דנ"א 2128/16, ע.כ. נ' א.ט. ואח'

1. לפניי בקשה לדיון נוסף בפסק דינו של בית משפט זה בע"א 7920/13  כ. נ' ט. (29.2.2016). בפסק הדין נדחה (בדעת רוב של השופטים א' חיות ו-ע' פוגלמן, כנגד דעתו החולקת של השופט מ' מזוז), ערעורו של כ. (להלן: המבקש), על פסק דינו של בית המשפט המחוזי _-* (ת"א 38724-12-09 ט. נ' כ. (3.10.2013)) (להלן: פסק הדין קמא), אשר קיבל את תביעת המשיבות לאכיפת הסכם מכר מקרקעין שנכרת בינן ובין המבקש, ודחה תביעה שכנגד שהגיש המבקש לביטול ההסכם.

רקע

2. עובדות המקרה פורטו באופן מקיף בפסק הדין קמא ובפסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף והן יובאו כאן לפיכך בקיצור נמרץ. המבקש ובנות דודו (להלן: המשיבות), הם בעלים משותפים בחלקים בלתי מסוימים במקרקעין ברחוב ** *** * _, הידועים כחלקה 159 בגוש 7084 (להלן: המקרקעין). בשנות ה-30 של המאה הקודמת בנה סבם המנוח של המבקש והמשיבות על המקרקעין בניין לצרכי מסחר ובו 18 חנויות (להלן: הנכס). ברבות השנים, הפכו המשיבות לבעלים משותפים של 50% מן הזכויות בנכס ואילו המבקש הפך לבעלים של 25% מן הזכויות בנכס.

3. במהלך שנת 2009, בעקבות התפתחויות ואירועים שאינם מענייננו בהליך זה, הוסכם בין המבקש למשיבות כי המשיבות ירכשו מהמבקש את חלקו בנכס תמורת 1.55 מיליון ש"ח, ובנוסף יישאו בתשלום היטל ההשבחה. ביום 4.11.2009 חתמו הצדדים על הסכם בו צוין כי הממכר הוא זכויותיו של המבקש "בבניין מסחרי". ביום שבו נחתם ההסכם פנה בא-כוח המבקש לשמאי מקרקעין על מנת לברר מה שוויו ההיסטורי של הנכס לצורך חישוב מס השבח החל על העסקה. למחרת, ביום 5.11.2009, גילה בא-כוח המבקש בעקבות שיחה עם השמאי כי קיימת סבירות שייעוד הנכס אינו מסחרי בלבד וכי הוא מיועד גם למגורים. עוד התברר לבא-כוח המבקש כי בשל כך ייתכן שהתמורה שעליה סוכם בין הצדדים נמוכה בהרבה משוויין של הזכויות שנמכרו.

4. על כן, פנה בא-כוח המבקש לבא-כוח המשיבות והודיע לו כי ככל שהנחה זו נכונה ויתקבל אישור פורמאלי לכך שייעוד הנכס הינו גם למגורים – לא ניתן יהיה לקיים את העסקה בין הצדדים. מנגד, בא-כוח המשיבות עמד על כך שההסכם תקף. משכל אחד מהצדדים התבצר בעמדתו לעניין תוקף העסקה, הגישו המשיבות ביום 3.1.2010 תביעה לבית המשפט המחוזי לאכיפת ההסכם, ואילו המבקש הגיש תביעה שכנגד לפסק דין הצהרתי בדבר בטלות ההסכם בעילות של הטעיה ולחלופין טעות, כמשמעותן בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים). המבקש העלה בתביעתו שכנגד מספר טענות חלופיות, כשהרלוונטית לענייננו הינה הטענה כי הטעות בקשר לשווי חלקו בנכס היא טעות משותפת לו ולמשיבות, המצדיקה את ביטול ההסכם מטעמי צדק לפי סעיף 14(ב) לחוק החוזים.

5. בית המשפט קמא קיבל את תביעתן של המשיבות ודחה את התביעה שכנגד שהגיש המבקש. בית המשפט קמא קבע כי המבקש לא הוכיח מהו ייעודו של הנכס או מה שוויו ו"כבר בשל כך נשמט היסוד לטענתו" כי טעה לחשוב בעת התקשרותו בהסכם כי ייעודו של הנכס הוא מסחרי בלבד. בית המשפט קמא הוסיף וקבע כי הנתונים שהציג המבקש – שומה שהוציאה רשות המיסים ולפיה הוערך שווי הזכויות הנמכרות ב-4.4 מיליון ₪; והעובדה ששנה לאחר חתימת ההסכם מכר בן משפחה אחר 12.5% מן הזכויות בנכס בעבור 3 מיליון ₪ – אין בהם לבדם כדי להוות הוכחה מספקת באשר לייעוד הנכס ולשווי הזכויות הנמכרות שטוען להן המבקש.

6. בית המשפט קמא אף קבע כי בכל מקרה יש לדחות גם לגופה את טענת המבקש לפיה מדובר בטעות משותפת המצדיקה את ביטול ההסכם. זאת, שכן התנהלותו הרשלנית של המבקש אשר ויתר במודע על בדיקות שהיה באפשרותו לבצע בנוגע למצבו התכנוני של הנכס ולשווי זכויותיו בו, מבטאת כי נטל על עצמו סיכון שהתמורה שנקבעה אינה משקפת נאמנה את שווי השוק של הזכויות. משכך, קבע בית המשפט קמא כי גם אם תתקבל ההנחה שהמבקש נתפס לכלל טעות באשר לשווי זכויותיו, אזי ממילא מדובר בטעות שבכדאיות העסקה, אשר לפי סעיף 14(ד) לחוק החוזים אינה מאפשרת את ביטול החוזה.

           מטעמים אלה, ומטעמים נוספים שאינם מענייננו בהליך זה, דחה בית המשפט קמא את התביעה שכנגד, קיבל את תביעת המשיבות, והורה על אכיפת ההסכם.

פסק הדין מושא הבקשה לדיון נוסף

7. בית משפט זה (השופטים א' חיות ו-ע' פוגלמן, כנגד דעתו החולקת של השופט מ' מזוז), דחה את ערעורו של המבקש על פסק הדין קמא.