי התובע לא הציג בפני הנתבע מסמכים רפואיים המעידים על המוגבלות בתפקודו לה טען כאשר שב לעבודה (סעיף 9 לכתב ההגנה וכן עדותו של דן בעמוד 14 שורה 19 ובעמוד 16 שורות 1-2). אלא, שבאותה נשימה, טענו הנתבעים כי למעט סיכום בדיקה רפואית מיום 27.11.08, התובע לא הציג כל מסמך התומך בטענתו בדבר מוגבלות (סעיף 13 לכתב ההגנה). כלומר, הנתבע איננו חולק על כך שהתובע הציג בפניו מסמך זה.
  2. מעיון במסמך האמור עולה, כי בבדיקת התובע אצל הרופאה התעסוקתית מיום 27.11.08 נמצא כי התובע: "יכול לחזור לעבודתו בהגבלה בהרמת וטלטול משאות כבדים, בכיפופי גב חוזרים ונשנים, בעמידה/הליכה ממושכת. יכול לבצע עבודה בתנאים של עמידה/הליכה וישיבה לסירוגין. מוגבל בנסיעות ארוכות (שעה מקסימום ברציפות). זקוק לשינוי תנוחה מדי פעם. כמו כן זקוק להערכה בועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי" (נספח ב' לתצהיר התובע).
  3. בעדותו, טען דן כי התובע עדכן אותו בדבר מוגבלותו לאחר חזרתו לעבודה, בלא שהציג בפניו מסמך בעניין. דן העיד כי הוא עזר לתובע ואמר לו שכאשר הוא משובץ במשמרות בוקר בהן עובדים מספר נהגים, הוא יתחשב בו, "שיעשה נסיעות קלות, להסיע נוסעים, לא חולים", בעוד שבמשמרות ערב בהן עובד נהג יחיד "הוא יעשה כל משימה" (עמוד 14 שורות 20-24 לפרוטוקול). מן האמור לעיל, עולה, כי דן ידע על מגבלותיו של התובע בעת ששב לעבודה.
  4. מחומר הראיות עולה כי בשני האירועים, נדרשו מספר עובדים על מנת להעלות את החולה לרכב: ביחס לתאונה הראשונה, דן העיד כי שלושה אנשים העלו את החולה כבדת המשקל לרכב – הוא, התובע ואלונקאי נוסף (עמוד 13 שורות 10-17, 29-30 לפרוטוקול). ביחס לתאונה השנייה, דן הצהיר כי הוא וסגנו העלו את החולה לרכב בעת שהתובע ישב בצד ולא נדרש לבצע כל פעולה (סעיף 8 לתצהירו של דן). משנשאל דן בעדותו מדוע נדרשו שני עובדים כדי להעלות את החולה לרכב, הוא השיב, באופן בלתי מספק ושלא עלה בקנה אחד עם האמור בתצהירו: "לא שנינו הרמנו, אנו שנינו ניהלנו" (עמוד עמוד 15 שורה 24). מכל מקום, אף על פי עדותו של דן, נדרשו שני אנשים כדי לנהל את המשימה להעלאת החולה לרכב.
  5. למעשה, אין חולק על כך שהתובע צריך היה לקבל עזרה לצורך הורדת החולים בבתי החולים אליהם הועברו – בית החולים תל השומר בתאונה הראשונה ובית החולים רמב"ם בתאונה השנייה. ולראיה, טענתם המרכזית של הנתבעים היא, כי התובע לא נשמע להוראותיו של דן ולא התקשר לבקש עזרה לצורך הורדת החולה, עם הגיעו ליעדי ההעברה.
  6. אולם, הנתבעים לא סתרו את טענת התובע ולפיה בכל הפעמים בהן היה צריך לקבל עזרה, הוא קיבל אותה מן הנתבע, מבלי שהיה עליו להתקשר לבקש עזרה עם הגעתו לבית החולים אליו הועבר החולה (עמוד 10 שורות 27-29 לפרוטוקול). הנתבעים אף לא סתרו את טענת התובע כי מעולם לא קיבל סיוע מבתי חולים אחרים לצורך הורדת חולה (עמוד 6 שורות 13-16, 23-24):

"ש. כשאתה מגיע ליעד מה אתה עושה.

ת. אני עובד 31 שנה לא קרה מקרה כזה שקיבלנו עזרה מבתי חולים, אתה צריך להסתדר בבתי חולים שאתה יוצא וצריך לקבל סיוע מתאים כי כל חולה לא מאושפז לא נוגעים בו, וגם לאלונקה צריך אדם מיומן ולא כל אחד יכול לעזור....

ש. במהלך אלפי העברות שעשית לא היו מעולם מקרים שקיבלת עזרה מהיעד שהגעת אליו.

ת. לא היה". 

הנתבעים בנקל היו יכולים לסתור טענות אלה באמצעות העדה של נהגים אחרים או של הגורמים אליהם, על פי הנטען, פונה הנתבע לצורך מתן עזרה בעת הגעה של נהגים שלו לבתי חולים אחרים, אך הם לא עשו כן. יש לזקוף הימנעות זאת לחובת הנתבעים, בפרט נוכח עדות התובע ולפיה מעולם לא קיבל עזרה בבית חולים היעד. 

