ד"מ 36516-01-1305 אבו נאדי נ' מוסך ש.ן כהן ובניו (1998) בע"מ

1.בפניי בקשת הנתבעת (להלן: "המבקשת") לחייב את התובע (להלן: "המשיב") בהפקדת ערובה להבטחת תשלום הוצאות הנתבעת, אם וככל שתידחה התביעה כנגדה.

2.טענת המבקשת הינה כי המשיב הינו תושב עזה, על כן לא יהיה באפשרות המבקשת לגבות את הוצאותיה במקרה שהתביעה תידחה. לטענת המבקשת מדובר בתביעה חסרת סיכויי משפטי, וכן טוענת המבקשת כי התביעה התיישנה.

3.המשיב התנגד לבקשה, עיקר טענתו הינה כי עובדת היותו אזרח הרשות הפלסטינאית, אין בה די כדי להורות על הטלת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת. לטענתו, מדובר בתביעה לתשלום פיצויי פיטורים אשר סיכוייה טובים. לטענתו, אין לקבל את טענת ההתיישנות שכן התביעה הוגשה ביום 20.1.13 , וכפי שעולה מתדפיס שירות התעסוקה שצורף לכתב התביעה המשיב עבד אצל המבקשת עד חודש 2/06 ומשכך התביעה לא התיישנה.

4.המצב המשפטי

תקנה 519 (א) לתקסד"א התשמ"ד – 1984 קובעת: -

"בית המשפט או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

תקנה זו אומצה ע"י בתי הדין לעבודה מכח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה התשכ"ט – 1969 המאפשרות אימוץ תקנה כל אימת שביה"ד רואה שיש בכך כדי לעשות צדק.

(ראה דב"ע נה/218-3 עלי איוב אל הדיה נ' שרפן דוד בע"מ) (לא פורסם) וכן דב"ע נה/94-3 חסן עבד אלרחמן ואח' נ' רבינטקס בע"מ – פדע כ"ח 221).

לפיכך, יש לשקול כל אימת שמוגשת בקשה להפקדת ערבון – האם בנסיבות אותו ענין יש מקום והצדקה לאמץ את הוראות תקנות סדר הדין האזרחי בענין ערובה להוצאות בכלל, כמות שהן או בשינויים שייראו לביה"ד [ראה דב"ע נד' 189-9 דניאל סוסנוביק נ' מנחם מאור (לא פורסם)].

כעיקרון, אין דרכו של בית הדין לעבודה לחייב תובע במתן "ערובה" ועל ידי כך להכביד על מימוש זכויות (דב"ע לג/31-3 סבאח ואח' נ' ג' פרץ בן גיאת בע"מ ואח' פד"ע 309, 310).