לטעמי, אין חילוק בין הרף הנדרש להוכחת כוונת שיתוף ספציפי בזכויות הקנייניות של המשיבה בדירה ב[ש'] לבין הרף הנדרש להוכחת כוונת שיתוף בהשבחת הנכס, קרי, הבית. בעניין זה, חלוק אנוכי על עמיתי באופן מהותי. שכן הלכת שיתוף ספציפי המוכרת בפסיקה האזרחית, כל כולה בנויה על פי אומדנא של כוונת הצדדים ומה לי כוונת הצדדים לזכויות קנייניות בבית לבין כוונת קנייניות של פעולות המשביח נכס בן/בת זוג.
להלן תגובתי לעמדת ידידי ועמיתי:
לדעת עמיתי, יש לקבוע על סמך הבסיס ההלכתי של משביח נכסי חברו, שכוונתו לשיתוף קנייני לדעת כמה מן הפוסקים, שיש לתת למערער זכויות קנייניות בפעולותיו להשבחת הבית. לדבריו, יש להכליל בזה גם את ההתייקרות של תוצאות הפעולות של ההשבחה בגוף הנכס.
עמדה זו מבוססת על מה שכתב שהמערער פעל פעולות משמעותיות לצורך גימור הבית. וכפי שכתב:
"לענ"ד בתיק שבפנינו מאחר והוברר שפעולותיו של הבעל בהשבחת הנכס היו משמעותיות ביותר וכפי שעולה מפרוטוקולי הדיון הרבים, וללא שום קשר לגובה ההוצאות, והיו על דעת האישה וברצונה, יש לראות בפירות ההשבחה, כפירות משותפים של בני הזוג, ולא רק כמקור לחיוב האישה בתשלום שכר עבודה לבעל, ומכיוון שכך הוא זכאי גם לגבות את חלקו לפי הערך של היום וכל ההתייקרות בנוגע לחלקו היחסי תיזקף גם לזכותו."
חלוק אני על עמיתי, הן מן ההיבט העובדתי של כוונת הצדדים והן מן ההיבט ההלכתי.
אקדים את ההיבט העובדתי:
עיינתי בפרוטוקולים של הדיונים שהתקיימו בבית הדין קמא בהרכבו הראשון ולא מצאתי בסיס ראייתי לטענת המערער, מלבד טענה בעלמא שהוכחשה ע"י המשיבה.
בית הדין בפסק הדין נשוא הערעור נתן דעתו על טענת המערער ודחה אותה בהיעדר תשתית ראייתית.
לא מצאתי עילה להתערב בקביעה זו, מאחר וגם אנכי התרשמתי שטענות המערער לא הוכחו. מה גם שבפסק הדין נשוא הערעור התחשב בית הדין בטענת המערער בפשרה שהוציא בפסק הדין, ולכן סבורני שבנקודה זו אני חלוק מהותית על עמדת עמיתי.
אציין לקטעים מפסק הדין נשוא הערעור בו בית הדין קמא נתן דעתו על טענות המערער לאחר שבחן אותם אחת לאחת.
"אנו מקבלים את דו"ח השמאי המקצועי מטעם בנק משכן לפיו לצורך השלמת הבנייה נדרשו מעל 200 אלף ₪ בלבד, כאשר הנכס היה מבונה ברובו כולל הגג. הוכח כי התובעת נטלה ושילמה משכנתא בשיעור זה – נתון שגם הנתבע מודה בו. נספחי שתשלומים השונים שהמציא הנתבע אין בהם כדי לסתור את הקביעה הנ"ל."
עוד נכתב בפסק הדין (ההדגשות לא במקור):
"נמצא אפוא כי שני דו"חות השמאות די חופפות ומתאימות. השמאות הראשונה משנת 1996 קובעת על עלות בנייה חלקית המוערכת-550,000 ₪ כאשר נדרשת השלמת בנייה בשיעור של כ-200,000 ₪, וכך גם השמאות המעודכנת של שנת 2016 המעריכה את עלות הבנייה בשיעור דומה – כ-800,000 ₪.
נמצא אפוא כי שני השמאים העריכו את עלות הבנייה בסכום זהה פחות או יותר – בין 750,000 ₪ ל-800,000 ₪. את שווי הבנייה בשנת 1996 יש לקבל כפי שומת השמאי אז בשווי 550,000 ₪. הפער שקיים בין שתי השומות ביחס לעלות הנוספת של השלמת הבנייה נובע כפי הנראה מפער השנים שחלף ועליית מדד המחירים בתקופה זו. יש לקחת בחשבון הוא שהשלמת הבנייה נעשה בסטנדרט גבוה ויוקרתי ולא ניתן היה להעריך במועד עריכת השמאות הראשונה קודם השלמת הבנייה, ונתון חשוב נוסף שאותו יש לקחת בחשבון הוא ההשקעה שהושקעה בפיתוח החצר ובאביזרים שהוטמעו שם: להערכת השמאות הנוכחית מדובר בסך של כ-70,000 ₪, ועל פניו נראה לכאורה שנתון זה לא נלקח בחשבון השמאות הראשונה (1996), או למצער בוודאי שלא ברמת ההשקעה שהושקעה בחצר בסופו של יום.
לגופן של קבלות עליהן טען הנתבע – קשה מאוד להוכיח מהצגת ערמת הקבלות אלה מהן קשורות לנכס ב[ש'] ואלה מהן קשורות לעסק האלומיניום של הנתבע. בא כוחה של התובעת התייחס לכך בסיכומיו בצורה פרטנית למרבית הקבלות והחשבוניות שהומצאו על ידי הנתבע. הוא כותב, ובצדק, שחלק מהקבלות שייכות לעסק של הנתבע, חלק מהן הן קבלות על תשלומי מזומן לא ברורות, ובחלק מהן לא צוין שם המוטב. הנתבע הצהיר בחקירתו בדיון ההוכחות שנערך ביום 14/12/11 (שורה 171 ואילך) כי את עבודות האלומיניום בבית הוא ביצע, ואם כך קשה עובדתית להוכיח מקבלות התשלום אלה קבלות שייכות לעבודתו בבית ואלה קבלות הוצאו במסגרת עסק האלומיניום הפרטי שלו.
גם מעיון פרוטוקול הדיון מיום 14/12/11 הנ"ל, מחקירתו הראשית של הנתבע קשה להתרשם שמדובר בהשקעה של כמיליון ₪ משותפים שפי שטען בא כוחו בדיון האחרון שנערך לפנינו בחודש פברואר 2016. על השק[ע]תו בבית הוא נשאל (פרוטוקול שורה 171 ואילך) –
"ש- ביום החתונה 15.4.97 מה היה מצב הבית?
ת- נכנסתי לשפץ לפני הנישואין, ב-96. יש לי חשבוניות שקניתי חומרים, עריסות, בניה נוספת שבירת קיר מעקה, הגדלנו חלונות באמבטיה, אינסטלציה, כל עבודות אלומיניום.
אמרה במפורש זה השלד בוא תשלים אותו. זה הבית שלנו. חלק מעבודות חשמל חלק מאינסטלציה, חלק מהגבס. יש חשבוניות."
בהמשך הוא הוסיף והצהיר על השקעה בהחלפת חוטי חשמל וריצוף ועבודות ריצוף –
"שבירת אמבטיה פיתוח בחוץ מנגל צביעה, שפכטל אמריקאי, אלומיניום גדרות, גם ריצוף, ביוב, כל זה אחרי החתונה. נתתי לעובדים זרים שלי. הטיח גם עשו. מה שתוקן מחדש. חשמל אחי שהוא חשמלאי שלי. קיבלתי הבית עם צינורות שחורים בלי חוטים בפנים. היו כמה חוטים גזורים בנקודת ארון החשמל, המיקום של הנקודות לא היו לטעמינו עשינו תכנית חדשה בהסכמתה, הלכנו יחד לבחור הריצוף, אני שילמתי מכיסי 500 ₪ מקדמה והשאר מהלוואה. כ- 16 אלף ₪. ועוד 4 אלף ריצוף סומסום. עבודה של הריצוף שילמתי כ- 33 דולר למ"ר הקבלן בדיר, ערבי, אני יכול להביא אותו כעד."
גם אם נקבל את דבריו ללא עוררין, ונחשב את עלות הריצוף 33 דולר למ"ר ונכפיל בכ-200 מ"ר נגיע לכ-6600 דולר עלות עבודת הריצוף, הנתבע לא ציין שאת עלות רכישת הריצוף הוא שילם מכיסו, ומכל מקום הדבר לא הוכח. בסוף הדיון הצהיר הנתבע שאת הגג הוא לא עשה (שורה 372) – וזו בעצם הודאת בעל דין כנגד העד אותו הביא הנתבע לדיון מאוחר יותר – דיון שנערך ביום 29/11/12 שבו הופיע העד שמשון דוד ואמר שלהערכתו ייתכן ובכלל לא היה אז גג רעפים...
בדיון הנ"ל הופיעו עוד מספר עדים שהעידו על עבודות האלומיניום שביצע הנתבע. העיד חשמלאי בשם [ר'] שהצדדים "תכננו את הבית באביזרים יוקרתיים להערכתי כ-50 או 60 אלף ₪ כולל הנחת צנרת" (שורה 235 לפרוטוקול). העיד בעל מקצוע בתחום האלומיניום בשם [של'] שסיפר שהנתבע עשה עבודות אלומיניום במשך 9 חודשים, וגם עשה עבודות גבס ודאג לעבודות החשמל שבוצעו; הופיע עד נוסף, קבלן אינסטלציה בשם [ד'] שסיפר שקיבל מהנתבע כ-5000 דולר על עבודתו.
בדיון שנערך ביום 29/11/12 הופיע עד מטעמו של הבעל – הנדסאי בנייה בשם [ש' ד'] שסיפר על השקעתו של הנתבע בבנייה, הוא סיפר שראה את עבודות האלומיניום בבית המלאכה של הנתבע וזה אמר לו שהם מיועדים עבור הבית... "[פלוני] (=הנתבע) שילם [פלוני] עשה, לא יודע מהיכן המימון"... (שורה 27), ולדבריו גם לא נראית לו ההערכה של השלמת הבית בסכום של 200 אלף ₪ בהתאם למצב הבית שהיה אז (כלומר להערכתו מדובר בסכום נמוך מדי).
התמונה הכללית שעולה לפנינו היא שכפי הנראה הנתבע היה דומיננטי מאוד בפיקוח ובהבאת העובדים להשלמת הבנייה, אך לא הוכח גובה סכום הכספים שהוא שילם מכספו הפרטי, או שבכלל מדובר בעבודות שאותן מימנה הנתבעת כשאת כספי תשלום העבודות העבירה התובעת לידי הנתבע כפי שהיא טענה. כמובן שלא הוכחה השקעה כספית בסכום מופרז כל כך של מיליון ₪ – כדברי הנתבע-כספים משותפים שהושקעו בבניית הבית.
מה שהוכח הוא שהתובעת נטלה הלוואה בשיעור המתאים להשלמת עלות הבנייה בהתאם להערכת השמאי שמטעם הבנק. שמאות זו גם חופפת ותואמת לשמאות הנוכחית שהוגשה לנו על ידי השמאי מקובר. מאידך, הנתבע השקיע גם הוא בהשלמת עבודות הבית בתחום האלומיניום עבודות הגבס ופיקוח על הבנייה אך לא הוכח באלה גודל סכומים מדובר ומקורות המימון שלהם. אל לנו להתעלם מהשקעתו הנמרצת של הנתבע, והרושם שעולה הוא שאכן הנתבע השקיע בהשלמת הבנייה כמו עבודות האלומיניום היקרות שאותן הוא ביצע בעצמו (וגם כאן הוכח כי התובעת לא שילמה את העלויות או למצער עבור חומרי הגלם – וכאן נטל ההוכחה עליה). לדברי הנתבע, הוא היה מעורב גם בעבודות נוספות כמו חשמל אינסטלציה וריצוף – אם בעבודה פיזית או בעבודת פיקוח – אך גם כאן לא הוכח מקור הכספים וייתכן שמדובר בעיקר בעבודה פיזית בשטח כאשר כשהתובעת עמדה מאחורי מרבית התשלומים מכספי המשכנתא שהיא נטלה לשם כך.
מסתברת לנו יותר גרסתה של התובעת שאכן היא זו ששילמה את חלק הארי של השלמת הבנייה-מדמי המשכנתא שהיא נטלה מהבנק, ובד בבד השקיע הנתבע את זמנו מרצו ומקצועיותו בעבודות האלומיניום הרבות (תחום התמחותו) ובפיקוח השלמת הבנייה שזו תתנהל כראוי. קבלת עמדת התובעת נובעת בראשו ובראשונה מהתאמתה העקרונית לדוחו"ת שני השמאים אשר קבעו את גובה עלות השלמת הבנייה בכ-200,000 ₪, ואכן לצורך זה היא נטלה משכנתא בסכום זה. מלבד כ-70,000 ₪ נוספים שהושקעו בפיתוח החצר לא הוכח שנדרשה השקעה נוספת עבור הבנייה, ומאידך סכומי הכסף שהשקיע הנתבע לא הוכחו, בוודאי שלא בסדרי הגודל שעליהם הוא מדבר.