  1. בסיכומיהם, טוענים הנתבעים לקיומם של נהלי עבודה והנחיות בעניין העברת חולים, לרבות מקרים בהם נדרש ליווי לצורך העברה. אמנם, כאמור לעיל, התובע אישר בעדותו כי היה אצל הנתבע נוהג ולפיו במקרים של העברת חולים כבדי משקל, הוא היה מקבל ליווי, וכן העיד כי עבר השתלמויות של רכזי נהגים (עמוד 9 שורה 19 לפרוטוקול). יחד עם זאת, הנתבעים לא סיפקו כל הסבר מדוע באירועים נשוא כתב התביעה לא ניתן לתובע ליווי מראש מן הנתבע אלא ניתנה לו הוראה ליצור קשר עם הגעתו ליעד על מנת לארגן לו סיוע, על פי הנטען.
  2. דן העיד כי קיים אצל הנתבע טופס מובנה של נוהל פינוי חולים. אלא, שהנתבעים לא הציגו את הנוהל או כל ראיה רלבנטית שבשליטתה בעניין ויש לזקוף את הימנעותם מלעשות כן, לחובתם. מעדותו של דן עולה כי הנוהל לא מתייחס למצב בו מתבקש הנהג ליצור קשר עמו בעת הגעה לבית חולים היעד (עמוד 12 שורות 29-31, עמוד 13 שורות 1-5):

"ש. מה הנוהל הכתוב הזה.

ת. מפנה אותך לנוהל ששמור בתוך תיקיית טפסים שלי במכשיר הנייד. אני יכול להקריא את הנוהל.

ש. בנוהל הזה היה נוהל כזה שכשמגיעים לבית החולים מתקשרים אליך, זה כתוב בתוך הנוהל הכתוב.

ת. אני לא כל כך זוכר, אני צריך לקרוא את הנוהל. (העד קורא), לא כתוב אם יש חולה כבד משקל שצריך להתקשר.

ש. אבל שמעתי שקיים נוהל להעברה בשכיבה, אתה יכול לחזור על זה.

ת. "בכל מקרה אין להסיע חולה בשכיבה או חולה פסיכיאטרי ללא ליווי מתאים או השגחה מתאימה".

  1. הנתבעים לא עמדו בנטל המשני של הבאת ראיות להוכיח כי הם נקטו באמצעי זהירות שנקיטה בהם הייתה יכולה למנוע או להפחית את הסיכוי להתרחשות הנזק, שהוא בבחינת סיכון בלתי סביר, ושיש בהם כדי להסיר מעליהם את האחריות לתאונות:

הנתבעים לא הגישו את הנוהל הכתוב בעניין העברת חולים ולא מסרו גרסה בהירה ומפורטת אודות שיטות העבודה, ההדרכות, ההנחיות, אמצעי העזר וכו' בעניין העברת חולים. הנתבעים לא פירטו מיהו הגורם האמון על קיומו של פיקוח שוטף של שיטות העבודה ולא הבהירו באילו מקרים ניתן לנהג ליווי בעת העברת חולה ובאילו לאו. אין די, לטעמי, בטענה כללית וסתמית לפיה קיים נוהל העברת חולים אצל הנתבע.

הנתבע נמנע מלהביא ראיות, ולא בכדי, שיש בהן כדי להאיר את עיני בית המשפט באשר לשאלות, האם הוזהר התובע מפני הסכנות הכרוכות בעבודתו בעת הורדתם של חולים מהרכב, מתי וכיצד, ובפרט לא הוכיח כי פעולות ההורדה של החולים מהרכב מבוצעות בהתאם לנהלים, הנחיות ושיטות עבודה המתחשבות בגילם, משקלם ובמצבם הבריאותי של החולים ושעל פיהם נקבע מספר אנשי הצוות שמבצעים את פעולת ההורדה.

  1. הנתבעים לא סיפקו הסבר המניח את הדעת מדוע, בשני האירועים, דאג הנתבע להעמסת החולה בבית החולים פוריה באמצעות מספר עובדים אך לא דאג לליווי לצורך הורדה, כפי שנהג בהעברות אחרות המצריכות ליווי. הנתבעים לא הבהירו מדוע הפעם חרג הנתבע מאותו נוהל נטען ולא סיפק ליווי מסודר מראש, כאשר אף הם אינם חולקים, למעשה, על הצורך במתן ליווי להורדת החולים בשני האירועים. הדברים נאמרים במשנה תוקף ביחס לתאונה השנייה, שכן הוכח כי הנתבע ידע על נזקו של התובע עקב התאונה הראשונה ואף על פי כן לא אסר עליו להרים חולים.
  2. אני סבור כי בשני המקרים הפר הנתבע את חובת הזהירות הקונקרטית, שכן מעביד סביר יכול וצריך היה לצפות כי העדר שיטת עבודה תקינה למתן ליווי בעת העברת חולים וממילא העדר פיקוח על קיומה, עלולים לגרום לתובע נזק. על המעביד חלה חובת זהירות כלפי עובדו למנוע ממנו פגיעה ונזקי גוף עקב הרמת משאות כבדים.
  3. התרשלותו של הנתבע התבטאה בכך שהטיל על שכמי התובע אחריות להסעת חולים במצבים רפואיים שונים, אחת כבדת משקל והשני מגובס בשתי רגליו ובמצב שכיבה, ונמנע מלהקצות כוח עזר מתאים לתובע, בשלב הורדת החולים מרכב ההסעה או לדאוג למנגנון מסודר מול בתי חולים אחרים לצורך קבלת סיוע להורדת חולים. משכך, סבורני, כי מבחן הצפיות הסבירה באשר להתרחשות נזק כגון דא מתקיים בענייננו.
  4. בנסיבות אלה ומאחר והפרת חובת הזהירות על ידי הנתבע היא אשר גרמה לנזק, מתקיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי. זאת, אני למד ממכלול הראיות, לרבות חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט כפי שיפורט בהמשך. יצוין כי המוסד לביטוח לאומי הכיר בשתי התאונות כתאונות עבודה.
  5. סיכומו של דבר – הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהרמת חולה כבדת המשקל וחולה המגובס ברגליו במצב שכיבה, לבדו וללא שקיבל סיוע מן הנתבע, הינו בתחום הסיכון אותו יצרה התנהגות הנתבע ומכאן אני קובע כי הנתבעים אחראיים בנזיקין כלפי התובע.

