דננברג נ' מדינת ישראל

פסק דין

1.לפניי ערעור על גזר דינו של בית משפט לתעבורה בחיפה, (להלן: "בית משפט קמא"), אשר ניתן ביום 11/02/13 על ידי השופט שמואל יציב בתיק ת"ד 3795-06-11.

2.הערעור מופנה כנגד גזר הדין ובעיקר כנגד עונש הפסילה בפועל.

ההליך בבית משפט קמא:

3.המערער הובא לדין בבית משפט קמא בגין העבירות הבאות:

אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים חציית הכביש בבטחה - עבירה בניגוד לתקנה 69 (א) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 (להלן: "התקנות"), ביחד עם סעיף 38 (3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א- 1961 (להלן: "הפקודה"), עבירה של נהיגה רשלנית – עבירה לפי סעיף 62 (2) לפקודה בצירוף סעיף 68 (2)(3) לפקודה ועבירה של התנהגות שגרמה נזק לרכוש וחבלה של ממש לגוף - עבירה לפי תקנה 21 (ב)(2) לתקנות בהקשר עם סעיף 38 (3) לפקודה.

4.בעובדות כתב האישום נטען כי המערער נהג ביום 09/01/10, ברכב מסחרי ברחוב פז בקריית מוצקין. הכביש חד מסלולי, תקין, יבש, ראות טובה, שדה ראייה פתוח למרחק של 25 מטרים. במקום מסומן מעבר חצייה להולכי רגל הנראה היטב לעין וכשמשני צדי הדרך מוצב תמרור ג'7 המורה על קיומו של מעבר החציה.

5.אותה עת, חצתה את הכביש משמאל לימין ביחס לכיוון נסיעת המערער, גברת ילידת שנת 1927. המערער נהג ברשלנות בכך שלא שם לב לדרך, לא האט מהירות נסיעתו, לא צפר ולא אפשר להולכת הרגל להשלים את החצייה בבטחה ולכן, בלם באיחור ופגע בה.

6.כתוצאה מהתאונה, נפגעה הולכת הרגל וסבלה מחבלה של ממש, קרי נגרם לה שבר בעצמות האף ועקב זאת נזקקה לטיפול רפואי.

7.המערער הודה בשלב מסוים (ביום 11/02/13) בעובדות כתב האישום, הורשע, הצדדים טענו לעונש ובית משפט קמא הטיל עליו את העונשים הבאים:

5 חודשי פסילה בפועל בניכוי שני חודשי פסילה מנהלית, 3 חודשי פסילה על תנאי למשך 3 שנים וקנס בסך 1,800 ₪ שישולם בתוך 120 ימים.

8.כאמור, הערעור מופנה כנגד חומרת הדין ובעיקר עונש הפסילה בפועל.

טענות הצדדים:

9.המערער טען כי בית משפט קמא שגה כאשר ייחס לעברו התעבורתי של המערער משקל מסוים, למרות שמדובר בנהג שנוהג על הכביש מעל כ-50 שנה ולחובתו 48 הרשעות. למערער לא הייתה הרשעה דומה בעבר והיה ראוי שבית המשפט יסתפק בעונש הפסילה המינימאלי.

10. המערער הודה וחסך זמן שיפוטי ולכן לא היה מקום להחמיר איתו באופן שבית משפט קמא הטיל עליו עונש פסילה החורג מעונש המינימום, מבלי שהיו נימוקים שיצדיקו זאת.

11.בית משפט קמא שגה משאפשר לנפגעת העבירה להעיד בפניו, הגם שלא נתן לכך כל ביטוי בגזר הדין. המערער בן 72 שנים, מצבו הכלכלי קשה, עובד כמנהל פרויקטים בחברת בנייה ולכן הוא זקוק לרישיון הנהיגה כדי להגיע לאתרי העבודה בהם הוא עובד.

12.עוד טען המערער כי ההליכים בבית משפט קמא התמשכו מעבר לזמן סביר הואיל והעבירה בוצעה בינואר 2010 וההליכים הסתיימו בשנת 2013, עובדה שהיה לבית משפט קמא לתת לה משקל בעת גזירת העונש ומכאן, טעותו של בית משפט קמא עת קבע כי: "לא נראה כי יש סיבה להקל עם הנאשם".

13.המשיבה סבורה כי יש לדחות את הערעור. העונש סביר, מדוד ומאוזן ואף מקל במידה מסוימת עם המערער.

14.עברו של המערער מכביד ואף לאחרונה חטא בעבירה נוספת של נהיגה בכיוון הפוך לכיוון התנועה בכביש חד סטרי. זאת ועוד, כ- 4 חודשים אחרי התאונה, ביצע עבירה של סטייה מנתיב נסיעה.

15. לדעת המשיבה, בית משפט קמא נתן משקל מסוים להודאת המערער למרות שבהודאתו לא חסך זמן שיפוטי כי ההודאה הייתה בפתח ישיבת ההוכחות. המערער פגע בהולכת רגל מבוגרת וגרם לה לנזק ממשי.