בסיכומו של דבר, מדובר בנכס שנרכש על ידי התובעת לפני הנישואין, והיה בנוי ברובו עוד לפני הנישואין לפי הצהרת שמאי הבנק. לצורך השלמת הבנייה נטלה התובעת משכנתא בשיעור השלמת הבנייה – כמאתיים אלף ₪. הערכת שמאי הבנק מתאימה עם הערכת השמאי מקובר העדכנית."
בחנתי היטב את החומר שהציגו הצדדים בפני בית הדין ואת הפרוטוקולים הכוללים את חקירת העדים מטעם הצדדים ואין לי כל השגה על מסקנה זו של פסק בית הדין נשוא הערעור שבחן וניתח אותה בפרוטרוט בהתאם לנתונים העובדתיים שהונחו לפניו.
בנוסף, עיינתי בקבלות ובתדפיסי החשבון שהגיש המערער ולא מצאתי הוכחה ישירה להוצאות בסדר גודל משמעותי כפי שטען שההוצאות הללו קשורות ישירות לשיפוץ הבית.
אציין, שלדברי חלק מהעדים השיפוצים נערכו ברובם לפני הנישואין ומה שבוצע לאחר הנישואין לא הוכח עד כמה היה המערער שותף בפועל.
זאת ועוד: הפשרה שעשה בית הדין בו התחשב בהשקעה של המערער ומאידך לקח בחשבון את הדירה ב[ט'] הרשומה ע"ש המערער, מקובלת עלי וביתר שאת לאחר שהתברר כי המערער עצמו ציין שהדירה נרכשה במשותף וכמו שכתב המערער:
"בחודש מאי 2009 רכשו הצדדים דירה ב[ט'] תמורת סך 100,000 ₪."
ובהמשך:
"מטעמי נוחות נרשמה הדירה ע"ש המערער בלבד, הגם שאין מחלוקת כי גם דירה זו, שייכת לצדדים בחלקים שווים ביניהם."
סבורני, שפסק הדין נשוא הערעור מקבל חיזוק משמעותי בעקבות טענה זו שהעלתה המשיבה לאחר מתן פסק הדין נשוא הערעור. מה גם שלא נשללת האפשרות שהמערער השכיר את הדירה ושילשל את שכר הדירה לכיסו הפרטי.
כל טענות המערער בכתב הערעור נסתרות בפסק דין זה.
נקדים ונאמר שהטענה המרכזית של המערער לפיה בית הדין לא פסק כפי הפסיקה האזרחית אינו נכון בעליל. בית הדין פסק בהתאם לפסיקה האזרחית על פי חוק יחסי ממון וכפי שציין זאת בנימוקיו לפסק הדין.
יתר הטענות של המערער בעניין השבחתו את הנכס לא הוכחו כמשמעותיות ועל כך אין חולק.
עתה אבהיר ביתר שאת את נימוקיי באשר לטיעון העובדתי שכתב ידידי:
ברי לי, שכל זוג שנישא ומביא עמו נדוניה בדמות דירה בבעלותו ומנהל משטר רכושני נפרד הכולל רכישת דירה בתקופת הנישואין ורישומה בטאבו על שמו, רכישת רכב ג'יפ ורושם על שמו, ניהול חשבונות בנק נפרדים, אי הטמעת ההכנסות השוטפות, מוכיח בעליל מעצם התנהלות זו שאינו מעוניין לשתף את בן זוגו ברכוש ובכספים הרשומים על שמו.
ודוק מינה למקרה דנן.
ברי לי, שגם אם בן זוג יתן ידו להשבחת נכס של בן זוגו, אינו מתכוון לדרוש זכויות קנייניות במה שהשביח, וגם אם נניח שכן והוא יוכיח זאת, הרי שיש צד שני למטבע והוא בן זוגו שאינו מעוניין להקנות לו זכויות קנייניות גם בעבודות ההשבחה, ויש להתחשב בדעת בעל הממון, קרי, הבעלים של הדירה וכמאמר החכם "בעל המאה הוא בעל הדעה."
ברי לי, שבן זוג שעושה עבודות השבחה בנכס בן/בת זוגו, עושה כן על דעת שרואה עצמו כשותף שימושי לרווחת עצמו ולרווחת חייו המשותפים עם בן/בת זוגו ולא למטרת רווחים כלכליים. ק"ו, כאשר המדובר בבעל המחויב במדור לאשתו שאלמלא הדירה שהכניסה אשתו עם הנישואין, היה זקוק לרכוש או לשכור דירה לעצמו ולה, שאינו יכול לבוא עוד בדרישות כלפי אשתו בטענה לכוונת שיתוף קנייני בהשבחה של הנכס הרשום על שמה לפני הנישואין. יסתפק הוא במה שהוא זוכה שאשתו היא זו שהכניסה לו דירה עם מגרש למגורים, ואינו צריך להתמודד עם חובתו להשגת קורת גג. כל פעולה השבחה שעושה בנכס, נכללת לכל היותר במקרה שכזה, כהכרת הטוב כלפי בעל האכסניה. כל בר דעת שמשביח נכס של בת זוג במקרה שכזה ומתכוון גם להנאת עצמו אין לו את הזכות לבוא אל בת זוגו בדרישה לזכויות קנייניות בגין ההשבחה לאחר שהטיבה עמו. סבורני, שאין כל היגיון לבוא בדרישה שכזו וק"ו שאין להכניס אומדנא גדולה שזו אכן כוונת הצדדים כמו שסבור ידידי שליט"א. הייתי מגדיר דרישה כזו מצד בעל כלפי אשתו שמטיבה עמו, כדרישה של "התירש שפחה גבירתה."
ברי לי, שאם המערער היה דורש מהמשיבה בעת שהשביח, שהוא מתכוון לממש את ההשבחה כולל ההתייקרות שלה, היתה דרישתו נדחית על הסף, שכן למשיבה היתה אפשרות להמשיך ולהשביח את הבית באמצעות בעלי מקצוע שלא ידרשו לעצמם זכויות קנייניות ומדוע שתעניק למערער זכות זו.
ברי לי, שדרישה מעין זו של צד המשביח נכס בן זוגו במערכת חייהם המשותפים, מהווה בסיס לערעור ופירוק מערכת הנישואין בעודה באיבה ויש לדחות אותה על הסף. רואה אנכי בהקשר זה את תביעתו לשלום בית ומתן צו עיקול כשנה לאחר הנישואין כניסיון נפל לבצע מהלך שכזה. אסייג דברי. אם ההשבחה הינה משמעותית ביותר, כמו תוספת חדר, שיפוץ כללי של הבית, שיש בהם להשפיע באופן משמעותי על ערך הנכס ללא ההתייקרות הנובעת ממציאות כלכלית בעקבות מדיניות ממשלתית או התייקרות הנובעת משדרוג המיקום הגיאוגרפי בו נמצא הנכס, אזי יש מקום בפסיקה האזרחית לתת לה משקל מסוים, אולם ברור שזה לא המקרה דנן.
נימוק נוסף. התייקרות הנכס של המשיבה, אינה תלויה במי מהצדדים, ההתייקרות הינה גורם שמיימי של בורא העולם המנהל את העולם והיא מופעלת באמצעות כל מיני גורמים חיצוניים כמו הפעלת מדיניות כלכלית כזו או אחרת של הממשלה במיקום הגיאוגרפי של הנכס או המציאות הנוצרת של איכות המעוניינים להתגורר במקום, כך שהנכס התייקר לבעלים, קרי, למשיבה בגין המיקום הגיאוגרפי, איכות הישוב והתושבים, בחינת "חן המקום על יושביו", ולא למי שהשביח את הנכס באופן שאין בו כדי לתת למשביח זכות קניינית בגוף הנכס.
ועתה עמדתי לפן ההלכתי/משפטי שהביא ידידי ועמיתי:
זכיתי ומלאכתי נעשתה ע"י אחרים. מוצא אני לנכון לצטט קטע מפסק דין שנכתב בעניין זה של כוונת שיתוף ספציפי ורמת הראיות הנדרשת על פי הפסיקה האזרחית.
בפסק דין זה נסקרו שלוש דעות מרכזיות והובאה עמדת ההלכה בעניין זה.
מקובלת עלי לחלוטין עמדה זו המבוססת הלכתית על דברי הפוסקים אשר ממיהם אנו שותים, ה"ה, הרמב"ם והשו"ע, הריב"ש והגר"א בביאורו ובודאי כאשר עסקינן בפשרה.
להלן קטע מפסק הדין שכתב הדיין הרה"ג יאיר בן מנחם שליט"א (ההדגשות לא במקור):
"שני הצדדים שלפנינו מסכימים למעשה כי יש לאזן את כל הכספים והזכויות הממוניות שנצברו על ידם במהלך שנות נישואיהם, הכול בהתאם לחוק יחסי ממון. מחלוקתם נסובה סביב שאלה אחת והיא האם יש לכלול באיזון הנכסים גם את המגרש עליו נבנתה דירת המגורים, כטענת האשה, או שמא יש להחריג מאיזון המשאבים את המגרש עליו נבנתה הדירה, ולכלול באיזון רק את שווי מבנה הדירה, כטענת הבעל.
הצדדים שלפנינו לא ערכו ביניהם הסכם ממון ועל כן הוראות החוק החלות עליהם בבואם לחלוק את נכסיהם מצויות בסעיף 5 לחוק אשר קבע כי:
"5. (א) עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג, למעט –
(1) נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין;
(2) גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג על-ידי המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני-הזוג בשל נזק גוף, או מוות.
(3) נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששוויים לא יאוזן ביניהם."
בנדוננו האשה עומדת על כך שעל אף האמור בחוק היא זכאית למחצית שווי המגרש שהיה בבעלותו של הבעל ערב הנישואין וזאת בהסתמך על הנוהג שהתקבל במערכת המשפט ולפיו ניתן ליצור שיתוף בנכס ספציפי הגם שעל פי האמור בחוק לעיל נכס זה אינו בר איזון, וכפי שכתב כב' השופט רובינשטיין (בע"מ 10734/06):
"השאלה המשפטית המתעוררת במקרה שלפנינו היא האפשרות ליצור שיתוף בנכס ספציפי במקביל למשטר הרכושי הקבוע בחוק יחסי ממון. בשורה ארוכה של פסקי דין קבע בית משפט זה כי ניתן ליצור שיתוף ספציפי כאמור. הנה מפסק דין שניתן לא מכבר:
"בהתאם לגישת הרוב בע"א 1915/91, 2084, 3208 יעקובי נ' יעקובי וקנובלר נ' קנובלר, פ"ד מט (3) 529, אין בהוראותיו של סעיף 5 לחוק יחסי ממון כדי למנוע יצירת שיתוף בנכס ספציפי לפי הדין הכללי החל על העניין, לרבות בנכס שנרכש על-ידי אחד מבני-הזוג טרם הנישואין (ראו גם: רע"א 8672/00 אבו-רומי נ' אבו-רומי, פ"ד נו (6) 175, בפיסקאות 9-10 לפסק-דינה של השופטת שטרסברג-כהן; רע"א 4358/01 בר-אל נ' בר-אל, פ"ד נה (5) 856, בפיסקה 4 לפסק-דינו של הנשיא ברק) " (ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט (5) 596, 615 – השופטת, כתארה אז, ביניש)."
(2) הדברים יפים, כאמור, גם ביחס לנכסים שהיו בבעלות אחד מבני הזוג לפני הנישואין – כבמקרה שבפנינו (ראו גם בע"מ 4951/06 פלוני נ' פלונית (טרם פורסם) )."
על טעמו של נוהג זה הרחיב כב' השופט רובינשטיין בפסק דין אחר (בע"מ 5939/04):
"מהו איפה שיעור הדברים? רוח העידן, פתיחת הדלתות לגישה שאינה "פורמאלית" בלבד הנאחזת ברישום הנכס אלא בוחנת מצבים חברתיים ואישיים למהותם, מרחפת על פני הפסיקה מזה שנים באשר לשיתוף הנכס גם לגבי נכסים שנרכשו לפני הנישואין ובמיוחד בדירת המגורים [...] בעיני כל אלה, יש ביסוד הדברים ציפייה להגינות ביחסים בין בני אדם בכללי – נגזרת של תום הלב החולש על המשפט הפרטי. (ראו והשוו סעיפים 39 ו-61 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג- 1973) בחינת "אדם לאדם – אדם" (הנשיא ברק, רע"א 6339/97 רוקר נ' סלמון פ"ד נה (1) 199, 279). וגם תמציתו הערכית של כלל "ועשית הישר והטוב" (דברים ו' י"ח) [...] ככל שהתוכן המשותף שנוצק לקניין ובוודאי לדירת המגורים של זוג ומשפחה משמעותי יותר וככל שהייתה שותפות נמשכת בחיי הנישואין ולה ביטויים מסוגים שונים, גם אם אלה לא היו "גן של ורדים" בכל עת ובכל שעה כך מצדיקה ההגינות כי תגבר ההתייחסות לחזקת השיתוף במיוחד על נכס כמו דירת מגורים והמשפחה."