רשלנות תורמת

  1. הלכה פסוקה היא, בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו שגרמה או שתרמה לתאונה (ע"א 655/80 מפעלי קרור בצפון בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592). לא בנקל יוטל אשם תורם על עובד אלא במקרים בהם אשמו לקרות התאונה בולט וברור (ע"א 1062/15 והבי נ' חאלד כמאל נזאל (10.5.16)).
  2. עוד נקבע, כי דרגות החופש של העובד הן מצומצמת וניתן להניח, וזאת אמנם ההנחה המשפטית המקובלת, כי סיטואציה מסוכנת שגרמה לפגיעה בעובד נוצרה על ידי המעביד ללא תרומה אוטונומית של הניזוק (ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא (4) 524). כאמור לעיל, על המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות ולהזהירו מפני סכנות קיימות, רגילות ובלתי רגילות, שמקורן לא רק בתנאי העבודה אלא גם ברשלנותו של העובד עצמו.
  3. ההצדקה המרכזית לכלל זה הינה כי "ברגיל המעביד הוא בעל האמצעים למנוע, או למזער, את הסיכון הכרוך בעבודה, תוך שמירה על תנאי עבודה בטיחותיים ומתן הדרכה הולמת לעובד. לעומתו, העובד פועל במסגרת הגבולות שהתווה לו מעבידו, ויכולתו לחרוג מהם מוגבלת" (ע"א 7895/08 קלינה אליעזר ובניו הנדסה תכנון וביצוע עבודות חשמל בע"מ נ' מוחמד יאסין ואח' (31.8.11)).
  4. קביעת האשם התורם נעשית תוך הפניה למבחן האשמה המוסרית בין הצדדים, כאשר אם הניזוק לא נהג בזהירות סבירה, יש לחלק את האשמה בין המזיק לבין הניזוק תוך "הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד" (ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתית בע"מ נ' תנעמי ואח', פ"ד נח (1) 1).
  5. בענייננו, התובע נפגע במהלך עבודתו עקב הרמת חולים לבדו. כפי שקבעתי לעיל, נזקיו של התובע מצויים בתחום הסיכון שיצרה התנהגות הנתבעים. היה על הנתבע כמעביד לנקוט צעדים כדי להקטין את הסיכון לתובע, אך הוא לא עשה כן. מאידך, הבאתי בחשבון את טענות הנתבעים ולפיהן התובע יכול היה להניח, במיוחד לנוכח התאונה הראשונה, כי הרמת חולה ללא סיוע עלולה לסכן את בריאותו ועל כן עליו לבקש עזרה וכמו כן כי לא היה מדובר במקרי חירום. עוד נתתי דעתי לכך שבעת קרות התאונות, התובע היה עובד מנוסה וותיק שביצע במהלך כ-30 שנות עבודתו אצל הנתבע אלפי העברות של חולים (עמוד 5 שורות 25-32 לפרוטוקול).
  6. בנסיבות העניין, לאור ההלכה הפסוקה ונוכח האמור, אני מעמיד את שיעור האשם התורם של התובע על 10%.

הכלל "הדבר מדבר בעדו"

  1. התובע טען, כי חל במקרה דנן הכלל "הדבר מדבר בעדו". מאחר שהתובע טען בפני בית המשפט מה היו הנסיבות שהביאו לפציעתו, לא מתקיים היסוד שלתובע לא הייתה ידיעה או יכולת לדעת מה היו הנסיבות שגרמו למקרה שהביא לנזק ולפיכך, אין מקום להחיל בענייננו את הכלל האמור.

 

 

ההליך מול המוסד לביטוח לאומי

  1. התאונות הוכרו על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונות עבודה. לתובע נקבעו תקופות אי כושר מלא למשך 3 חודשים, בתאונה הראשונה – מיום למחרת התאונה (7.8.08) ועד ליום 5.11.08 ובתאונה השנייה – מיום למחרת התאונה (15.1.09) ועד ליום 15.4.09 (נספחים ח'1-ח'2 לתצהיר התובע).

ביום 2.2.10 קבעה ועדה רפואית לעררים של המוסד לביטוח לאומי, אשר בחנה את תביעת התובע ביחס לתאונה הראשונה בלבד, כי לתובע נגרמה נכות צמיתה בשיעור של 10% מיום 1.11.09 ואילך בגין פריצת דיסק, ללא ניכוי בגין מצב רפואי קודם. עוד קבעה הוועדה כי הואיל והפסקת עבודתו של התובע נעשתה בעקבות התאונה השנייה ולא עקב התאונה הנדונה, אין להפעיל את תקנה 15 (נספח ז'1 לתצהיר התובע).

ועדה רפואית לעררים נוספת של המוסד לביטוח לאומי מיום 31.7.11 אשר בחנה את תביעת התובע ביחס לתאונה השנייה, קבעה כי לתובע נותרה נכות רפואית צמיתה בשיעור של 15% מיום 16.4.09 בגין הגבלה בתנועות עמ"ש מותני. לאחר הפעלת תקנה 15 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 בשליש, הועמדה נכותו המשוקללת של התובע על ידי המל"ל בשיעור כולל של 19% (נספח ז'3 לתצהיר התובע).  

גובה הנזק

מהות הפגיעה והנכות הרפואית

  1. מהתיעוד הרפואי שהוגש לבית המשפט עולה, כי ביום התאונה הראשונה (6.8.08) התקבל התובע בחדר המיון בבית החולים פוריה, שם אובחנה רגישות בגב התחתון. התובע שוחרר לביתו עם המלצה לטיפול נגד כאבים ומעקב רפואי אורתופדי. בהמשך, היה התובע במעקב רפואי אורתופדי והופנה לטיפולי פיזיותרפיה. בבדיקת CT שבוצעה ביום 2.11.08, נמצאו שינויים ניווניים ובלטים דיסקליים בגבהים L3-L4 ו-L4-L5 (נספחים ב', ו'1 לתצהיר התובע).

