דנ"פ 5140-15 בדיר נ' מדינת ישראל

לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בערעור שהגישה המשיבה נגד ארקאן בדיר (להלן: המבקש) על קולת העונש שנגזר עליו. בפסק הדין שניתן על ידי השופטים ס' ג'ובראן, נ' סולברג וא' שהם (ע"פ 5841/14 מיום 8.7.2015), התקבל ערעורה של המשיבה והוחמר העונש שהוטל על המבקש בבית המשפט המחוזי.

רקע והליכים קודמים

1. נגד המבקש ונגד שלושה אחרים הוגש כתב אישום לבית המשפט המחוזי מרכז-לוד. בכתב האישום המקורי הואשם המבקש בביצוע רצח, עבירה על סעיף 300 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) ובעבירות נוספות. המבקש כפר תחילה בעבירות שיוחסו לו, ולכן החל בית המשפט המחוזי לשמוע ראיות. בסיום פרשת התביעה הגיעו הצדדים להסדר טיעון שלפיו הוגש כתב אישום מתוקן בעניינו של המבקש. בכתב האישום המתוקן הומרה עבירת הרצח בהריגה, עבירה על סעיף 298 לחוק העונשין. על פי כתב האישום המתוקן, ביום 9.9.2012, בשעה 08:20 או בסמוך לכך, הבחין רכז הביטחון הצבאי השוטף, ל' פ' ז"ל (להלן: המנוח או ל'), במבקש, יליד 1987, תושב כפר קאסם, כשהוא אוסף שב"חים ובחיילים הרצים לעברו, וניסה לעצור את רכבו של המבקש. המבקש מיהר להימלט מהמקום, תוך שהוא מותיר את השב"חים לצד הכביש. נטען כי המבקש, אשר הבחין בל' עומד במרכז הכביש,חשד שמדובר באיש משטרה, המשיך לנהוג ברכבו, מתוך אדישות לפגיעה בל' ו/או בחייו, פגע בל' בעוצמה רבה עם חזית הרכב והעיפו למרחק של כ-64.5 מטרים. כתוצאה מהפגיעה נהרג ל' במקום או מיד בסמוך לכך. המבקש, שידע שפגע בל' וגרם לו חבלה חמורה או הרגו, המשיך בנסיעה מהירה, התנגש במדרכה, פגע בתמרור ונעצר. לאחר מכן נמלטו המבקש והשב"חים רגלית מהמקום. תוך כדי בריחה התקשר המבקש לנאשם נוסף, סיפר לו שפגע באיש בטחון והרגו וביקש כי הלה יגיש תלונה במשטרה על גניבת הרכב, וכך נעשה. בהמשך, הגיע המבקש לביתו שבכפר קאסם, החליף את בגדיו וביקש מנאשם נוסף שימלטו לתל אביב. בכתב האישום הואשם נאשם נוסף, תושב יפו, שסייע למבקש לשבש את הליכי החקירה והמשפט.

2. ביום 12.12.2013 הורשע המבקש על פי הודאתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן. ביום 25.4.2014 נשמעו טיעוני הצדדים לעונש. אז הפנה בא-כוח המבקש לעובדות חדשות הקשורות בביצוע העבירה אשר לא נזכרו בכתב האישום המתוקן. בית המשפט המחוזי קיבל את הראיות שביקש המבקש להגיש חרף התנגדות המשיבה.

גזר הדין של בית משפט המחוזי

3. ביום 12.6.2014 נתן בית המשפט המחוזי (סגן הנשיא מ' פינקלשטיין והשופטים ל' ברודי ור' אמיר) את גזר דינו (תפ"ח 52433-09-12 מיום 12.6.2014). בית המשפט עמד על האמור בתצהיר נפגעת העבירה, אלמנתו של ל' – על האובדן הקשה, לה ולילדיה. לבית המשפט הוגש גם תסקיר מבחן. על פי התסקיר, הרושם היה, כי המבקש פעל לשם השגת רווחים כספיים וכי הוא מתקשה לגלות אמפתיה לקורבן ולבני משפחתו. הערכת שירות המבחן הייתה כי רמת הסיכון למעורבות חוזרת מצדו של המבקש לביצוע עבירות אלימות היא בינונית. כן הוגשה לבית המשפט חוות דעת פסיכיאטרית בעניינו של המבקש.

4. בית המשפט המחוזי עמד על הנסיבות החמורות בהתנהגותו של המבקש, אך הביא בחשבון נסיבות עובדתיות נוספות שעלו במהלך שמיעת הראיות ולא צוינו בכתב האישום המתוקן. משכך, קבע בית המשפט כי מתחם העונש ההולם לגבי כלל העבירות שבכתב האישום נע בין 6 ל-10 שנות מאסר, ולגבי עבירת השיבוש – בין 10 ל-20 חודשי מאסר. בתוך מתחם הענישה, התחשב בית המשפט המחוזי בהודאת המבקש באשמה, בכך שיוחסה לו עבירת רצח בכתב האישום המקורי, בנסיבותיו האישיות, בעדויות האופי שנשמעו בעניינו ובעובדה שהורשע פעם אחת בלבד בשנת 2007 והוא נדון למאסר על תנאי, ובעיקר בשל נסיבות שמפאת צנעת הפרט לא יצוינו.

5. על המבקש נגזרו, איפוא, 8 שנות מאסר לריצוי בפועל החל מיום מעצרו 9.9.2012; 12 חודשי מאסר על תנאי, שלא יעבור בתוך שלוש שנים מיום שחרורו ממאסר על אחת העבירות בהן הורשע, וכן על עבירה של נהיגה ללא רישיון נהיגה ונהיגה בזמן פסילה; 12 שנות פסילת רישיון בפועל מיום שחרורו ממאסר, וכן פיצויים בסך של 120,000 ש"ח לאלמנת המנוח ולילדיו.

           המשיבה הגישה ערעור על קולת העונש לבית משפט זה. במוקד הערעור טענה המשיבה כי טעה בית המשפט המחוזי כשנתן משקל לנסיבות נוספות הקשורות בביצוע העבירה, על אף שאלו לא נכללו בכתב האישום המתוקן בו הודה המבקש במסגרת הסדר הטיעון.