ברם בפסיקה לא נקבעו כללים בהירים והגדרות ברורות על פיהם יקבע האם התקיימה כוונת שיתוף ספציפי בנכס מסוים, וכב' השופט רובינשטיין בהחלטתו דלעיל (בע"מ 10734/06) עמד על סיבת הדבר וכתב כי:
"אודה, כי "גבולות הגזרה" אינם חדים, אך כך מטבע הדברים: אי אפשר לקבוע מראש כללים ברורים באשר לכל האפשרויות שמזמנת המציאות האנושית. לכן גם מתלבטים בתי המשפט ממקרה למקרה, באשר לנכס הספציפי בו מדובר וכוונת הצדדים לגביו. הפרשנות בה דיברנו יסודה בשיקולי הגינות במקרים שבהם הכף נוטה, במכלול ההשקעות בנכס, בהתנהגות הצדדים הכרוכה בו, לעבר השיתוף. מובן כי הדברים אינם נטולים בעייתיות, כיוון שלעתים קשה לכמת את ההשקעות ואת "ההתנהגות ההשקעתית", אך לכן יש לנהוג זהירות ביישום, ואולם כאמור קשה לקבוע מראש את גבולותיו המדויקים לכל מקרה [...] מעבר לצורך אציין כי בית המשפט המחוזי לא ביסס את הכרעתו בדבר השיתוף אך על שנות מגורים ארוכות בדירה, אלא גם על השתתפות המשיבה במימון שיפוץ הדירה (בשני מועדים), ועל סקירתה של מערכת היחסים הכלכלית ששררה בין הצדדים. בית המשפט המחוזי אכן קבע כי "כוונת המשיב שלא לשתף את המערערת בדירת המגורים לא הוכחה דיה", אך זאת רק לאחר שפסק כי הנסיבות אכן מעידות על שיתוף."
למעשה נחלקו שופטי ביהמ"ש העליון בשאלת המבחנים אשר צריכים להתקיים בבחינת מעמדו של נכס 'חיצוני' והכללתו ברשימת הנכסים ברי האיזון. הדברים נסקרו בתמציתיות בפסק דינו של אב"ד ביהמ"ש המחוזי ת"א – יפו כב' השופט שנלר (עמ"ש 1037/09), ולחשיבות הדברים אביאם כלשונם:
"14. בהתייחס לדרך שבה יש להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בדירת מגורים נקבע בעניין אבו רומי (רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו (6) 175, (להלן: פס"ד אבו רומי) ) כדלקמן (פסקה 10 לפסק הדין):
"כפי שנקבע לא אחת, דירת המגורים היא נכס משפחתי מובהק, לעתים הנכס המשמעותי ביותר של בני-הזוג ולעתים אף היחיד. מטעם זה, לשיטתי, יש טעם להקל על בן-הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם. עם זאת לא די בעצם קיומם של חיי נישואין משותפים, אף שהיו ממושכים, כדי לקבוע שיתוף בדירת מגורים מכוח דין כללי, שאם תאמר כן, נמצאתָ מכניס בדלת אחורית את חזקת השיתוף, שלשיטתי איננה חלה במקביל לחוק יחסי ממון. סעיף 4 לחוק יחסי ממון קובע מפורשות כי "אין בכריתת הנישואין או בקיומם כשלעצמם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, להקנות לאחד מהם זכויות בנכסי השני או להטיל עליו אחריות לחובות השני" (ההדגשות שלי – ט' ש' כ'). על-מנת שתוקנינה זכויות בדירת מגורים הרשומה על שם בן-הזוג האחד לבן הזוג האחר, על האחרון להראות נסיבות עובדתיות, נוסף על עצם קיום הנישואין, שמהן ניתן להסיק – מכוח הדין הכללי – הקניית זכויות בדירת המגורים."
15. אולם, לכאורה, ניתן להיווכח מהמחלוקת, שבין השופטים בעניין בן גיאת (ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ (לא פורסם 11.8.2011), להלן: פס"ד בן גיאת), כי לכאורה הדרישה לחיזוק כוונת השיתוף הספציפי בדירת מגורים יכול ולא תדרוש רף גבוה.
בפִסקה 13 לפסק דינו, מפנה כב' השופט עמית לפסיקה, שדנה במיוחדות של דירת המגורים, ובמיוחד דירה שבה התגוררו משך שנים רבות....יתר על כן, כב' השופט עמית מפנה להלכה לפיה זכותו של בן הזוג הלא רשום מכוח הלכת השיתוף הינה מעין קניינית – זכות של קניין שביושר – וכי גיבושה כבר במהלך חיי הנישואין....מכל מקום בפִסקה 25 לפסק דינו מציין בית המשפט "יש להכיר בזכותה של המערערת למחצית הדירה מכוח הלכת השיתוף...". עוד הוסיף כב' השופט עמית וציין, כי מדובר בחזקה הנתפסת "כחזקה נורמטיבית ולא חזקה עובדתית-הסכמית...."
...
מנגד, לשיטת כב' השופט רובינשטיין אין תחולה להלכת השיתוף, בעת שעסקינן בבני זוג שמשטר איזון המשאבים חל ביחס ליחסי הממון שביניהם, ועל כן מקורה של טענה לשיתוף ספציפי ביחס לדירת מגורים תהיה "מכוח דיני הקניין הרגילים" (פיסקה ב')."
השופט שנלר ממשיך ופורט את ההשלכות השונות של שתי הגישות הנ"ל. גישתו של כב' השופט עמית המבסס את השיתוף בנכס הספציפי על הלכת השיתוף, ולמעשה בכל הקשור לדירת המגורים מעביר את נטל ההוכחה על הצד המבקש להחריג את הדירה מאיזון המשאבים. וגישתו של כב' השופט רובינשטיין הנוקט כי אין תחולה להלכת השיתוף בעת שעסקינן בבני זוג שמשטר איזון המשאבים חל ביחס ליחסי הממון שביניהם, ועל כן מבסס את השיתוף הספציפי, גם בדירת המגורים, על דיני הקניין הרגילים, ולמעשה משאיר את נטל ההוכחה על כתפי הצד המבקש להוציא את הנכס מבעליו הרשומים ולהכניסו לרשימת הנכסים ברי האיזון.
להשלמת התמונה, ובטרם ניגש להשלכותיהן של הגישות הנ"ל על הנדון שבפנינו, יש לציין כי בפסק דין נוסף ומאוחר יותר מאת שופטי ביהמ"ש העליון (בע"מ 1398/11) עולה כי למעשה גם לגישתו של כב' השופט עמית לא די בחיי נישואין ארוכים בכדי להכליל נכס חריג, אפילו תהא זו דירת המגורים, בכלל הנכסים ברי האיזון, ובכל מקרה יידרש דבר מה נוסף בכדי להכליל את הנכס החריג במסגרת איזון המשאבים.
פסק הדין נכתב ברובו ע"י השופט דנציגר הסבור גם הוא ככב' השופט רובינשטיין כי אין להחיל את חזקת השיתוף במקביל למשטר איזון המשאבים שעל פי החוק, ושוב לחשיבות הדברים אביאם כלשונם:
"כאמור, הנחת המוצא הינה כי נכס שמצוי בבעלותו של אחד מבני הזוג בנקודת הפתיחה (ערב הנישואין) נותר בבעלותו המלאה גם בנקודת הסיום (התרת הנישואין) ואינו נכלל במאסת הנכסים במסגרת הסדר איזון המשאבים. יחד עם זאת, הנחת מוצא זו אינה סוף פסוק. בית משפט זה קבע במספר הזדמנויות כי סעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון אינו מונע יצירת שיתוף בנכס ספציפי מכוח הדין הכללי החל על העניין – כגון דיני הקניין, דיני החוזים, דיני הנאמנות, עיקרון תום הלב וכיו"ב – וכי הדברים אמורים גם בנכס "חיצוני" שנרכש על ידי אחד מבני הזוג טרם הנישואין [ראו: עניין אבו רומי בעמ' 183; עניין יעקובי בעמ' 561 (הנשיא מ' שמגר) ובעמ' 621 (השופט ט' שטרסברג-כהן) ; עניין ששון בעמ' 615; בע"מ 10734/06 בפסקה ה (1) ]. נטל ההוכחה מוטל, מטבע הדברים, על בן הזוג שאינו רשום כבעלים של הנכס, שהינו "המוציא מחברו". יודגש כי טענת אחד מבני הזוג לזכויות בנכס שנרכש על ידי בן הזוג השני טרם הנישואין יכולה להתבסס על הדין הכללי, אך לא על חזקת השיתוף, אשר לגביה נקבע שאינה חלה במקביל להסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון [ראו: דעת הרוב בעניין יעקובי בעמ' 589-585; עניין אבו רומי בע"מ 183-182; בע"מ 4951/06 פלוני נ' פלונית (לא פורסם, 14.6.2006) ].
15. זאת ועוד, כאשר הנכס "החיצוני" הינו דירת המגורים, הודגש אופייה וייחודה כ"נכס משפחתי מובהק, לעיתים הנכס המשמעותי ביותר של בני הזוג ולעיתים אף היחיד", ולפיכך נקבע כי מבחינת נטל ההוכחה "יש טעם להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בדירת המגורים כאשר זו רשומה רק על שם אחד מהם" [השופטת ט' שטרסברג-כהן בעניין אבו רומי בעמ' 183]. עוד צוין כי "בין בני זוג נוצרים יחסים קנייניים דינמיים במהלך חיי הנישואין, והחוק אינו מפריע ליחסים אלה להתפתח" וכי על אף שסעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון מוציא ממאסת הנכסים המשותפת נכסים שהיו בבעלות אחד מבני הזוג טרם הנישואין הרי ש"במקרים רבים ניתן ללמוד מהתנהגות הצדדים על הכנסתם של נכסים אלה למסגרת המאסה של הנכסים המשותפים של בני הזוג בעת הנישואין" [הנשיא מ' שמגר בעניין יעקובי בעמ' 561].
***
17. הנה כי כן, על בן הזוג שמבקש שיוקנו לו מחצית הזכויות בדירת המגורים שרשומה על שמו של בן הזוג האחר, מוטל להוכיח – מעבר לקיומם של חיי נישואין משותפים, אף אם ממושכים – קיומו של "דבר מה נוסף" שיעיד על כוונת שיתוף בנכס הספציפי. מעיון בפסיקה עולה כי במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף, הוכח כי בוצעו השקעות כספיות בנכס מצידו של בן הזוג הטוען לשיתוף והשקעות אלה היוו "דבר מה נוסף" המעיד על כוונת השיתוף:
(א) בעניין אבו רומי... דובר על בני זוג שהיו נשואים במשך כ-15 שנים ונולדו להם שבעה ילדים. בני הזוג התגוררו כל השנים בדירת מגורים שהייתה רשומה על שם הבעל בלבד מכוח ירושה. נקבע כי הבעל ירש את המקרקעין שעליהם נבנתה הדירה וכי הדירה נבנתה על ידי הבעל קודם לנישואין במימון בני משפחתו בעוד שהאישה לא השקיעה כספים בבנייתה. לפיכך נקבע כי לא די בקיומם של חיי נישואין משותפים ממושכים ובמגורים בדירה במשך השנים הרבות כדי להקים לאישה זכויות בדירה.
(ב) בעניין בע"מ 10734/06... דובר על בני זוג שהיו נשואים כ-22 שנים והתגוררו בדירת המגורים במשך שנים רבות וגידלו בה שני ילדים. נקבע כי זכותה של האישה בדירת המגורים אינה נלמדת אך ורק משנות הנישואין הארוכות אלא גם מהשתתפותה בשיפוצי הדירה ובהרחבתה בשני מועדים וממערכת היחסים הכלכלית ההדדית ששררה בין שני בני הזוג באותו מקרה.
...
(ה) אשר לעניין יעקובי,... הזוג הרלוונטי לדיון שלפנינו הינו הזוג קנובלר. בני הזוג היו נשואים כ-12 שנים, לאחר שחיו קודם לכן כידועים בציבור במשך שלוש שנים, ונולדו להם שלושה ילדים. דירת המגורים של המשפחה נרשמה על שם הבעל בלבד, כאשר רכישת הדירה וחלק הארי של עלויות הבנייה מומנו על ידי הוריו של הבעל. הבעל רשם את הדירה על שמו בלבד, הגם שסיפר לאישה כי הדירה נרשמה על שם שניהם בחלקים שווים וזו האמינה לו....