ביום 5.11.08 שב התובע לעבודתו (ראה טופס תעודת עובדת ציבור, גב' אולגה גולובקין – מנהלת משאבי אנוש של הנתבע, שצורף לתיק המוצגים שהוגש על ידי הנתבעים ביום 13.10.16, להלן: תעודת עובד הציבור). כאמור לעיל, בבדיקת התובע אצל הרופאה התעסוקתית מיום 27.11.08 נמצא כי התובע יכול לחזור לעבודתו בהגבלה בהרמת וטלטול משאות כבדים, בכיפופי גב חוזרים ונשנים, בעמידה/הליכה ממושכת.

ביום התאונה השנייה (14.1.09) התקבל התובע בחדר המיון בבית החולים פוריה, שם אובחנה  אצלו רגישות בגב התחתון. התובע טופל באופן שמרני ושוחרר לביתו עם המלצה לטיפול נגד כאבים והפנייה למרפאה האורתופדית (נספח ו'2 לתצהיר התובע). בהמשך, היה התובע במעקב אורתופדי במרפאה האורתופדית במרכז הרפואי "העמק", במסגרתו הופנה לבדיקת MRI אשר הדגימה פריצת דיסק בגובה L4-L5 עם לחץ עצבי. הומלץ לתובע להמשיך מעקב אצל הרופא המטפל  ולקבל טיפול סימפטומטי וכן הוסבר לו על אופציה ניתוחית. מאז, התובע לא שב לעבודה

(נספח ו'2 לתצהיר התובע).

  1. מומחה רפואי מטעם התובע – ד"ר דניאל משה, קבע בחוות דעתו מיום 19.11.09 כי כתוצאה מן התאונות נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור של 20% בגין הגבלה בתנועות ע"ש מותני. כמו כן, קבע המומחה מטעם התובע כי בהתחשב בגיל התובע ואופי עבודתו, יש להפעיל את תקנה 15 במחציתה.
  2. מומחה רפואי מטעם הנתבעים – ד"ר עאוני יוסף, קבע בחוות דעתו מיום 20.4.13 כי נכות התובע בגין שינויים ניווניים המתאימים לגילו ושגורמים להגבלה קלה בתנועות ע"ש מותני הינה בשיעור של 10%, ללא כל קשר לאירועים נשוא כתב התביעה.
  3. לבקשת הצדדים ונוכח הפער בין חוות הדעת, מונה מומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורתופדי – ד"ר נחשון רנד. המומחה ציין בחוות דעתו מיום 8.2.14 כי מהתיעוד הרפואי שהוצג בפניו עולה באופן ברור כי לתובע רקע רפואי קודם של בעיות בעמוד השדרה. יחד עם זאת, ציין המומחה, כי לא הוצג בפניו תיעוד של פניות לטיפול משנת 1994 ועד קרות התאונה ועל כן לא ניתן לייחס את כל נכותו של התובע כיום למצב קודם לתאונות כפי שקבע המומחה מטעם הנתבעים. עוד ציין המומחה, כי אין לו ספק בכך שהתובע ניסה, באופן אקטיבי, להאדיר את ממצאי בדיקתו על ידי המומחה ולמנוע אפשרות להערכה מדויקת של נכותו בכך ששיתף פעולה באופן חלקי עד כדי העדר שיתוף פעולה מלא בחלקי הבדיקה השונים.
  4. בסיכומו של דבר, קבע המומחה מטעם בית המשפט בחוות דעתו, כי לתובע נכות רפואית צמיתה בשיעור של 10% בגין הגבלה קלה בטווח תנועות ע"ש מותני, ממנה יש לנכות 1/4 בגין מצב קודם לתאונות. כלומר, נכותו של התובע עקב התאונות הינה בשיעור 7.5%.
  5. בסיכומיו, חולק התובע על קביעת המומחה כי יש לנכות רבע מנכותו בגין מצב רפואי קודם, אולם לא מצאתי שיש בטענותיו כדי להפריך את קביעות המומחה. הדברים נאמרים ביתר שאת, נוכח העובדה, כי התובע לא שלח למומחה שאלות הבהרה ולא ביקש את חקירתו. על כן, יש לקבל את קביעת המומחה מטעם בית המשפט ולפיה נכותו הרפואית לצמיתות של התובע, כתוצאה מן התאונות, הינה בשיעור של 5%.

הנכות התפקודית

  1. התובע טוען כי לאחר התאונה הראשונה הוא נעדר מעבודתו למשך 3 חודשים. לאחר התאונה השנייה הוא נעדר תקופה ממושכת ואושרה לו חופשת מחלה. מהתיעוד הרפואי שהוגש על ידי התובע עולה כי ועדה רפואית מחוזית מיום 20.7.09 של המחלקת הרפואית לעובדי המדינה קבעה כי "יש סיבות רפואיות מספיקות להפסקת עבודתו התקנית וכל משרה אחרת בשירות המדינה", תוך שהעמידה את אחוזי הנכות של התובע לצרכי גמלאות על שיעור של 20% לצמיתות. ועדת עררים מיום 22.3.10 של המחלקת הרפואית של עובדי המדינה העמידה את שיעור אחוזי נכותו של התובע לצרכי גמלאות על 30% (נספחים ט'1-ט'2 לתצהיר התובע). בעקבות קביעת הוועדה לעובדי המדינה, גם המכון הרפואי לבטיחות בדרכים קבע כי בעקבות התאונות וכתוצאה ממצבו האורתופדי והנוירולוגי, התובע איננו מסוגל לנהוג ברכב העבודה ונשלל רישיונו, למעט לרכב פרטי (נספח ט'3 לתצהיר התובע).  

התובע טוען בסיכומיו כי לא הוא אשר יזם את הפניה וביקש לפרוש מעבודתו ומוסיף כי לא ברור מדוע הנתבעים לא הציעו לו להשתלב בעבודה אחרת בשירות המדינה, המתאימה למצבו ושאינה כרוכה בהרמת משא ונהיגה ממושכת כגון עבודה בשמירה או בשליחויות בתוך בית החולים. לטענתו, הייתה זו הדרך הקלה ביותר להיפטר מעובד בן 63.

