1. הבקשה לרשות ערעור מכוונת נגד פסק דין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד סגנית הנשיא ו' אלשיך). בפסק הדין נדחה ערעורו של המבקש על החלטתו של המשיב 1 (להלן - המנהל המיוחד) לדחות חלק נכבד מתביעת חוב שהגיש המבקש בגדר הליכי פשיטת רגל של החייבים גיל ראובני ואהרון וייס.
2. המבקש הועסק על ידי חברה (להלן - החברה), שהחייבים היו בעלי מניותיה ומנהליה. הוא הגיש נגד החברה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה ובה תבע סכומי כסף שונים שהגיעו לו, לטענתו. במסגרת אותו הליך חתמו החייבים על ערבות לחיובי החברה כלפי המבקש. בית הדין האזורי לעבודה פסק לזכות המבקש סכום כולל של כ-3.5 מיליון ש"ח. בסכום זה נכללו פיצויי פיטורין בצירוף פיצויי הלנה, חלף הודעה מוקדמת, שכר עבודה בצירוף פיצויי הלנה, פדיון חופשה, הפרשים של דמי תגמולים, פיצוי בגין אובדן הטבות מס ואי תשלום דמי שירות. הסכום הנומינלי של החיוב שהושת על החברה, בלא פיצויי הלנה ומרכיבים נוספים, עמד על יותר מ-750,000 ש"ח. פסק דינו של בית הדין לעבודה ניתן בלא שנשמעה פרשת ההגנה וזאת לאחר שבא כוחה של החברה ועדי ההגנה לא התייצבו לדיון. כאמור בפסק הדין, הוא ניתן "על יסוד כתב התביעה". המנהל המיוחד, שדן בתביעות החוב שהגיש המבקש, אישר סכום של כ-225,000 ש"ח.
3. בית המשפט המחוזי דחה את טענתו העיקרית של המבקש והיא כי המנהל המיוחד חייב היה להכיר בסכום התביעה, כפי שנפסק על ידי בית הדין האזורי לעבודה. נקבע כי המנהל המיוחד היה רשאי "להציץ מאחורי פסק הדין", כלומר, לא הייתה חובה עליו לקבל את פסק הדין כמות שהוא, לאור ההשתלשלות הדיונית בהליך. כמו כן נדחו הטענות הפרטניות של המבקש בכל הנוגע למרכיבים השונים של תביעת חובו, שלא נתקבלו על ידי המנהל המיוחד. עתה חוזר המבקש ומעלה השגות דומות לאלה שהעלה בערכאה דלמטה.
4. הדרך הדיונית בה הלך המבקש בבית משפט זה אינה הדרך הנכונה. המבקש תוקף פסק דין שדחה את ערעורו על החלטה של מנהל מיוחד, הפועל בגדרי פשיטת רגל של חייבים, לדחות בחלקה תביעת חוב שהוגשה. הדרך שיש ללכת בה כאשר פונים לבית המשפט העליון במקרה כזה הינה זו של ערעור, ולא בקשת רשות ערעור (רע"א 2281/97 כיאל נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, פ"ד נא(3) 559 (1997)). אילו סברתי שיש משקל ממשי לטענותיו של המבקש, ייתכן שהייתי פועל לפי תקנה 410א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ומורה כי ההליך יישמע כערעור בפני מותב תלתא. אולם, כפי שיתברר מיד, דעתי היא שאין יסוד לטענות. במצב דברים זה, אין כל סיבה להפעיל את התקנה אמורה.
5. מפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה עולה בבירור כי פסק דינו, שחייב את החברה בתשלום סכום של כ-3.5 מיליון ש"ח, ניתן "על יסוד כתב התביעה". אמנם הוגש כתב הגנה וחלק מן הראיות נשמעו, אלא שהחברה נמנעה מלהתייצב בשלב מסוים ועדיה לא העידו. או אז ניתן פסק הדין בו קיבל בית הדין את מלוא הטענות ופסק למבקש את כל שביקש.