הנשיא מ' שמגר והשופטת ד' דורנר סברו כי ניתן להחיל את חזקת השיתוף במקביל להסדר איזון המשאבים מכוח חוק יחסי ממון, ולפיכך סברו כי בנסיבות העניין הוכחה כוונת שיתוף. הנשיא מ' שמגר קבע כי בני הזוג קיימו חיים משותפים שאמנם ידעו עליות ומורדות, אך לא חרגו מאורח חיים הרמוני המקים חזקת שיתוף. נקבע כי בני הזוג פעלו במאמץ משותף לפרנסת המשפחה וכי תרומתה של האישה הייתה גדולה יותר. עוד נקבע כי הוכח עובדתית ששררה הסכמה בין בני הזוג בדבר רישום הדירה על שם שניהם (על אף שרכישתה מומנה על ידי הורי הבעל) וכי הבעל הציג לאישה מצג שווא בדבר מעשיו וכוונותיו בידיעה שהיא מסתמכת על כך. השופטת ד' דורנר הצטרפה להנמקה זו. יוער כי במישור העקרוני נותרו הנשיא מ' שמגר והשופטת ד' דורנר במיעוט בעניין יעקובי, כאשר דעת הרוב שם (השופטים א' מצא, ט' שטרסברג-כהן, צ' טל) קבעה כי לא ניתן להחיל את חזקת השיתוף במקביל להסדר איזון המשאבים מכוח חוק יחסי ממון....
18.... כאמור, דרוש "דבר מה נוסף" מלבד חיים משותפים ונישואין ממושכים על מנת להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכס שרשום על שם אחד מבני הזוג בלבד. בכך נבדל בסוגיה זו ההסדר הקבוע בחוק יחסי ממון מחזקת השיתוף, ויש להקפיד לא לטשטש את הגבול עד כדי ביטולו כליל."
לסיכום דבריו כותב השופט דנציגר כי:
"21. כאמור, הפסיקה קבעה במרבית המקרים כי "דבר מה נוסף" אשר מעיד על כוונת שיתוף ספציפית בנכס "חיצוני" הינו השקעה של בן הזוג הלא רשום בנכס. אכן, השקעה כזו, ככל שמדובר בהשקעה כספית רצינית שאינה בטלה בשישים, מעידה בדרך של התנהגות על כוונת שיתוף מצד שני בני הזוג ועל עירוב נכסים כלכלי. יחד עם זאת, לא מדובר בתנאי הכרחי שאין בלתו. כוונת שיתוף ספציפית בנכס "חיצוני" יכולה להתבטא גם בהבטחות ובמצגים אקטיביים שעשויים להביא להסתמכות מצד בן הזוג הלא רשום ולהקים טענת מניעות לבן הזוג הרשום, ובוודאי גם במקרה שבו מבוצעת הטעייה אקטיבית מצד בן הזוג הרשום המצויה על גבול המרמה [כפי שהתרחש בעניין יעקובי, ראו דברי הנשיא מ' שמגר שם בעמ' 573-572]. עם זאת, על מנת להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכס אין צורך להציב רף הוכחה גבוה של הטעייה אקטיבית, ודי במצגים נמשכים בדבר כוונה למכור את דירת המגורים ולרכוש דירה חדשה משותפת, כפי שהתרחש במקרה דנן. בן הזוג הרשום שמציג מצגים נמשכים כאלה יהיה מנוע מלטעון בדיעבד כי לא די בהם כדי לבסס כוונת שיתוף ספציפית בנכס."
השופט עמית, שהיה אחד מחברי ההרכב בנדון זה, הסכים עם הדרישה ל"דבר מה נוסף" לשם ביסוס טענת שיתוף ספציפי ואף מנה מספר פרמטרים, שאינם בבחינת רשימה סגורה, אשר יש להביא בחשבון בדוננו בשאלה אם להכיר בשיתוף ספציפי בדירת המגורים. בין הפרמטרים מנה השופט עמית את הנקודות דלהלן: האם הדירה נרכשה ע"י אחד מבני הזוג לאחר הנישואין, האם הדירה נתקבלה בתוקפת הנישואין מכוח ירושה או מתנה (שאז נדרשת מידה גדולה יותר של הוכחת שיתוף), האם גם לבן הזוג השני ישנה דירה שהובאה עמו לנישואין ונותרה רק על שמו, אורך חיי הנישואין עד לקרע או עד לגירושין, האם ניטלה הלוואה בגינה נרשם משכון/משכנתא על הדירה ומי שילם אותה, שיפוץ מסיבי או תוספת בניה מהותית שמומנה על ידי שני בני הזוג, אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף וכן נסיבות ספציפיות נוספות כגון יצירת מצג בפני בן הזוג השני.
גם בפסק דין מאוחר יותר (בע"מ 1477/13) חזר כב' השופט הנדל על המתווה הכללי דלעיל וכתב:
"2. בית משפט זה, חזר במספר הזדמנויות על ההלכה כי סעיף 5 (א) לחוק יחסי ממון, המורה על חלוקה שוויונית של נכסי בני הזוג לאחר פקיעת הנישואין, אינו מונע יצירת שיתוף בנכס ספציפי מכוח הדין הכללי. הלכה זו לא השתנתה בעקבות תיקון מס' 4 (ראו והשוו לעניין זה: ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט (3) 529, 561 (1995) ; רע"א 8672/00 אבו רומי נ' אבו רומי, פ"ד נו (6) 175, 183 (2002) ; ע"א 7687/04 ששון נ' ששון, פ"ד נט (5) 596, 614, 615 (2005) ; בע"מ 1398/11 אלמונית נ' אלמוני (26.12.12) ).
יש לזכור כי נקודת המוצא היא שהדירה רשומה על שם המבקשת. לפיכך, בהתחשב בכך ש"המוציא מחברו עליו הראיה", על פי הפסיקה הנטל הוא על המשיב להוכיח שמגיעות לו זכויות בנכס. אין די בעצם קיומם של חיי נישואין ממושכים (השוו: שחר ליפשיץ "יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעקבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון" חוקים א 227 (2009) ). יש להוכיח כי התקיימו נסיבות נוספות, מהן עולה כי אכן התקיים שיתוף בנכס הספציפי (השוו: עניין אלמונית, פסקה 16 לפסק דינו של השופט דנציגר). בהקשר זה יש לתת את הדעת בין היתר להתנהגות הצדדים ולטיב ההשקעות הכספיות של בן הזוג הלא רשום (בע"מ 10734/06 פלוני נ' פלונית, פסקה ה (2) (14.03.07) ; ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת היישוב ביטוח בע"מ, פסקה 13 לפסק דינו של השופט י' עמית ובפסקאות ו'-ז' לפסק דינו של השופט א' רובינשטיין (11.8.2011) )."
יש לציין כי גישה שלישית בנושא זה מצויה במאמרו של פרופ' ליפשיץ (יחסי משפחה וממון: אתגרים ומשימות בעבות תיקון מס' 4 לחוק יחסי ממון) המחלק בין הרציונאל ואופי השיתוף שמתאימים לנכסי "המאמץ המשותף" לבין הרציונאל ואופי השיתוף שמתאימים לנכסים "החיצוניים". כאשר בנכסי מאמץ משותף השיתוף מבוסס על עקרונות של צדק, הגינות ושוויון, ולכן יש ליישם עליהם "מודל שיתוף נוקשה, כמעט קוגנטי, המציב מגבלות קשות על החריגה מהשיתוף ונכון להחילו גם במצבים שבהם ברור כי הוא אינו משקף את כוונת הצדדים" (עמ' 261). ומאידך בנכסים החיצוניים יש ליישם "מודל קישורי-קהילתי", יש לגלות "רגישות לכוונתם של הצדדים הספציפיים ולאורח חייהם". כאשר גם לשיטתו לגבי הנכסים החיצוניים לא די בעצם הנישואין לצורך החלת החזקה ויש לקבוע "תנאי סף קישוריים המעידים כי מדובר בבני זוג שראוי להפעיל לגביהם את המודל המרחיב של השיתוף". לשיטתו "המודל הקישורי אינו מצדיק החלה של השיתוף על הנכסים הפרטיים בניגוד לכוונתו של הבעלים הרשום" (עמ' 263-262). עם זאת "במקרים של משפחות שחיו באורח חיים קישורי (חיים ממושכים, יחסים תקינים פחות או יותר ואווירה של שיתוף במשפחה), על הבעלים הרשום להבהיר לבן זוגו כי אין הוא מתכוון לשיתוף בנכסים הפרטיים". זאת משום שאורח חיים זה יוצר מצג ומוליך את "בן הזוג הלא רשום להסתמך כלכלית על הנכסים הפרטיים של בן זוגו... להזניח את האינטרסים האישיים הצרים שלו ולפעול לרווחתה המצרפית של המשפחה... מתוך הנחה כי כלל נכסי המשפחה, לרבות נכסיו הפרטיים של בן זוגו, ישרתו גם אותו ביום סגריר". ליפשיץ מציין כי בנסיבות כאלה "לא יהיה זה הוגן לשלול את תחולת השיתוף בשל כוונות סובייקטיביות שלא קיבלו ביטוי חיצוני ברור" וכי "אי החלת השיתוף בנכסים החיצוניים חייבת להתבסס על מצגים אובייקטיביים של הבעלים ה"פורמלי" שיבהירו לבן זוגו כי אין הוא יכול להתבסס על הנכסים הללו" (עמ' 264).
מן המקובץ עולה שהדעה המרכזית בקרב שופטי ביהמ"ש העליון הינה כי אין בהוראותיו של סעיף 5 לחוק יחסי ממון בכדי למנוע יצירת שיתוף בנכס ספציפי על פי הדין הכללי החל על העניין, ואולם בכדי להימנע מסתירת סעיף 4 לחוק לפיו אין בכריתת הנישואין או בקיומם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג הודגש כי לשם יצירת שיתוף כנ"ל יש להראות נסיבות עובדתיות, נוסף על עצם קיום הנישואין, שמהן ניתן להסיק – מכוח הדין הכללי – הקניית זכויות, ואפילו המדובר בדירת מגורים. כאמור לעיל בדבריו של השופט דנציגר במרבית המקרים בהם קיבלו בתי המשפט את טענת השיתוף הוכח כי בוצעו השקעות כספיות משמעותיות – כאלה שאינן בטלות בשישים, כלשונו – בנכס מצידו של בן הזוג הטוען לשיתוף.
יחד עם זאת השופט דנציגר עצמו קבע כי השקעה כספית אינה תנאי הכרחי שאין בלתו וכי כוונת שיתוף ספציפית יכולה להתבטא גם בהבטחות ובמצגים אקטיביים שעשויים להביא להסתמכות מצד בן הזוג הלא רשום.
נראה כי השופט עמית הרחיב את התנאים היכולים ללמד על שיתוף וכלל בהם גם את אורך הנישואין ו"אווירה כללית של שיתוף ושל מאמץ משותף" ועוד. אך כאמור לעיל ייתכן והרחבתו זו של השופט עמית נובעת מהחלתו את הילכת השיתוף במקביל להסדר איזון המשאבים על פי חוק יחסי ממון, גישה לה שותפים גם הנשיא שמגר והשופטת דורנר, אך נדחתה ע"י שופטי הרוב (מצא, שטרסברג – כהן וטל) בעניין יעקבי.
מן הכלל אל הפרט
בנדון שבפנינו המגרש היה בבעלותו של הבעל עוד טרם נישאו הצדדים, מן החומר הנמצא בפנינו עולה גם כי הבעל היה זה שנשא ברוב ככול עלות בניית דירת המגורים שהוקמה, לאחר הנישואין, על המגרש. תרומתה של האשה לבניית הדירה הסתכמה בכך שאביה ריצף – וגם זה יחד עם הבעל, כך לטענת הבעל- את הדירה, אחיה התקין את הקרמיקה, דודתה נתנה הלוואה שעל פי הנמסר לביה"ד נפרעה במלואה, והבעל משך מחשבונה סכומים שעולים לכדי 100,000 שקלים (ישנים) וזאת בשנת 1984 עת האינפלציה מאמירה וערך המטבע יורד פלאים (חודשים ספורים לאחר מכן הומרו השקלים בשקלים חדשים דבר שלמעשה גרם לכך שהסך הנ"ל השתווה בערכו ל100 שקל חדש, דבר המעיד כאלף עדים על כך שגם קודם לכן הסך הנ"ל לא היה משמעותי בכל הקשור לבניית דירה).
לענ"ד השקעה כספית שכזו אינה יכולה להיחשב כהשקעה המשמעותית הנדרשת לשם הכללת המבנה והמגרש באיזון המשאבים, ולכול היותר ניתן לראות בה השקעה משמעותית לגבי המבנה. אשר על כן הרי שמצד ההשקעה הכספית מקבל אני את גישת ב"כ הבעל המבקש לאבחן את שווי המבנה משווי המגרש ולהכליל באיזון המשאבים רק את שווי המבנה.