התובע מוסיף כי אמנם מדובר לשיטתו בנכות רפואית של 10%, אך בצידה הגבלה תפקודית משמעותית ביותר בהתחשב בגילו של התובע ובמקצועו.

  1. הנתבעים, מנגד, טוענים כי נכותו של התובע כלל איננה נכות תפקודית, שכן, כידוע, נכויות בשיעור נמוך של 5-10% אינן תפקודיות לרוב וחסרות השפעה ממשית על יכולת תפקודו והשתכרותו של הסובל מהן. לחילופין, אין מקום לקבוע נכות תפקודית גבוהה מזו הרפואית לתובע, שכן התובע הוא שבחר שלא למצוא מקום עבודה חלופי או עבודה שתתאים למצבו. התובע לא עמד בחובת הקטנת הנזק, בין היתר, בכך שסירב להצעת הנתבע, לאחר התאונה הראשונה, לעבוד במשמרות בוקר בהן משובצים מספר עובדים, דבר שהיה יכול למנוע את קרות התאונה השנייה. בכל הנוגע לפרישת התובע, מציינים הנתבעים, כי בהתאם לתקנון השירות של עובדי המדינה, חובה לזמן עובד לוועדה רפואית שתקבע את כושרו להמשיך לבצע את עבודתו לאחר היעדרות ממושכת וכך היה בעניינו של התובע.
  2. התובע העיד כי הינו עובד כנהג אצל הנתבע מאז שנת 1981 (עמוד 5 שורות 25-26). מעיון בתעודת עובד הציבור עולה כי התובע עבד במשרד הבריאות כנהג ביחידת תחבורה בבית החולים פוריה מיום 1.9.1981. עוד עולה מן המסמך, כי לאחר התאונה הראשונה, נעדר התובע מעבודתו מיום 7.8.08 ועד ליום 5.11.08 וכי לאחר התאונה השנייה, נעדר מיום 14.1.09 ועד ליום 15.4.09, היעדרות בשל תאונות העבודה. בהמשך, נעדר מסיבת מחלה מיום 16.4.09 עד למועד פרישתו, 28.2.11. עוד צוין במסמך, כי התובע אמור היה לפרוש פרישת חובה לפי הגיל ביום 1.9.13, אולם הוא פרש מטעמי בריאות ביום 28.2.11 בהתאם לסעיף 15.3 לחוק שירות המדינה (גמלאות).
  3. כמו כן, במכתב שנשלח לתובע ביום 3.2.11 ממחלקת משאבי אנוש של הנתבע צוין כי בהתאם להחלטת הוועדה הרפואית מיום 22.3.10 ולאחר פניית התובע לאישור ניצול ימי המחלה העומדים לרשותו, וועדה בנציבות שירות המדינה דחתה את בקשתו האמורה. על כן, מועד הפרישה של התובע נקבע ליום 28.2.11 (נספח יא'1 לתצהיר התובע).
  4. בהתחשב במכלול הנסיבות ובכלל זה, מחד, בהלכה הפסוקה ולפיה נכויות בשיעור נמוך, של 5% או אפילו עד 10%, מטבען שאינן עלולות להשפיע על כושר התפקוד בנוגע להשתכרות אצל אדם מן הישוב, ומאידך – באופי הנזק שנגרם לתובע בגין התאונות (הגבלה בתנועות ע"ש מותני), גילו של התובע (בן כ-62.5 שנים במועד התאונה הראשונה, בן 63 במועד התאונה השנייה ובן כ-72 כיום) ועיסוקו במשך שנים רבות עובד לתאונה כנהג הסעות חולים אצל הנתבע ובפרט בהתחשב בעובדה כי הלכה למעשה, התובע לא שב לעבודתו לאחר התאונה השנייה, תוך שוועדות רפואיות של המחלקה הרפואית לעובדי המדינה במשרד הבריאות – מדינת ישראל, דהיינו וועדות רפואיות פנימיות של הנתבעת מס' 2 עצמה, קבעו כי קיימות סיבות רפואיות מספיקות להפסקת עבודתו של התובע בשירות המדינה, סבורני כי יש להעמיד את נכותו התפקודית של התובע בגין התאונות על שיעור של 15%.

הפסדי שכר בעבר

  1. התובע טוען כי לאחר התאונה הראשונה הוא נעדר מעבודתו למשך 3 חודשים ובתקופה זו קיבל את שכרו המלא מן המעביד. לאחר התאונה השנייה נעדר עד לפרישתו, כאשר עבור 3 החודשים הראשונים הוא קיבל שכר מלא ולאחר מכן ניצל ימי מחלה. התובע טוען להפסדי שכר כדלקמן: הפסד שכר בסך של 28,055 ₪ בגין שנת 2009 (הפרש בין שכרו השנתי של התובע עובר לתאונה 11,442 ₪ * 12 = 137,304 ₪ לבין שכרו בפועל – 112,144 ₪, בשערוך להיום); הפסד שכר בסך של 54,232 ₪ בגין שנת 2010 (הפרש בין שכר עובד לתאונה 137,304 ₪ לבין שכרו בפועל – 87,192 ₪, בשערוך להיום; הפסד שכר בסך של 265,500 ₪ מיום פרישתו (1.3.11) ועד למועד פרישתו אילולא התאונות (1.9.13), בגין הפסד חודשי בסך של 8,850 ₪ (הפרש בין שכר התובע עובר לתאונה לבין הפנסיה המשולמת לו).
  2. מנגד, טוענים הנתבעים כי אין חולק על כך שהתובע קיבל שכר מלא בתקופות דמי הפגיעה בגין שתי התאונות. הנתבעים דוחים מכל וכל את טענות התובע בדבר הפרשי שכר וטוענים כי לא ברור כיצד התובע העמיד את שכרו השנתי הקובע לפני התאונה על סך 137,304 ₪, שכן שכר זה השתנה מדי שנה בהתאם לשעות העבודה של התובע בפועל, לרבות השעות הנוספות. הפרשי השכר הנטענים על ידי התובע אינם קשורים כלל וכלל לתאונות הנטענות. לחילופין, טוענים הנתבעים, כי לכל היותר, יש לפסוק לתובע הפסדי שכר מאז פרישתו בפועל ועד לגיל פרישתו אילולא התאונות, על בסיס אחוזי הנכות שנקבעו על ידי המומחה מטעם בית המשפט.
  3. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, סבורני כי יש לפסוק לתובע פיצוי בגין הפסדי שכר לעבר, כמפורט להלן:

תקופה א' – ממועד התאונות ועד למועד פרישתו של התובע (28.2.11), ייפסק לתובע פיצוי בהתאם להפסדי השכר בפועל:

  • שנת 2008/בסיס השכר: התובע עצמו, כאמור לעיל, טוען כי לא נגרמו לו הפסדי שכר עקב התאונה הראשונה. משכ ך, יש להעמיד את שכרו השנתי הקובע לפני התאונה על שכרו השנתי לשנת 2008, דהיינו על סך 131,662 ₪, קרי שכר חודשי ממוצע בסך 10,972 ₪. (טופס 106 לשנת 2008 – נספח י'2 לתצהיר התובע).
  • שנת 2009: על פי טופס 106 לשנת 2009, שולמו לתובע משכורות בסך כולל של 112,144 ₪ (נספח י'3 לתצהיר התובע). אי לכך, הפסדו של התובע לשנת 2009 מסתכם בסך של 19,518 ₪ (112,144 ₪ - 131,662 ₪), ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה (1.7.2009) – סך של 23,798 ₪.
  • שנת 2010: על פי טופס 106 לשנת 2010, שולמו לתובע משכורות בסך כולל של 87,192 ₪ (נספח י'4 לתצהיר התובע). משכך, הפסדו של התובע לשנת 2010 מסתכם בסך של 44,470 (₪, 87,192 ₪ - 131,662 ₪), ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה (1.7.2010) – סך של 51,892 ₪
  • חודשים ינואר-פברואר 2011: התובע לא הציג אסמכתאות באשר להשתכרותו בחודשים ינואר-פברואר 2011, לא טען להפסדי שכר בחודשים אלה וממילא לא הוכיח כאלה.

אציין, בהקשר זה, כי הירידה שחלה בשכרו של התובע בהשוואה לשכרו ערב התאונה, נעוצה בעובדה, כי השכר המשולם על חשבון ימי המחלה אינו כולל תוספות שכר כגון פרמיה ושעות נוספות, אשר משולמות רק בגין עבודה בפועל. עוד אציין בהקשר זה, כי הנתבעים לא הוכיחו בראיה כלשהי את טענתם ולפיה הפרשי השכר הנטענים על ידי התובע כלל אינם קשורים לתאונות (סעיף 66 לסיכומים). טענה זו נטענה בעלמא ובלא ביסוס כדבעי.

תקופה ב' – ממועד פרישתו של התובע (28.2.11) ועד למועד הפרישה אילולא התאונות (1.9.13). אין בידי לקבל את טענת התובע ולפיה יש לפצותו בגין הפסדי השכר באופן מלא בשל פרישתו המוקדמת לגמלאות. ניתן לקבל את טענת התובע כי הגבלתו השפיעה על תפקודו ועל השתכרותו, בהתחשב בגילו ובתחום עיסוקו. יחד עם זאת, אין לקבל את הטענה כי מגבלה זו משפיעה באופן כה משמעותי על תפקודו והשתכרותו של התובע כפי שנטען על ידו. חיזוק למסקנה זו ניתן למצוא בטענת התובע כי היה על הנתבעים להציע לו עבודה חלופית כגון עבודת שמירה או שליחויות.

בנסיבות דנן, סבורני כי ביחס לתקופה האמורה, נכון וצודק יהיה לפסוק לתובע פיצוי על בסיס שיעור הנכות התפקודית (15%) כדלקמן: 30 חודשים * 15% נכות תפקודית * 10,972 ₪ (שכר חודשי ממוצע לשנת 2008 (12 / 131,662 ₪)) = 49,374 ₪, ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית מאמצע התקופה ועד היום – 52,800 ₪ במעוגל

לאור האמור לעיל, אני פוסק לתובע סך כולל של 128,500 ₪, במעוגל, בגין הפסד שכר בעבר.

