דנ"פ 845/15 ברבי שושן נגד מדינת ישראל

1. לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 4927/14, מיום 21.1.2015, מפי השופטים י' דנציגר, י' עמית ו-ע' פוגלמן (להלן: פסק הדין מושא הבקשה). בפסק הדין נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (ת"פ 3612-09-12), אשר הרשיע את המבקש וגזר עליו 11 שנות מאסר בפועל.

רקע

2. עובדות המקרה, המבוססת על כתב אישום שתוקן בהסכמה, פורטו בהרחבה בפסק הדין מושא הבקשה. בקצרה יצוין כי המבקש נהג את רכבו במהירות העולה על המותר, כשהוא אינו חגור ומהרכב בוקעת מוסיקה בעצמה גבוהה. המבקש פגע עם חזית רכבו בשלוש נשים שחצו את הכביש במעבר חציה, ס.י, ש.י וא.ר ז"ל (להלן: המנוחות), אשר הוטחו בעצמה על הקרקע, במרחק של עשרות מטרים, ונפטרו במקום. המבקש המשיך בנסיעה, מבלי להזעיק עזרה, עד שרכבו נעצר בשל הנזקים שנגרמו לו מעוצמת הפגיעה. אז ברח המבקש רגלית מהמקום. לאחר מכן פנה המבקש לאדם אחר (גליקסמן), והניע אותו למסור עדות שקר, לפיה הוא שגרם לתאונה. המבקש, שידע כי המשטרה מחפשת אחריו, נמלט והסתתר באחד המשרדים באזור התעשייה בנתניה, וכעבור שלושה ימים נעצר. עד למעצרו החזיק המבקש סמים מסוג חשיש וקוקאין, בהם השתמש לצריכתו העצמית. יצוין כי ביום התאונה שתה המבקש מספר משקאות אלכוהוליים, אך בשל מנוסתו לא ניתן היה להוכיח את אחוז האלכוהול בדמו. על כן, בכתב האישום כפי שתוקן במסגרת הסדר טיעון נמחקה עבירה של נהיגה בשכרות, ושלוש עבירות הריגה בהן הואשם הומרו בשלוש עבירות של גרם מוות בנהיגה רשלנית. יחד עם המבקש נסע ברכב אדם נוסף (חנונה), שהורשע אף הוא, אך הוא אינו צד לבקשה זו. המבקש הואשם והורשע, במסגרת הסדר טיעון, בשלוש עבירות של גרימת מוות בנהיגה רשלנית, בעבירה של הפקרה אחרי פגיעה, בעבירה של הדחה בחקירה ובעבירה של החזקת סם מסוכן לצריכה עצמית ושימוש בסם מסוכן לצריכה עצמית. בית המשפט המחוזי קבע כי מעשיו של המבקש מהווים שלושה אירועים נפרדים, וקבע לכל אחד מהם מתחם ענישה נפרד. המתחם הראשון כלל שלוש עבירות של גרם מוות ברשלנות, ונע בין 15 ל-30 חודשי מאסר; המתחם השני כלל את עבירות ההפקרה, השיבוש והסמים, ונע בין ארבע לשבע שנות מאסר; המתחם השלישי כלל עבירה של הדחה בחקירה ונע בין שישה ל-24 חודשי מאסר. עם זאת, בית המשפט חפף וצבר את העונשים, כך שעונש המאסר הכולל שנגזר על המבקש הועמד על עשר שנות מאסר, בתוספת שנת מאסר לריצוי בפועל בגין הפעלת עונש מאסר מותנה. רישיון הנהיגה של המבקש נפסל ל-24 שנים ונקבע כי עליו לפצות את משפחות המנוחות בסך של 150,000 ש"ח. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי ערער המבקש לבית משפט זה.

פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף

3. דעת הרוב בבית משפט זה (שנתנה מפי השופט י' דנציגר, בהסכמת השופט י' עמית) קבעה כי יש לסווג את שרשרת המעשים שנעשו על ידי המבקש כאירוע אחד, הכולל חמישה מעשים נפרדים, בהתאם למבחן המהותי-מוסרי: דריסה כתוצאה מנהיגה רשלנית, נטישה של הזירה והפקרה, שיבוש מהלכי משפט, הדחה למסירת הודאה כוזבת וכן החזקה ושימוש בסמים. נפסק כי יש לקבוע מתחם ענישה כולל לאירוע, אך היות שלבית משפט זה טרם הזדמן מקרה דומה, יש לשלב מספר מקרים דומים ככל האפשר, כדי שניתן יהיה ללמוד משילובם על מדיניות הענישה הראויה. השופט דנציגר ציין כי דרך זו אמנם בעייתית, שכן היא דומה לחיבור מתחמי ענישה, בדומה לאופן קביעת המתחם כאשר מדובר במספר אירועים, אך היא מתאימה בנסיבותיו יוצאות הדופן של המקרה ומובילה לתוצאה נכונה. על אף שבית משפט זה קבע שמדובר באירוע אחד, בשונה מקביעת בית המשפט המחוזי, נפסק כי העונש שנגזר על המבקש בבית המשפט המחוזי אינו חורג ממדיניות הענישה הנוהגת, והוא הולם את נסיבות המקרה ומאזן כראוי את השיקולים הרלוונטיים. לעמדת השופט דנציגר, מספר קורבנות העבירה היווה שיקול מחמיר בקביעת העונש, אך הוא לא הצדיק צבירה של העונשים.

4. עוד נקבע, ביחס לטענת המבקש כי בית המשפט המחוזי לא אפשר לו להעלות טענות שונות שעשויות היו להשפיע על חומרת עונשו ושאינן סותרות את העובדות המנויות בכתב האישום, כי לאחר שתוקן כתב האישום במסגרת הסדר טיעון, היה על המבקש לעמוד בתנאים המחמירים של סעיף 40י(ב)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977, אם ברצונו היה לשנות או להוסיף על עובדות ונסיבות ביצוע העבירה לצורך הטיעון לעונש, תנאים שלא התקיימו במקרה זה.

5. השופט ע' פוגלמן הצטרף לתוצאה וכן למרבית נימוקיו של השופט דנציגר, אך ציין כי לעמדתו, ובהתאם למבחן המהותי-מוסרי, יש לסווג את דריסת המנוחות לשלושה מעשים נפרדים, ולא לראות בדריסתן מעשה אחד. נוסף על כך, לעמדת השופט פוגלמן, מוצדק היה לקבוע שהמבקש יישא חלק מהעונש שנגזר עליו בשל מעשים אלו במצטבר, זאת בשל רשלנותו הגבוהה ולאור העבירות הנוספות שביצע.

הבקשה לדיון נוסף ותגובת המדינה

6. המבקש מבסס את בקשתו על שלוש טענות עיקריות. הראשונה, כי על אף שלפי סעיף 40י(א)(ב) לחוק העונשין, יכול הנאשם להביא בשלב הטענות לעונש ראיות מטעמו, ובלבד שאלו אינן סותרות את שטען בשלב בירור האשמה, בשלב הטיעונים לעונש לא ניתנה לו האפשרות לטעון כי המנוחות חצו את הכביש באור אדום וכי הוא נסע באור ירוק, שכן עובדה זו לא נכללה בכתב האישום המתוקן. המבקש טוען כי אף אם פרט זה לא מופיע בכתב האישום המתוקן, יש להניח אותו לטובת הנאשם, שכן החובה לפרט מוטלת על המאשימה. לחלופין, יש לאפשר לנאשם שנחתם עמו הסדר טיעון לטעון טענות אלו בשלב הטיעונים לעונש, שכן לא היתה לו הזדמנות לטעון אותן קודם לכן. לטענת המבקש, ראיות אלו עשויות היו להשפיע על חומרת העונש שנגזר עליו. בנוסף, נטען שגם לעניינן של ראיות שהובאו במסגרת בירור האשמה, בטרם נחתם הסדר הטיעון, לא ניתנה למבקש הזדמנות לטעון.