בפנינו גם לא הוכחו כל הבטחות ומצגים אקטיביים שהיו עשויים להביא להסתמכות מצד האשה. לטענת הבעל הוא הבהיר לה כי המגרש אינו רשום על שמה וכי לדעתו אין כל הצדקה לרישום שמה, ואף אם נקבל את טענת האשה כי שיחה שכזו לא התקיימה ברור הוא כי לא הוכח בפנינו שנאמר לה ו/ או הוצג לה מצג שמורה על ההיפך מכך, לכל הפחות בכל הנוגע למגרש. אשר על כן גם על פי פרמטר זה יש לדחות את תביעת האשה לבעלות על מחצית המגרש.
כנסקר לעיל שני הפרמטרים הנ"ל הם הפרמטרים המרכזיים, לענ"ד, לבחינת מעמדו של נכס חיצוני וקביעת צירופו או אי צירופו למצבת נכסים ברי האיזון. על כן אציע לרבותיי הדיינים שבתיק זה נקבע כי יש לאבחן את שווי המבנה משווי המגרש ולהכליל באיזון המשאבים רק את שווי המבנה.
הצעה צופה פני עתיד
בשלהי הדברים אך לא בשוליהם, ולאחר שסקרנו באורך את המתווה המשפטי שהתגבש בשלב זה, שכן כאמור לעיל כללים ברורים טרם גובשו, בנדון שבפנינו, סבורני כי מן הראוי הוא לגבש בהקדם תנאים וכללים ברורים שיענו על השאלה בה עסקנו עד כה. אדם זכאי וצריך לדעת מראש את ההשלכות המשפטיות של מעשיו. הבהירות בנושאים שכאלה תקל עליו לקבל החלטות נכונות יותר בכל הקשור להתנהלותו מול הצד שכנגד, ותסיר ממנו מכשולים שיתכן וכלל לא עלו על דעתו. הדברים אמורים הן לגבי החלטות להכליל את הצד שכנגדו בהשקעה בנכס ספציפי והן לגבי החלטות לגבי אופן חלוקת הרכוש לאחר מעשה גם מבלי להיזקק להליכים משפטיים ארוכים, כבנד"ד.
השאלה שלפתחנו הינה אימתי ניתן לקבוע על פי חוק שנכס שהינו קניינו של אחד מבני הזוג יכול להפוך, בלא מעשה קניין מפורש, לנכס שהינו בבעלות שני בני הזוג. לשון אחר, ואין בשינוי ההגדרה נפקות בכל הקשור ליישום הדברים על פי חוק, השאלה הינה אימתי יש לראות בהתנהגותו של הבעלים על הנכס משום התחייבות לחלוק את הנכס עם הצד שכנגדו עת יפורק "השיתוף" הממוני ביניהם.
לשאלה שכזו מצאנו בהלכה תשובה ברורה וזאת אף בנוגע ליחסי הממון שבין בעל ואשה. ברמב"ם (אישות פכ"ג, הי"ב) ואחריו בדברי מרן הש"ע (אה"ע סי' סו, סע' יא) נפסק:
"הנושא סתם כותב ונותן כמנהג המדינה וכו' בכל אלו הדברים וכיוצא בהן מנהג המדינה עיקר ועל פיו דנין, והוא שיהיה אותו המנהג פשוט בכל המדינה".
וביאר זאת הגר"א (שם סקמ"ח):
"בטעם דמנהגא דכל דנסיב אדעתא דמנהגא וכו' לכן צריך שיהיה ידוע המנהג ההוא לכל".
פירושם של דברים הינו שהגם שהבעל לא התחייב במפורש בדבר מ"מ היות והמנהג הוא להתחייב הרי אנו אומרים שעל דעת המנהג הוא נשא ועל דעת המנהג התחייב, והתחייבותו תקפה. יחד עם זאת דרש הגר"א ש"יהיה ידוע המנהג ההוא לכל."
על הטעם לכך שנדרש שיהיה ידוע המנהג ההוא לכל ניתן לעמוד מהלכה אחרת ברמב"ם (אישות פט"ז, ז-ט) שכתב:
"תיקנו הגאונים שתהא האשה גובה כתובתה אף מן המטלטלין כו', כבר נהגו בכל המקומות שיכתבו בכתובה בין מקרקעי ובין מטלטלי כו', הרי שלא כתב כך אלא כתב סתם, אם היה יודע בתקנה זו של גאונים גובה ואם לאו או שנסתפק לנו הדבר מתיישבים בדבר הרבה, שאין כח בתקנה זו לדון בה אע"ג שלא נתפרשה כדין תנאי כתובה".
וכן כתב הריב"ש (סי' שצב) שאם היה הבעל במקום שכותבים שיעבוד מטלטלי והוא עצמו לא כתב, אם היה יודע בתקנתן של גאונים אמרינן שעל תקנתם הוא סומך ונשתעבד, ואם לא ידע בה י"ל שלא תגבה ממטלטלי דיתמי. וע"ע בש"ך (סי' מב' סקל"ו) שהוכיח כן דבעינן שידע מהמנהג, וכ"כ גם בסי' סא' (סק"ט), וכ"כ הגר"א (סי' מב, סקל"ט וסי' סא סקכ"ב), וכן פסק הנתיבות בסי' עא' (סקכ"ה) דאפילו היה המנהג פשוט אם לא היה הלוה יודע מהמנהג אינו מתחייב בו, וכדברי הש"ך שם (סקל"ג), וע"ע בגר"א שם (סקכ"ט) שכתב "שאין משתעבד במנהג אא"כ יודע המנהג", וע"ע בערך ש"י (אה"ע סי' נ ס"ז).
נמצא שרק כאשר יודע הבעל מהמנהג הוא מתחייב על פיו, וביאר בשו"ת הר"א מזרחי (סי' טז דף לה) את טעם הדבר:
"שהרי אין כח המנהג יכול להתפשט בדין ממונא על מי שאינו רוצה להתנהג באותו מנהג, עד שנוציא ממון מיד המחזיק בו בע"כ על פי המנהג, כמו שהוא מתפשט גבי איסורא שחל עליו בעל כורחו ומפרישין אותו מאותו דבר וכו', שכן הוא חזינן ההוא מנהגא דמתא אי מנהגא ברורה פשוטה היא לכל בני מתא אמרינן אנן סהדי דאדעתא דמנהגא עשה מה שעשה, וכאילו התנה הוא בעצמו בפי' על הדבר, וצריך לקיים תנאו, ולא מכח המנהג שנהגו אחרים. ואע"ג דהשתא צווח ואמר לא נתכוונתי לכך ולא נתרציתי בזה לעולם, אפ"ה אמרינן אנן סהדי דלא עשה אלא ע"פ המנהג וכו'. אבל אי לא הוי האי מנהגא ברורה ופשוטה לכל בני מתא, אמרינן דילמא מעיקרא לא שמיע ליה ההוא מנהגא, אי נמי שמיע ליה ולא בעי למעבד הכי, מכיון שכן הוי ספיקא, ומספיקא לא מפקינן ממון מחזקתיה."
נמצא שעיקרם של הדברים ושורשם הינו שעל פי ההלכה אין מוציאים מהאדם ממון אלא כאשר ברור לנו שעל דעת כן "עשה מה שעשה, וכאילו התנה הוא בעצמו בפירוש על הדבר, וצריך לקיים תנאו".
בסעיף 4 לחוק נקבע שאין בכריתת הנישואין או בקיומם כדי לפגוע בקנינים של בני הזוג, וכך גם בסעיף 5 לחוק נקבע במפורש ובבירור כי נכסים שהיו בבעלותו של אחד הצדדים קודם לנישואין לא יאוזנו בין הצדדים עם פקיעת הנישואין. אשר על כן, ובכדי ללכת עם רוח זו שכידוע יש לה אף בסיס איתן ורחב בהלכה כמו גם בכדי שלא להפוך את האמור בחוק לאות מתה, סבורני כי יש לצמצם את החלת השיתוף בנכס ספציפי רק למקום שבו תוכח כוונת שיתוף ברורה בנכס הספציפי.
לענ"ד וכנסקר לעיל זו גם הדרך בה צעדו עד כה פסקי הדין המרכזיים בנושא זה, פסקי דין שכאמור לעיל דרשו השקעה כספית משמעותית מצדו של בן הזוג הלא רשום, וכלשונו של השופט דנציגר:
"כאמור, הפסיקה קבעה במרבית המקרים כי "דבר מה נוסף" אשר מעיד על כוונת שיתוף ספציפית בנכס "חיצוני" הינו השקעה של בן הזוג הלא רשום בנכס. אכן, השקעה כזו, ככל שמדובר בהשקעה כספית רצינית שאינה בטלה בשישים, מעידה בדרך של התנהגות על כוונת שיתוף מצד שני בני הזוג ועל עירוב נכסים כלכלי."
כאשר מתמלא תנאי זה של השקעה כספית משמעותית אכן יש וניתן להניח שעל דעת כן קיבל בן הזוג הרשום בנכס את השקעתו של הצד שכנגדו, וכאילו הסכים במפורש שלאחר מכן הצדדים יחלקו בשווה בנכס. ואולם פרט למקרים שכאלה יש לצמצם מאוד את החלת השיתוף בנכס ספציפי למקרים בהם יצליח הצד המבקש להוכיח כוונה ברורה מצד הצד הרשום בנכס.
למותר לציין כי הגם שידועה המחלוקת שהתגלעה בין שופטי בית המשפט העליון, המשנה לנשיא מנחם אלון והנשיא ברק בפרשת הנדלס נ' קופת-עם (ד"נ 13/80) בכל הקשור לפירוש הוראת חוק במקום בו אין לקונה, דומה כי הכול יסכימו עם הדברים שנכתבו ברע"א 7504/95, 7793, גאנם יאסין נ' "ימין ישראל", לפיהם:
"המשפט העברי הוא "נכס תרבותנו הלאומית" (לנדוי, "הלכה ושיקול דעת בעשיית משפט", משפטים א 305,292 (התשכ"ה) ). הוא ליווה את העם היהודי במהלך ההיסטוריה הארוכה שלו. "האומה היהודית [התייחסה] אל המשפט העברי, בכל תקופותיה ובכל תפוצותיה כאל קניינה המיוחד, כחלק מנכסי צאן ברזל של תרבותה" (השופט אגרנט בע"א 191/51 סקורניק נ' סקורניק, פ"ד ח 177,141). קבלת השראה מהמשפט העברי בגיבוש החקיקה ובפרשנותה עולה בקנה אחד עם היותנו מדינה יהודית ודמוקרטית כאחד."
על כן לו ישמע קולי אציע ששיתוף בנכס ספציפי יקבע רק כאשר תוכח השקעה כספית משמעותית מצד בן הזוג הלא רשום, כפי שקבעה הפסיקה במרבית המקרים שבאו בפניה. פרט למקרים שכאלה יש לצמצם מאוד את החלת השיתוף בנכס ספציפי למקרים בהם יצליח הצד המבקש להוכיח כוונת שיתוף ברורה וספציפית מצד בן הזוג הרשום בנכס."
עד כאן מפסק הדין.
מצטרף אני לקולו של הדיין יאיר בן מנחם שאין להכליל בן/בת זוג בנכס הרשום ע"ש משנהו פרט למקרים מצומצמים בלבד שבהם התקיימו כל הפרמטרים המקובלים על כל השופטים, וזאת מהטעם שהפסיקות במשפט האזרחי נשענות בעיקרן על אומדנא של הצדדים הבנויה על ציפייה להגינות ביחסים בין אישיים, עם בניית הבית המשותף, ומכיון שעל פי כללי ההלכה אין להוציא מן המוחזק ברישום הנכס על שמו ללא אומדנה גדולה וחזקה, הרי שעלינו לבחון באמות מידה את הראיות להוכחת שיתוף ולהתאימם לכלל ההלכתי שקבעו לנו הפוסקים בהאי לישנא:
"נמצא שעיקרם של הדברים ושורשם הינו שעל פי ההלכה אין מוציאים מהאדם ממון אלא כאשר ברור לנו שעל דעת כן "עשה מה שעשה, וכאילו התנה הוא בעצמו בפירוש על הדבר, וצריך לקיים תנאו."
לזאת יש להוסיף שהמנהג צריך להיות ידוע לכל, כמ"ש רבינו הגר"א, וכל עוד אין הוכחה שהצדדים התכוונו בהשבחת נכס למטרת רווחית כלכלית אין לראות בזה כוונת שיתוף לכל גווניה כולל התעסקות בהשבחה ולאו דווקא בהוצאת כספים.
כאמור. במקרה דנן ההגינות והיושר זועקים שאין זכות עמידה לדרישת המערער לקבלת זכויות בשבח שלטענתו השביח בנכס של המשיבה.
לא יעלה על הדעת שאדם הנהנה מנכס חברו באופן משמעותי במשך שנים רבות וביצע בו מקצה שיפוצים, ידרוש ממנו בתמורה זכויות קנייניות מההשבחה השנויה במחלוקת.