פיצוי בגין ניצול ימי מחלה

  1. התובע טוען כי עקב התאונות, עד פרישתו לגמלאות, הוא ניצל 674 ימי מחלה מתוך 915 ימים שצבר במשך השנים ובכך הפסיד את זכאותו לפדיון ימי מחלה בפרישה. עד לתאונות, ניצל התובע פחות מ-36% ומשכך הוא זכאי ל-8 ימים עבור כל 30 יום שצבר. התובע צבר כ-900 יום ולכן היה זכאי ל-240 ימי מחלה, כאשר שווי כל יום הינו 316 ₪ על פי השלמת הפרטים שהוגשה. על כן, בגין ניצול ימי המחלה זכאי התובע לפיצוי בסך של 75,840 ₪.
  2. מנגד, טוענים הנתבעים כי התובע לא הוכיח כי אילולא התאונות הוא לא היה מנצל את ימי המחלה שלרשותו, בפרט כאשר הוכח כי בתקופה שלפני התאונה הראשונה, מחודש ינואר חודש אוגוסט 2008, ניצל התובע 25 ימי מחלה ללא קשר לתאונה, כך שלא הוכח כי התאונה היא הגורם הבלעדי לניצול ימי המחלה. על כן, טוענים הנתבעים, כי אין מקום לפיצוי התובע בגין מלוא הפסד ימי המחלה ודי לפסוק לו סכום גלובאלי שלא יעלה על 20,000 ₪.
  3. הנתבעים הגישו מסמך שכותרתו "פיצוי בעד חופשת מחלה שנותרה לזכות העובד" (צורף להודעת הנתבעים מיום 13.10.16) ממנו עולה כי הואיל והתובע נטל למעלה מ-65% מסך כל ימי חופשת המחלה שנצברו בכל תקופת שירותו, הוא איננו זכאי לפיצוי בעד ימי מחלה. ממסמך זה עולה כי התובע צבר במהלך שנות עבודתו 915 ימי מחלה, מתוכם ניצל 848.74 ימים.
  4. מנהלת משאבי אנוש של הנתבע העידה כי לאחר "תקופת ימי הפגיעה" ועד למועד הפרישה, ניצל התובע 674 ימי מחלה (עמוד 23 שורות 15-18 לפרוטוקול). כלומר, מעדותה עולה כי אילולא ניצל התובע את ימי מחלה עקב התאונות, הוא היה נוטל פחות מ-36% מסך כל ימי חופשת המחלה שנצברו לטובתו לאורך שנות עבודתו. על פי עדותה של מנהלת משאבי אנוש, נוסחת החישוב למספר הימים הניתנים לפדיון כאשר עובד נטל פחות מ-36% הינה (עמוד 26 שורה 10 לפרוטוקול):

סך כל ימי המחלה שנצברו במהלך שנות העבודה  X 8

                                    30

על פי נוסחה זו, זכאי התובע לפדיון של 244 ימי מחלה (915/30X8).

  1. על פי מסמך "פיצוי בעד חופשת מחלה שנותרה לזכות העובדה" הנוסחה הינה:

סך כל ימי המחלה שנצברו במהלך שנות העבודה  X 4

                                    30

על פי נוסחה זו, זכאי התובע לפדיון של 122 ימי מחלה (915/30X4).

בנסיבות העניין ובשים לב לעדותה של מנהלת משאבי אנוש של הנתבע, כמפורט לעיל, הפיצוי שיפסק לתובע, יתבסס על הנוסחה המטיבה עם התובע. יוער, כי מדובר בהפסד ממון מוכח שהתובע זכאי לפיצויים בגינו.

  1. בהתאם להודעת הנתבעים מיום 14.6.17, שווי ערך יום לחישוב פדיון ימי מחלה הינו – 316 ₪.
  2. בנסיבות העניין, לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובהתחשב בכך, כי לא ניתן לקבוע, כי אילולא התאונות, התובע לא היה מנצל את ימי המחלה שלרשותו, ובשים לב לעובדה, כי הוכח לפניי שהתובע ניצל 25 ימי מחלה בתקופה שמחודש ינואר ועד לחודש אוגוסט, דהיינו לפני התאונה הראשונה וללא כל קשר אליה. רוצה לומר, כי לא ניתן לנבא כמה ימי מחלה היה התובע מנצל מהימים שעמדו לרשותו, אילולא התאונה.

בנסיבות אלה, אני סבור, כי יש לפצות את התובע בסכום השווה ל- 50% מסכום הפיצוי על פי הנוסחה המטיבה עם התובע כמפורט לעיל, דהיינו:

38,552 ש"ח =50%X316X244

הפסדי פנסיה

  1. התובע טוען להפסד של 1% בפנסיה אך איננו נוקב בסכום פיצוי מדויק.
  2. מנגד, טוענים הנתבעים כי לא נגרמו לתובע הפסדי פנסיה.
  3. מעיון בתעודת עובד הציבור, עולה כי התובע מקבל גמלה בשיעור של 64% ממשכורתו הקובעת טרם הפרישה. צוין, כי אם התובע היה פורש פרישת חובה לפי גיל, השכר ממנו הייתה נגזרת הגמלה היה אותו שכר קובע, ללא שעות נוספות, כך שתנאי הגמלה של התובע לא נפגעו. עוד צוין, כי אילו היה התובע ממשיך לעבוד עד גיל פרישת חובה (1.9.13), הוא היה צובר וותק נוסף ושיעור הגמלה בפרישתו היה מגיע ל-65% ממשכורתו הקובעת. כלומר, ממסמך זה עולה, כי נכונה היא טענת התובע ולפיה נגרמו לו הפסדי פנסיה, שכן אילולא נאלץ לפרוש לגמלאות עקב התאונות, הוא היה מקבל גמלה בשיעור של 65% במקום 64%. אלא, שהתובע לא הציג חישוב אריתמטי המשקף את הסכום המדויק שלטענתו הפסיד בגין רכיב זה. משכך, סבורני כי נכון יהיה לפסוק לתובע פיצוי גלובאלי בסך של 10,000 ₪ בגין רכיב זה.

כאב וסבל

  1. התובע טוען כי בהתחשב בנכות הרפואית, בטיפולים שנאלץ לעבור ובתקופת המחלה הממושכת, יש לפסוק לו פיצוי בסך של 80,000 ₪ בגין כאב וסבל שנגרמו לו עקב שתי התאונות. מנגד, מבקשים הנתבעים לפסוק לתובע פיצוי בסך של 20,000 ₪.

בנסיבות העניין ובהתחשב במכלול הנתונים כפי שפורט לעיל ובכלל זה גילו של התובע, אופי הפגיעה, תקופות אי הכושר והמחלה, ייפסק לתובע סכום גלובאלי בסך של 45,000 ₪ בגין כאב וסבל עקב שתי התאונות. 

