ד"מ 26169-07-15

בפני בקשה לחייב את המשיב (התובע) בהפקדת ערובה בסך של 30,000 ₪ להבטחת תשלום הוצאות המבקשת (להלן – הבקשה). המשיב מתנגד לבקשה.

טענות הצדדים בתמצית

לטענת המבקשת, סיכויי התביעה קלושים ומדובר בשימוש לרעה בהליכי משפט; בכתב התביעה לא צוין מענו של המשיב בניגוד לתקנות; סיכויי המבקשת לגבות הוצאותיה ככל שתידחה התביעה אפסיים. כן נטען, כי מדובר בתביעה מנופחת וטורדנית, כי המשיב פועל בחוסר תום לב בהעדר ניקיון כפיים, כי הכנת הגנתה של המבקשת כרוכה בהוצאות רבות והפקדת ערובה מחויבת על מנת להגן על זכות הקניין שלה, שהנה זכות יסוד. המבקשת הוסיפה וטענה, כי הגם שלמול זכות הקניין שלה ניצבת זכות הגישה לערכאות של המשיב, הרי שהמקרה דנן נבחן על ידי ארגון "קו לעובד" ונחתם הסכם פשרה וממילא מוצתה זכות הגישה לערכאות (סעיף 12 לבקשה).

המשיב בתגובתו, טען, כי בית הדין הארצי לעבודה קבע שיש לחייב עובד זר בהפקדת ערובה רק במקרה בו התביעה מופרכת על פניה, או כאשר העובד לא שילם הוצאות שנפסקו. לשיטתו, הבקשה מהווה ניצול לרעה של הליכי בית הדין בהיותה מנוגדת לפסיקה ולמצב המשפטי. העובדה, כי העובד הזר חסר נכסים או שאין לו כתובת קבועה אינה טעם למנוע ממנו את זכות הגישה לערכאות. המשיב נמנע מציון כתובתו בכתב התביעה משמדובר בכתובת זמנית.

המבקשת בתשובתה טענה, כי אף אם אין מדובר בתביעה מופרכת (כאשר לדידה בהחלט מדובר בתביעה כזו) אזי אם הוכיח המעסיק שלא יוכל להיפרע מהעובד יחויב האחרון בהפקדת ערובה. במקרה זה, המשיב טען במפורש, כי הוא מצוי בקשיים כלכליים ואין לו עבודה מסודרת ועל כן הוכח התנאי האמור. עוד הוסיפה המבקשת, כי פעמים רבות חויבו תובעים מבקשי מקלט בתשלום הוצאותיה, אך היא נותרה אל מול שוקת שבורה מבלי יכולת לגבות הוצאות אלה. כך גם ציינה המבקשת, כי אם עלה בידי המשיב לשלם שכר טרחה לעורך דינו, עליו גם לשאת בהפקדת ערובה.

המסגרת הנורמטיבית

תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד 1984 הדנה בחיוב תובע בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבע, אומצה על ידי בתי הדין לעבודה מכוח סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט -1969 .