אוסיף ואומר, מכיון שידי"נ ועמיתי בונה את דבריו על מסגרת דיני האומדנה, אציין למה שכתב חבר בית הדין הגדול הרה"ג יצחק אלמליח שליט"א בספרו אמרי משפט (ח"א סימן כא), שם הרחיב בגדרי אומדנה בכלל ובגדרי אומדנה חזקה וגדולה הנדרשת להוציא ממון. ומסקנתו לאחר פרישת מחלוקת הפוסקים שלא ניתן להוציא ממון אלא באומדנה חזקה וברורה לכל הדעות.
ומכאן למקרה דנן, שלענ"ד האומדנה הברורה היא להיפך מדברי עמיתי שאין להוציא ממון מהמשיבה המוחזקת בדירה ובמגרש ב[ש'].
להלן קטע נוסף מפסק דין של בית הדין הרבני נתניה (תיק 999700/1) מיום י"ב בטבת התשע"ז (10.1.2017) שבו אני מוצא לנכון לצטט קטע ממנו הקשור ישירות למקרה דנן של פעולות השבחה ע"י בעל בנכס של אשתו, מדברי הרה"ג אברהם מייזלס שליט"א:
"ב. ההוכחה הנצרכת לכוונת שיתוף
א. עתה ברצוני להוסיף על דבריו של עמיתי מההיבט המשפטי – אם יש מקום לטענת הבעל ובא כוחו שהייתה כוונת שיתוף בנכס, דהיינו: למרות נישואי בני הזוג לאחר החלתו של חוק יחסי ממון, טוען הבעל שהתנהלות הצדדים במהלך נישואיהם הממושכים מוכיחה על כוונת שיתוף קניינית מלאה בכל הנוגע לנכסים האישיים של כל אחד מהצדדים, או ליתר דיוק בנכסיה של האישה.
ב. הנכסים העומדים לדיון בפנינו הם נכסיה של האישה שירשה מהוריה, דהיינו דירת המגורים וכל דירות הקיט העומדות להשכרה ביישוב בו מתגוררים בני הזוג. ירושה זו הגיעה לחזקת האישה במהלך תקופת נישואיה, וכאמור נכסים אלו אינם ברי איזון לפי חוק יחסי ממון.
ג. כידוע, דרך האבחנה השיטתית לחזקת השיתוף בנכס או בנכסים ספציפיים לאחר שכבר לא עומדת לצדדים חזקת השיתוף הכללית (כי כאמור אנו עוסקים במקרה של בני זוג שנישאו לאחר חוק יחסי ממון) היא על ידי שכנוע של בית הדין שאכן הייתה כוונת שיתוף מוכחת.
נטל השכנוע מוטל על כתפיו של בן הזוג המבקש שיתוף. במקרה דנן זהו הבעל. עליו להוכיח כי אכן התגבשה כוונת שיתוף גם מצד בן זוגו.
האלמנטים הבסיסיים שהתקבלו בפסקי הדין השונים שמוכיחים על חזקת שיתוף הם:
(א) משך זמן הנישואין של בני הזוג בענייננו הוא כשלושים שנה עד להגשת תביעת הגירושין של הבעל. בהחלט פרק זמן ארוך.
(ב) אולם לא די בפרק הזמן הפורמלי של נישואי הצדדים, היינו מאז נישאו כדת משה וישראל, אלא חשוב גם כיצד התנהלו חייהם המשותפים של בני הזוג – אם לא התעוררו קשיים היורדים לשורש היחסים שבין בני הזוג."
נדלג לעניין הרכושי בו דן בית הדין האזורי נתניה וכתבו:
"לאורך כל חייהם המשותפים הצדדים התפרנסו מהשכרת ארבע דירות אשר נמצאות בנחלה שירשה האישה מהוריה, ומאז שנפטרו הורי האישה נהגה האישה בנכסיה –הדירות שירשה – משל היו של שני בני הזוג. כך ממשיך הבעל את השיתוף המלא שהיה ביניהם בעניין הדירות. אפשר לראות בבירור את כוונותיו של הבעל לאורך שנות הנישואין עם אשתו – מעייניו היו נתונים יותר לנכסי האישה מאשר לאישה עצמה (בית הדין רמז כבר לעיל על כך).
כאמור, להתנהלות חיי בני הזוג בצוותא יש השלכה לכוונת השיתוף (ראה: ע"א 1918/92 פרבר נ' פרבר).
ו. הצדדים התגוררו כל חייהם (המשותפים) בבית הורי האישה, וכך הבעל מעולם לא נשא בנטל של רכישת דירה או שכירות דירה. הבעל לא הוכיח אם במשך שנות הנישואין הוא זה שפרנס את אשתו וילדיו באופן בלעדי, שהרי לדבריו האישה לא עבדה במשך כל שנות הנישואין (כפי שכותב בסעיף 6 לסיכומיו) עקב נכותה. אם כן לכאורה כל ההוצאות החודשיות היו אמורות להיות מוטלות על הבעל. האם אכן הבעל הוא זה שנשא לבדו בעול הפרנסה או לפחות במחצית ההוצאות החודשיות? דבר שלא הוכח על ידי הבעל. וכל עוד לא הוכח על ידי הבעל שתרומתו הכלכלית הקבועה הייתה כאמור לפחות מחצית מההוצאות השוטפות, לא קמה לה חזקת שיתוף (ראה ע"א 45/90 עבאדה נ' עבאדה).
ז. הנושא של תרומת הבעל באחזקת הנכסים ובטיפוחם באמצעות כספים שהוא השקיע, או עבודות פיזיות שנעשו על ידו (ראה ע"א 2280/91 אבולוף נ' אבולוף), לא התברר בבית הדין באופן מושלם. ברור שהבעל התעסק במידה כזו או אחרת עם הנכסים במובן של השכרתם, אבל זה אינו יותר מאשר סיוע למעמסת הניהול שהייתה מוטלת על האישה.
ח. במקרה דנן קיימים נתונים ספציפיים המערערים את חזקת השיתוף בנכסי הירושה כדלקמן:
ראשית, עד אוגוסט 2008 הייתה אם האישה בחיים, וכך אין מקום לתחולת כוונת שיתוף מצד האישה אלא רק מיום מתן צו הירושה, בתאריך ט"ז בטבת התשס"ט (12.1.2009), שהרי קודם לכן הנכסים היו שייכים לאם האישה ורשומים על שמה. יוצא אפוא שהזמן שבו יכולה לחול חזקת השיתוף הוא מצומצם ביותר, שהרי לפי המופיע בפרוטוקול מתאריך ט"ו בכסלו תשע"ה (7.12.2014) אומר הבעל שהם כבר חיים כשנתיים בחדרים נפרדים, דהיינו כבר משנת 2012. אם כן, כאמור, הזמן שהצדדים חיו יחד כאשר הנכסים כבר שייכים לאישה הוא משנת 2009 עד שנת 2012 בלבד.
שנית, אֵם האישה השאירה צוואה, ובסעיף הרביעי לצוואה כתבה אם האישה את הדברים הבאים:
"בתי ו/או הנכדים לא יוכלו לממש, למכור, להעביר חכירה, להחכיר, לשעבד, למשכן או להשכיר בדמי מפתח או בשכירות מוגנת [...] את הנחלה או חלק ממנה משך עשרים שנה מתאריך חתימת צוואה זו."
לפי זה, האם יעלה על הדעת שהאישה היורשת תחרוג מצוואתה של האם ותיצור שיתוף עם בעלה – דבר הנוגד בבירור את דרישתה של אמה בצוואתה?
זאת ועוד, בסעיף השלישי (קטע ג) לצוואה כתבה אם האישה:
"במקרה שבתי תלך חו"ח לעולמה לפני בעלה [...] והוא יתגורר בשעת פטירתה בבית שבנחלה, תהיה לבעל הזכות להתגורר בבית שבנחלה כל זמן שלא יתחתן שנית או לא ינהל משק בית משותף עם ידועה בציבור."
כלומר: אם האישה בצוואתה קבעה במפורש שלבעל בתה (התובע) לא יהיה שיתוף קנייני בנכסי הנחלה, אלא רק זכות מגורים. אם כן, איך עולה על דעת הבעל שהייתה כוונת שיתוף מצד האישה?
ט. לאור האמור: צירוף הנסיבות בנדון זה יש בו כדי להוכיח כי בעל הרכוש (קרי: האישה) לא נתכוון להקים חזקת שיתוף לנכסי הירושה (שעל פי סעיף 5 (א) (1) אינם בני איזון).
הבריח התיכון בנושא זה הוא יסוד הכוונה, בעיקר כוונתו של בן הזוג שהוא בעל הנכס (וראה: ע"א 806/93 הדרי נ' הדרי) אך לדעתי לא רק מבעל הנכס נדרשת כוונה מוכחת לשיתוף בן זוגו, אלא גם מבן הזוג הטוען לשיתוף נדרשת כוונת שיתוף שורשית הנובעת מאידיאל של "ודבק באשתו והיו לבשר אחד" (בראשית ב כד), ולא מתוך כוונה של "עשיית עושר ולא במשפט" (וראה שם).
כלומר: כוונת שיתוף בין בני זוג בתחום הרכושי, נגזרת מכוונת שיתוף בתחום האישי.
לאור האמור: אני מצטרף למסקנה לדחות את תביעת הבעל לקבלת זכויות בנכסי האישה."
עד כאן מפסק הדין.
גם בפסק דין זה רואים עד כמה צמצם בית הדין את כוונת השיתוף של הבא לערער על מי שמוחזק בנכס.
מצטרף אנוכי למסקנת הדיין הרב אברהם מייזלס, שכוונת שיתוף בהשבחת נכס הרשום ע"ש אחד מבני זוג צריכה להיות בנויה על אדני תשתית ראייתית חזקה וברורה של שותפות למטרה רווחית כלכלית שהמניע של כוונה זו, לשתף את בן הזוג ברווחיות הנכס המושבח, על מנת ליצור בסיס של התנהגות הוגנת והומוגנית בהרמוניה שתועיל לביסוס מערכת הנישואין, ולא על כוונה של שותפות הבנויה על התחום האישי כמו הבאת ילדים לעולם ומילוי צרכים אישיים נוספים אחרים כאשר כל צד נותר עם נכסיו והכנסותיו ושומר על הפרדה זו.
ועתה להשגותיי על היבט ההלכתי עליו נשען ידי"נ:
כותב ידי"נ שאין על בני זוג בימינו להחיל את ההלכה הקובעת שבעל שאכל מפירות נכסי אשתו "מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל" מאחר וכוונת בני זוג בימינו להפקיע מהם את תקנה זו של חז"ל.
ראשית. אציין שסברא זו מנוגדת לפד"ר בכרך ה'. נכון אמנם שכתבו זאת בדרך אפשר לומר, אולם לא מצאנו מי שחולק על דבריהם.
יפה כתב ידי"נ:
"ומחמת זה גופא שלא לצאת חוצץ נגד המקובל, התניתי את האמור בכאן להלכה למעשה רק בהצטרפותם של חבריי היושבים על מדין למסקנה זו."
וכמובא בסוף הפסק.
שנית. מצאנו לבעל תוספות רי"ד בסוגייה בכתובות (דף פ' ע"א) שהיטיב להגדיר את האומדנה בתקנת חז"ל באשה גדולה ובאשה קטנה וההבדל בין אשה מורדת או לא, ומכאן נלמד לרדת לעומק משנתם של חז"ל שכל דבריהם קודש קדשים. לחיבת הקודש אצטט מדבריו:
"אמר רבי יעקב אמר רב חסדא, המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה כמוציא הוצאות על נכסי אחר דמי, מ"ט עבוד רבנן תקנתא כי היכי דלא נפסידנהו. פירוש, אשתו קטנה, יתומה שהשיאוה אמה או אחיה ועשו לה תקנה כמוציא על נכסי אחר מדעתו, ואם מיאנה בו, שמין לו את השבח שהשביח כמשפט אריסי המדינה ועביד לה הך תקנתא כדי שלא יכסיף ויקלקל הקרקעות ויאכל ולא ישביח, שדואג שמא תמאן בו, וכיון דשיימינן ליה כאריסותו לא מפסיד להו, דמימר אמר שמא לא תמאן ואם תמאן, אני אטול שבחי לפי עמלי. ועשו לו שתי תקנות. אחד, שאע"פ שאכל לא אמרינן מה שאכל אכל ומה שהוציא הוציא, אלא שמין לו בשבח. ואחת שכל בעל אם לא אכל שמין לו וידו על התחתונה ואין לו חלק בשבח, וזה יש לו שבח. ודוקא לקטנה עשו תקנה זו, אבל אם היתה גדולה ומרדה בו, ה"נ דמה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל ולא עביד ליה רבנן תקנתא, משום דלא מסיק אדעתיה דתמרוד ולא מפסיד. וכתב ר"י זצ"ל, מסתברא לן דמתניתין, מדקתני מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, כשהבעל רוצה לגרשה, אבל במורדת על בעלה, בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול [...] והוא שהיתה הוצאה כנגד השבח, אבל הוצאה יתירה על השבח, אין לו אלא הוצאה כשיעור שבח, ובשבועה שלא הוציא פחות מכשיעור שבח כדאמר רבא. ונראה לי דליתא, מדאמרינן עביד רבנן תקנתא, דמשמע דוקא לקטנה דדחיל שמא תמאן בו ויכסיף נכסים עשו לו תקנה, אבל לגדולה לא מסיק אדעתיה דמרדא לא עבידי ליה תקנתא דלא מפסיד."