עזרת צד ג' בעבר ובעתיד

  1. התובע עותר לפיצוי בסך של 40,000 ₪ בגין עזרת צד ג' בעבר ובעתיד. לטענתו, הוא נזקק לעזרה רבה וממשיך להיזקק לעזרה גם כיום מכיוון שהוא מוגבל בכיפוף, בהרמת משא, בישיבה, הליכה או עמידה ממושכת. הנתבעים טוענים, מנגד, כי התובע לא הוכיח כי בשל פגיעתו הוא נעזר בצדדים שלישיים ומכל מקום, אף אם קיבל עזרה, לא הוכח כי מדובר בעזרה החורגת מהעזרה המקובלת הניתנת על ידי בני משפחה. לטענתם, מדובר בפגיעה קלה ללא השלכה תפקודית.
  2. אמנם, כטענת הנתבעים, לא הובאה ראיה המעידה כי התובע או צד שלישי אחר נשאו בהפסד כלשהו בשל הסיוע שניתן לתובע, ככל שניתן. יחד עם זאת, בנסיבות העניין, בהתחשב בגיל התובע, במהות הפגיעה, בשיעור הנכות ובתקופות אי הכושר והמחלה, ייפסק לתובע פיצוי גלובאלי בסך של 10,000 ₪ בגין עזרת צד ג' בעבר ובעתיד.

הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד

  1. התובע מבקש פיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין הוצאות רפואיות, הוצאות נלוות ונסיעות לטיפולים לעבר ולעתיד. מנגד, טוענים הנתבעים כי עסקינן בתאונות עבודה אשר הוכרו על ידי המוסד לביטוח לאומי ומשכך נושא האחרון בפיצוי בגין הוצאות. בנוסף, התובע לא הוכיח טענותיו בעניין ההוצאות בראיות כלשהן.
  2. התובע לא הוכיח טענותיו בעניין ההוצאות ומאחר ומדובר בנזק מיוחד הטעון הוכחה פוזיטיבית, אין לפצותו בגינו. התובע גם לא הוכיח כי ההוצאות בהן נשא לטענתו, או בהן הוא יישא, אינן מכוסות במסגרת סל הבריאות או על ידי המוסד לביטול לאומי, בהתחשב בכך שמדובר בתאונות עבודה.

 ניכויים

  1. בגין שתי התאונות קיבל התובע מהמוסד לביטוח לאומי דמי פגיעה, קצבאות נכות זמנית ומענק נכות לצמיתות בסכום של 97,721 ₪. יודגש, כי סכום זה אינו במחלוקת ולמעשה שני הצדדים מציינים מפורשות בסיכומים שהוגשו מטעמם, כי זה הסכום שיש לנכות מסכום הפיצוי.

סיכום ראשי נזק

  • הפסד שכר בעבר – 128,500 ₪
  • פיצוי בגין הפסד ימי מחלה - 38,552 ₪ 
  • הפסד פנסיה – 10,000 ₪
  • כאב וסבל – 45,000 ₪
  • עזרת צד ג' –                            10,000 ₪ 

בסה"כ – 232,052 ₪

לאחר הפחתת אשמו התורם של התובע (10%), נותרה יתרה בסך של 208,847 ₪, ממנה יש לנכות את תגמולי המל"ל שקיבל התובע בגין שתי התאונות בסך כולל של 97,721 ₪ (ראה סיפא לסיכומי התובע וכן סעיף 83 לסיכומי הנתבעים).

סה"כ הפיצוי לאחר הניכוי 111,126 ₪

סוף דבר

על יסוד האמור לעיל, הריני מקבל את התביעה ומורה לנתבעים לשלם לתובע, ביחד ולחוד, פיצוי בסך של 111,126 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור של 20% ובתוספת מע"מ כחוק וכן הוצאות משפט בסך של 686 ₪ והחזר תשלומים בגין חוות דעת רפואיות בכפוף להצגת קבלות.

הסכומים הנ"ל ישולמו בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

סעיף 60 (ג) לחוק שירות המדינה (גמלאות) (נוסח משולב), תש"ל-1970.

בהתאם לסעיף 60 (ג) (2) לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל - 1970, יודיע התובע בכתב לב"כ הנתבעים, תוך שבוע ימים מן היום שבו ייוודע לו פסק-דין זה, אם הוא בוחר בגמלה או בפיצויים, ואם יבחר בגמלה, ייחשבו חיובי המדינה ובית-החולים "פוריה" לפי פסק-דין זה בטלים.

ככל שיבחר התובע בסכום הפיצוי שנפסק על ידי בית המשפט במסגרת פסק דין זה, אזי תהיה המדינה רשאית לנכות מן הסכום הפסוק שעפ"י פסק דין זה, את כל התשלומים ששולמו על ידה לתובע בגין הגמלאות שקיבל התובע מן המדינה בגין פרישתו לפנסיה מוקדמת, ולרבות מענק פרישה, ככל ששולם לתובע.

 

לעניין זה ראה ע"א 813/76 סוליקה נ. מדינת ישראל, פ"ד ל"א (3) 518 בעמ' 524:

 "מכאן שכאשר המדינה היא הנתבעת בנזיקין והיא חייבת לשלם גם גמלאות בשל אותו מקרה, נעשה יישוב החשבונות בין שני חיובים אלה לא בדרך ניכוי הגמלאות מן הפיצויים, אלא בדרך מתן ברירה לתובע, לבחור באחד משניים אלה, וזכות בחירה זו נתונה לו עד לאחר מתן פסק-הדין בערעור. לפיכך עלינו לעשות את חשבון הפיצויים ללא ניכוי על חשבון הגמלאות, ועל התובעת דנן יהיה לבחור בין הפיצויים והגמלאות אחרי מתן פסק-הדין בערעור; ואם תבחר בפיצויים, יהיה עליה להחזיר גמלאות שכבר הספיקה לקבל עד היום......".

המזכירות תמציא פסק דין זה לצדדים בדואר רשום עם אישור מסירה.

 

 

ניתן היום,  ח' כסלו תשע"ח, 26 נובמבר 2017, בהעדר הצדדים.

                                                                                   

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
קוד אבטחה
הקש קוד אבטחה*
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