במקרים מסוימים, כאשר מוגשת תביעת חוב המבוססת על פסק דין, אין הנאמן (או המפרק) חייב לקבלו בלא הסתייגות (ראו, ע"א 471/65 מפרק חברת קסטנבאום לייצור בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד כ(3) 46, 52-50 (1966)). בודק תביעת החוב רשאי "להציץ מאחורי פסק הדין" (ע"א 1057/91 הרצל נ' מכטיגר, פ"ד מו(4) 353, 358 בין האותיות ג-ד (1992)). אחד המקרים המובהקים בהם רשאי הנאמן לבדוק את תביעת החוב לגופה, על אף שהיא מבוססת על פסק דין, הינו כאשר פסק הדין ניתן בלא שהוגש כתב הגנה. הסיטואציה שבפנינו, בה פסק הדין ניתן "על יסוד כתב התביעה", אף שבתיק היה מונח כתב הגנה ונשמעו ראיות התביעה, אינה שונה באופן מהותי, מבחינת האינטרס של כלל הנושים, מפסק דין שניתן בלא שהוגש כתב הגנה. אין להבדיל בין מקרה בו לא הוגש כלל כתב הגנה לבין מקרה דוגמת זה שבפנינו, בו פסק הדין לא ניתן בעקבות הליך אדברסרי רגיל, אלא בשל אי-התייצבות ועל יסוד האמור בכתב התביעה. הכוח הניתן לנאמן (או למפרק) להתעלם מפסק דין הינו חריג, שכן סוטה הוא מהעקרונות המקובלים לגבי מעשה בית דין. הרציונל של הכלל המתיר אי קבלתו של פסק דין כבסיס לתביעת חוב הינו ברור: כאשר עסקינן בהליך קולקטיבי, בו נושים רבים מתחרים על קופה שתאפשר פירעון חלקי בלבד של החובות, אין להכיר בפסק דין שניתן בלא שהחייב התגונן בהליך. אילו נתקבל פסק דין כזה ככתבו וכלשונו היו הנפגעים האמיתיים נושיו האחרים של החייב (או אם מדובר בהליך פירוק, נושיה של החברה). מכאן שצדק המנהל המיוחד ובעקבותיו בית המשפט המחוזי משנקבע כי הראשון רשאי היה שלא לקבל את שנפסק על ידי בית הדין לעבודה.
6. אמת, פסק דינו של בית הדין לעבודה לא ניתן נגד החייבים אלא נגד החברה. עילת התביעה נגד החייבים מבוססת על ערבותם, שניתנה תוך כדי התנהלותו של ההליך בבית הדין. ברור, כי אם פסק הדין אינו בר תוקף בהליכי חדלות פירעון של החברה, אין ליתן לו תוקף רב יותר כאשר הערבים עצמם הם חדלי פירעון והוכרזו פושטי רגל.
7. חלק נכבד מן הסכום שפסק בית הדין לעבודה נובע מפיצויי הלנה. המנהל המיוחד מצא כי קיימת הייתה מחלוקת כנה בכל הנוגע לנסיבות בהן סיים המבקש את עבודתו בחברה וכי על כן אין יסוד להכיר בפיצויי ההלנה. הקביעה האמורה הינה בעיקרו של דבר קביעה עובדתית, שבית המשפט המחוזי לא ראה לסטות ממנה. לא מצאתי שנפלה שגגה בעניין זה, כפי שלא מצאתי שנפלה טעות באשר לפריטים האחרים שנדחו על ידי המנהל המיוחד ולאחר מכן בערכאה דלמטה. יצוין, כי המנהל המיוחד הכיר בעת הדיון בבית המשפט המחוזי בפריט של שכר טרחה בסך 15,000 ש"ח שנפסק על ידי בית הדין, אף שדחה אותו בהכרעתו בתביעת החוב.
8. מן הטעמים שצוינו הנני מחליט לדחות את הבקשה. בנסיבות העניין, ובהתחשב בסכום של שכר הטרחה שנפסק לחובת המבקש בערכאה דלמטה, לא אפסוק הוצאות לעניין בקשה זו.
ניתנה היום, ט"ו באדר א' התשס"ח (21.2.2008).
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. גק
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,
www.court.gov.il