הבאתי דבריו כדי ללמדנו אומדנה של חז"ל כיצד פועלת בשלושה מקרים. אשה גדולה שלא מרדה. אשה גדולה שמרדה ואשה קטנה.
ומכאן למקרה דנן. גם אם נצא מנקודת הנחה שאין להחיל על בני זוג בימינו את הדין שקבעו לנו חז"ל ברוחב בינתם "מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל" הרי שיש להחיל על בני זוג בימנו את הדין לכל היותר את הדין של הנושא אשה קטנה שיש לתת לבעל דין כאריס שמשלמים לו כמי שירד לנכסי חברו ברשות ששמין לו וידו על העליונה. הא ותו לא מידי. וגם בזה מדלגים אנו על הדרגה הבינונית שקבעו חז"ל ברוחב בינתם לתת לבעל שאשתו הגדולה מרדה שידו על התחתונה.
ומכאן השגה על דברי עמיתי שכתב שיש להחיל על בני זוג בימינו דין אריס המשביח בקרקע שמקבל מחצית הפירות כולל ההתייקרות והביא סייעתא לדבריו מדברי הב"ח השבו"י ועוד.
שלישית. מה שכתב להביא ראיה מהרמב"ם (פ"י מהלכות גזילה ואבידה ה"ז) חלוק אני עליו בראיה זו.
לתועלת המעיין, נצטט קטע מדבריו.
"ואמנם, הב"ח כתב את דבריו בשדות שאין לבעל אכילת פירות בהם, אבל בפשטות כך יהיה הדין בכל נכסי האישה, אם הבעל כתב לאשתו "דין ודברים אין לי בכל נכסייך", דמאי שנא. ויעויין בהפלאה (קו"א סי' פח ס"ק ד) שנשאר בצ"ע, במי שכתב דין ודברים אין לי בנכסייך אם שייך בזה הדין ש"מה שהוציא הוציא" או דדמי לאשתו קטנה, עיי"ש. ויבוארו הגיונם של דברים להלן.
והנה מה שכתב שהב"ח מדבר באופן שאין לבעל אכילת פירות אלא שבפשטות כך יהיה הדין בכל נכסי אשה אם הבעל כותב "דין ודברים אין לי בנכסייך."
דבריו תמוהים ולא זכיתי להבינם. הדבר מנוגד למה שכתב ידידי, שורה לאחר מכן, שם מביא שבעל ההפלאה הותיר זאת בצ"ע וא"כ מדוע כתב שבפשטות כך יהיה הדין.
בר מן דין. לא ניתן לבנות הלכה על פי סברא, כאשר מפרשי הרמב"ם ה"ה המ"מ, מרן הב"י, הרשב"א והגר"א ועוד, חולקים על הב"ח ומעמידים דברי הרמב"ם באשתו קטנה וממילא נופל כל הבנין שבנה. ברי לי שאין הם מסכימים לסברא זו וזאת על פי דבריו הנפלאים של התוספות רי"ד שנתן טעם לדברי חז"ל בתקנתם ומדוע עלינו לחפש סברות ואומדנות בניגוד לדעת חז"ל שברוחב בינתם מצאו לנכון לקבוע שלוש גדרים בדין זה.
גם מדברי השבו"י שהביא נלמד שדין בעל היורד להשביח נכסי אשתו כדין יורד ברשות שידו על העליונה ולא כדין אריס שיש לו זכויות קנייניות. וזה לשונו:
"לכן נ"ל פשוט בנדון שלפנינו דלענין זה הוי הבעל כיורד ברשות דאם השבח יתר על ההוצאה נוטל השבח דהיינו שאומדין אותו כמה אדם רוצה ליתן בשדה זו לנטעה או בחרבה לבנותו [...] ולא יוכל לומר טול עציך ואבניך, כנ"ל הק"י."
ומכאן השגה על מה שכתב בהמשך דבריו:
"מכל הלין, נלע"ד שבעל בנכסי אשתו במקום שאין בו דין אכילת פירות כלל (לא בשדה המדוברת ולא בשאר נכסי האישה) הרי הוא כמו שותף המוציא הוצאות וטורח להשביח נכסי השותפות, שדינו בהשבחה שידו על העליונה, לכל הפחות במקום שהשבח גדול מההוצאות, ונבהיר הגיונו של עקרון זה שדינו של בעל בנכסי אשתו כשותף."
עוד כתב בהמשך דבריו:
"אולם, בניגוד למשתמע מהפסיקה האזרחית המתגבשת סביב השיתוף הספציפי שמנסה להוביל את השיתוף הזה למחוזות של שיתוף קנייני, הרי שאנו מדברים על שיתוף שימושי בלבד ולא שיתוף קנייני. שיתוף שימושי, משמעו הוא, שהצדדים מאפשרים זה לזה להשתמש בנכסים כבעלים גמורים על אף שהם בבעלות פרטית, כאילו זה בבעלותם ממש, אבל זה רק 'כאילו' כי אין בו שיתוף קנייני בבעלות. השיתוף הקנייני לא מעלה ולא מוריד כלל לצורך תקופת הנישואין והפעלתם ולכן אין סיבה לומר שהוא בבסיס הנישואין, אלא אם מוכח באופן חד משמעי שזו היתה כוונת הצדדים. וכי למה שנסיק שמי מהצדדים התכוון ליתן זכות קניינית שכל משמעותה תהיה רק אם הנישואין יגיעו לקיצם, אתמהא. מכאן באה השוואת בעל בנכסי אשתו לשותף על אף השוני ביניהם.
החידוש שבדברים הוא שעל אף שבכל שותפים בדרך כלל מגמת השותפות היא כלכלית, אלא שמתוך כוונת השיתוף הכלכלי והקנייני מתפתחת כוונת שיתוף שימושי, שיש לה משמעות הלכתית, כלהלן, הרי שאצל בני זוג זה עובד הפוך. כוונת השיתוף המקורית היא לשיתוף שימושי אלא שממנה יכולה להתפתח מערכת שיתוף כלכלית, אבל מכל מקום, השיתוף המקורי הוא אינו קנייני, ואין סיבה שיהיה קנייני.
אמנם בהלכה, כאמור, בהעדר הסכמה אחרת לשיתוף השימושי (וממנו השיתוף הכלכלי) ישנה הסדרה הלכתית ענפה שמקורה בתקנת חכמים שמאזנת את האינטרסים של שני בני הזוג, שחלק ממנה זה אכילת הפירות של הבעל ומחילתו על הוצאותיו ("מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל"). הסדרה הלכתית זו היא אופן אחד של שיתוף שימושי וכלכלי. אבל כאשר בני הזוג מוותרים במודע על הסדרה זו של ההלכה, כבנידו"ד, שבים אנו לכללי השיתוף השימושי והכלכלי כמו של כל שותפים אחרים."
עד כאן מדבריו.
ולענ"ד ברור ששותפות בין בני זוג בימינו בנויה על אומדנה בכוונתם בבניית ביתם. האם כוונתם לשיתוף שימושי וכלכלי או שמא כוונתם לשיתוף שימושי בלבד?
יש זוגות המנהלים את ביתם מתוך כוונת שיתוף שימושית וכלכלית שעיקריה הטמעת כספים משותפים, רישום משותף בנכסים הנרכשים. ועוד.
מאידך, יש זוגות המנהלים את ביתם מתוך כוונת שיתוף שימושית תוך כדי הפרדה רכושית שברור לי שעם זוגות אלו נמנים הצדדים במקרה דנן.
היעלה על הדעת, שהמשיבה שהכניסה את המערער לבית שבבעלותה והוא נהנה באופן אישי וחסך מעצמו מדור ונפטר מחובתו למדור המשיבה, תוך כדי שיתכן שהשכיר את דירתו ב[ט'] ונהנה מפירות ההשכרה יבוא בדרישה למשיבה לקבל דמי השבחתו את הנכס כולל התייקרות? היש היגיון או היסתברות לניהול מערכת נישואין שכזו ועוד בחסות החוק והפסיקה האזרחית? לא ולא ! זו התשובה.
לטעמי, אין כל חילוק בין הוכחת כוונת שיתוף כלכלית לצורך זכויות קנייניות בנכס בדרך של השבחתו וכמו במקרה דנן, או בכל דרך אחרת.
חילוק זה שעשה ידידי בין כוונת שיתוף לצורך קניין נכס לבין השבחת נכס והזכויות הקנייניות שיוצר המשביח, אינו נראה לי ואיני יכול להסכים עמו לאור הנתונים העובדתיים שציינתי בפתיח של דברי ולאור הבסיס ההלכתי והמשפטי שהבאנו.
ומה שכתב עוד ידידי בהמשך דבריו:
"עוד יש להוסיף, שכל האמור לעיל זה בנוגע לבעל שירד לנכסי אשתו שלא ברשות, ואעפ"כ, כיוון שדינו כשותף הרי הוא כיורד ברשות, אבל בנידו"ד וכל דומיו, זה יורד ברשות ממש, שהרי הכול נעשה ברצונה ובהכוונתה ובשותפותה של האישה, ובודאי שיהיה דינו כמי שידו על העליונה, ופשוט.
והנה כבוד ידיד נפשי הרה"ג נהרי שליט"א האריך לחלוק על מסקנה זו, ועיקרו מחלוקתו היא ממה שמצאנו לנתיבות משפט בכמה מקומות שכל הדין של יורד לשדה חבירו שנוטל חלקו זה רק אם ירד לשדה חבירו על מנת להשביחה ולטובת חבירו בעל השדה אבל אם ירד להנאת עצמו אין לו ולא כלום. כך כתב הנתיה"מ בסי' קסד (ס"ק יא) ובסי' רלו (ס"ק ז) ועוד, ומקור דבריו מהש"ך (סי' שצא ס"ק ב). אבל במחילת כת"ר זהו כל עיקר דבריי, שבבעל בנכסי אשתו וכן ההיפך, השותפות בשבח היא אינה לצורך השימוש וההנאה של המשביח בלבד ואף לא של בעל הנכס אלא של שניהם כבני זוג המשביחים על דעת הזוגיות ולטובתה, ולכן דינם כשותפים ומכוח זה הופכים להיות שותפים גם בשבח.
אבל גם בלאו הכי, נראה שאין דברי הנתיבות הללו, מוסכמים על הכול [...] והגיונם של דברים הוא בכך, שהתשלום למשביח אינו נובע מהיותו של המשביח פועל של בעל השדה אלא מאחר ובעל השדה נהנה מפעולתו ועבודתו של המשביח הרי זה כאילו ממונו גביה, ומשתרשי ליה."
גם כאן לא זכיתי להבין דבריו בהשגתו עלי מדברי הנתיבות.
בנתיבות הנ"ל שהבאתי ראיה לדברי כתוב שכל המשביח נכסי חברו לטובת חברו נוטל וידו על העליונה כיורד ברשות. אבל אם השביח להנאת עצמו אין לו ולא כלום.
הנתיבות מתייחס להלכה שהובאה בשו"ע, של שני שותפים שהתגוררו האחד בבית והשני בעלייה שנפלו, ובעל הבית אינו מעוניין לבנות שהדין הוא שבעל העלייה בונה את הבית וכאשר בעל הבית ישלם את הוצאותיו יבנה את העלייה. במקרה זה. בעל העלייה בונה את הבית ונהנה ממנו למרות שיודע שיבוא יום ויצטרך לתת לבעל הבית את הבית והוא יחזור ויבנה עלייה כפי שהיה בעבר.
ומכאן נלמד, שאם המשביח יש לו כוונה גם להנאת עצמו מגיע לו רק הוצאות. וה"ה והוא הטעם במקרה דנן.
המערער ירד להשביח נכס המשיבה בעיקר להנאת עצמו, שכן יש לו יותר הנאה מאשר למשיבה בהשבחה זו, שע"י ההשבחה בנכס של המשיבה, חוסך מעצמו תשלום שכר דירה לעצמו, חוסך מעצמו חובו במדור המשיבה ומתגורר בבית מפואר ברמת חיים גבוהה.
על מקרה זה, יפים הם דברי הנתיבות שמקבל רק את הוצאותיו.
ומה שכתב רבים הם החולקים על הנתיבות, לא מצאתי מי שחולק.
ומה שכתב עוד בהמשך דבריו:
"השאלה הנשאלת היא: מהו התשלום למשביח שידו על העליונה?
נחלקו ראשונים ואחרונים במי שהוא כיורד ברשות, שידו על העליונה כאשר השבח גדול מההוצאה (כבנידו"ד), כמה מקבל המשביח. ולענ"ד בהתאם לאמור אין משמעות לשאלה כמה הוציא המשביח אלא כמה היה השבח בניכוי ההוצאות (עי' אנציקלופדיה תלמודית כרך כג, יורד לנכסי חברו שלא מדעתו [המתחיל בטור תטז] אות י בשותף, ובפתחי החושן כרך ה גניבה, פרק ח מסעיף יז ואילך).
יש שכתבו שאומדים כמה אדם רוצה לשלם כדי לייצר את השבח המדובר, ובימינו כמה קבלן ביצוע היה גובה למלאכה המדוברת.
אבל יש כתבו שנותנים לו כאריס כפי המקובל, למחצה לשליש ולרביע. אריס, בניגוד לשתל או לקבלן, מקבל חלק יחסי מהשבח עצמו, ולא רק תשלום עבור עבודתו.
לענ"ד מלשון הרמב"ם (פ"י מהלכות גזילה ואבדה ה"ז) והשו"ע (חו"מ סי' שעה סעי' ד) משתמע בפשטות שס"ל כשיטה השנייה, שהרי לשון הרמב"ם "נוטל השבח", והיינו חלק בשבח ולא שכר עבודה. ההיגיון שעומד מאחרי הפעלת אריס, הוא המרצתו לייצר שבח גדול ככל היותר שיוכל לגבות שכר גבוה יותר."
גם כאן לא זכיתי להבין מה ראיה יש מהרמב"ם, שכן לשון "נוטל את השבח" שכתב הרמב"ם, ניתן לפרש בהחלט את כוונתו לבאר את המושג שהטביעו לנו חז"ל "ידו על העליונה" שמקבל בכל מקרה את המחיר הגבוה מבין השניים או השבח אם הוא מרובה על ההוצאות או ההוצאות אם הם מרובות על השבח וכל זה בגדר של תקנת חז"ל והאומדנה שכך ימריצו את האריס לעבוד בכל כחול היצור שבח גדול יותר. הא, ותו לא מידי.
ראיה ברורה לכך ניתן ללמוד מדברי הרמב"ם עצמו שפסק בהלכות גזילה (הבאנו מדבריו לעיל): "ובעל בנכסי אשתו והשותף בשדה שיש לו חלק בה כיורד ברשות הן ושמין להם וידם על העליונה."
ומדבריו שהשוה את השותף לבעל בנכסי אשתו (גם לדעת הב"ח שהמדובר באשתו גדולה) יש לו דין של יורד ברשות שמקבל וידו על העליונה. והיכן מצאנו זכר לכך שיש לו דין אריס?
זאת ועוד: כידוע, דעת הראב"ד, תוספות (ב"ב מב ע"ב בד"ה המגיע לכתפים, הובא באבן האזל פ"י מהלכות גזילה ה"ז-ח, וראה עוד תוספות ב"מ עז ע"א), ועוד פוסקים, שאין לאריס זכויות קנייניות בקרקע ולכל היותר הקרקע משועבדת לו. ועיין בהרחבה במחלוקת זו של הפוסקים בפתחי חושן (הלכות שכירות פי"ב ס"ח אות טז), ואכמ"ל.
זאת ועוד: גם אם נניח שיש תוספות (גיטין לה ע"ב) שמשמע ממנו שיש לו זכויות בקרקע, דעת הראב"ד שכל זה דווקא באריס בקרקע חברו שכך היה מנהגם, אבל דין אריס בבית לא נאמר. והרי במקרה דנן מדובר במערער שהשביח בבית ולא בקרקע, כך שלא שייך אצלו דין אריס כלל.
זאת ועוד: דין אריס נאמר כאשר הצדדים סיכמו ביניהם את העבודה והשבח ולא כאשר יש חילוקי דעות האם בכלל המערער השביח ואם כן כמה ומה נפסק לו, וכמו במקרה דנן.
לאור הדברים הללו היה מקום להסתפק ולעצור כאן.
ברם דברי ידידי חביבים עלי, על כן אביא עוד מדבריו ואעיר את הערותי במוסגר ומודגש.
הנה מה שכתב:
"ה. חובת תשלום או קנין בגוף השבח
לאור האמור, שמה שנוטל המשביח זה כמו אריס (לדברינו אין למשביח במקרה דנן דין אריס כלל – מ.נ.), יש לדון, האם זהו תשלום שמחויב בעל השדה לשלם למשביח, אלא שגובה התשלום הוא יחסי לפריון, או שהאריס זוכה עם יצירת השבח בחלקו היחסי בשבח עצמו, והרי הוא שלו מרגע יצירתו (ואל תתמה, והקנין בגוף השבח היכן הוא, ראה להלן).
הנפקא מינה בין שתי האפשרויות היא בכגון שהשבח התייקר מרגע יצירתו ועד רגע חלוקתו, כבנידו"ד (או שהוזל). אם זהו תשלום בלבד שמחויב בו בעל הבית למשביח אין סיבה לומר שיהיה למשביח חלק בהתייקרות, אבל אם המשביח זוכה בשבח עצמו מרגע שהוא נוצר והופך להיות שותף בו הרי שלעצמו הוא התייקר.
כלל הוא בגדרו של אריס שדינו כשותף בשדה ולא כפועל, כמש"כ הרמב"ם (הלכות שכירות פ"ט ה"ו), הרי"ף (גיטין לה ע"ב מדפי הרי"ף), והתוספות (גיטין עד ע"ב ד"ה רבה) (התוספות בב"מ חולק, הבאנו לעיל – מ.נ.), ולכן האריס שלא הוצרך לעבוד בהשקיה בשדה לפי שהגשמים השקוה, נוטל כפי שסוכם ולא יופחת משכרו כפי שמצאנו בפועל. ולענ"ד שותפות זו היא בפירות ובשבח ואין הכרח לומר שהיא בגוף השדה, וזה לשון הרמב"ם בפיה"מ (פאה פ"ה מ"ה): "וביאור אריסות, השותפות בתבואת הארץ". לפי זה, אריס שלא גבה את חלקו בסמוך לאיסוף הפירות ובינתיים התייקרו הפירות, התייקרו לו בהתאם לחלקו בפירות השדה. לא בתשלום יחסי בפירות לאריס אנו מדברים אלא בשותפות ממשית בפירות. (דברי הרמב"ם מבוארים כאשר החלק של האריס ברור וכמ"ש בתפארת ישראל אות י"ט "מיהו זה דוקא במיוחד לכל אחד חצי שדה ידוע, דבלא ידוע חלק של כל אחד, הרי לקט שכחה פאה ניתן במחובר, ושניהם שותפים בכל השדה ובדאוריתא אין ברירה" עכ"ל. וטעם הדין מבואר במפרשי המשנה שזהו דין מיוחד הנלמד מהפסוק ולא שייך כלל למקרה דנן שההשבחה לא מבוררת ונעשתה בגוף הנכס שלא ניכר, ובכלל ספק אם היתה השבחה וק"ו כאשר לא היה סיכום ברור ביניהם והם מכחישים זא"ז, ודוק. – מ.נ.)"
ומה שכתב להשוות דין אריס לדין אומן קונה בשבח כלי:
איני מסכים עמו. לטעמי, מלבד שנפסק להלכה שאין אומן קונה בשבח כלי, וגם למ"ד הסובר כן נחלקו בפרשנות המושג קניין באומן וכפי שהביא ידי"נ מהקצוה"ח הנתיבות ועוד, הרי, שאין להשוות כלל לקניין בהתייקרות, שכפי שביארנו הינה נתונה לבורא עולם המנהיג עולמו בחסד ונותן למי שרוצה לתת את המגיע לו בדרך כזו של התייקרות נכס, ואין לזה שייכות כלל למי שבא לעבוד אצל בעל הנכס, הן כאריס הן כפועל והן כבעל בנכס אשתו, פרט למקרים בו קיימת אומדנה ברורה וחזקה שבני הזוג התכוונו לשותפות כלכלית.
גם מה שכתב בהמשך דבריו להסתמך על דברי המהרש"ם אעיר על דבריו במוסגר:
"עוד יעויין בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' לט בסופו) בשם הרדב"ז בתשובותיו, שבמקום שיש ספק למי שייך השבח, המשביח נקרא מוחזק בשבח ולא בעל השדה, ומשמע שלדעתו זכותו בשבח זהו קנין בגוף השבח ולא רק חיוב תשלום של בעל השדה, שאם לא תאמר הכי, כיצד נהפכנו למוחזק, וככל האמור. והן אמת נראה פשוט, שאין הלכה כפי תשובת הרדב"ז הזו, וכפי שהעיר בצדק כבוד ידידי הרה"ג נהרי שליט"א, וכפי המוכח מתשובת המהרש"ם עצמו, אבל לא הביאותיו כדי לפשוט הדין בספק, אלא רק להוכיח מדבריו שהזכות בשבח, זהו קנין בגוף החפץ ולא חובת תשלומים (המהרש"ם מדבר באופן שנחלקו האם הוא ירד ברשות או לא, ועל זה שייכת מוחזקות בשבח לדעת הרדב"ז, אבל באופן שיש הכחשה בין הצדדים האם בכלל היתה השבחה, ברור שהמוחזק הוא מי שהנכס רשום על שמו, ודוק מינה לאתרין שבין הצדדים חילוקי דעות האם בכלל היתה השבחה משמעותית, שאין חולק שהמשיבה מוחזקת מכח בעלותה על הנכס. – מ.נ.), ואעפ"כ אין הכרח כלל לומר, שהמשביח הוא המוחזק, דסוף סוף, זיל בתר מרא קמא הוא ניהו בעל השדה. ודוגמא לזה במי שקונה דקל לפירותיו ויהיה ספק בקניינו אין הכרח לומר שהוא המוחזק אף שודאי שהקנין הוא בגוף שאל"כ הוי קנין בדבר שלא בא לעולם, ודון מינה ואוקי באתרין. מכל מקום מהדיון בזה מוכח לכאורה שקנין השבח הוא בגוף השדה, שאי לא תימא הכי, מוחזקות מנין.
ולפי האמור, יש מקום לומר, שאף שקיי"ל להלכה, לדעת רוב הפוסקים, שאין אומן קונה בשבח כלי, זהו רק באומן. אבל ביורד לשדה חברו ברשות שנוטל כאריס (וכך גם בשותף שדינו כיורד ברשות, ולדעת הרמב"ם המבוארת לעיל שגם בעל בנכסי אשתו כיורד ברשות, שכולם נוטלים כאריס) הרי שהוא קונה בשבח השדה עצמו. והחילוק ביניהם הוא רק בכך שבאומן שקצץ לו שכר מראש אין סיבה לומר שהוא קונה בשבח הכלי, שהרי שכרו הוא התשלום הכספי, מה שאין כן באריס ודומיו, ששכרו זה השבח, הרי שלכולי עלמא קונה בשבח "כלי", ושמא פשוט הוא. ונפקא מינה להתייקרות השבח.
אשר על כן, לאור האמור, לענ"ד בתיק שבפנינו מאחר והוברר שפעולותיו של הבעל בהשבחת הנכס היו משמעותיות ביותר וכפי שעולה מפרוטוקולי הדיון הרבים (עיינתי היטב בפרוטוקולים ולא מצאתי השבחה הוכחה להשבחה משמעותית. פסק הדין של בית הדין בהרכבו הקודם התבסס על פשרה (לדעת הדיין השלישי) או על פיצוי המערער בגין רצון המשיבה להתגרש ממנו (לדעת הדיין הראשון) ולא על התרשמות מהשבחה משמעותית. ראה על כך בנימוקי הדיינים שבהרכב הראשון. – מ.נ.), וללא שום קשר לגובה ההוצאות, והיו על דעת האישה וברצונה, יש לראות בפירות ההשבחה, כפירות משותפים של בני הזוג, ולא רק כמקור לחיוב האישה בתשלום שכר עבודה לבעל, ומכיוון שכך הוא זכאי גם לגבות את חלקו לפי הערך של היום וכל ההתייקרות בנוגע לחלקו היחסי תיזקף גם לזכותו (מסקנה זו אינה לפי שביארנו. – מ.נ.)."
גם מה שכתב לבסס את מסקנתו על עיקרון ההסתמכות:
לא זכיתי להבין דבריו.
א. עיקרון ההסתמכות מתבסס ונשען על הלכת השיתוף הספציפי לזכויות קנייניות, מה שידי"נ דחה.
ב. המערער במקרה דנן רכש דירה ורשם על שמו, רכש רכב ג'יפ ורשם על שמו ולא התבסס או הסתמך רק על דירת המשיבה.
לסיכום: לא מצאתי עילה הלכתית, משפטית, או טעות בהבנת העובדות, טעות בשיקול דעת הנראית לעין המצדיקות התערבות בפסק הדין קמא המפורט ומנומק באר היטב.
הפשרה שקבע בית הדין קמא מקובלת עלי לחלוטין.
שכן היה מקום בהלכה לחיוב המערער בכל סכום שכר הדירה, שכן בית הדין פסק כבר לפשר בדירה ב[ט'] שתיוותר אצל המערער ולא נתבקש לחייבו לתת למשיבה שכר דירה שהשכיר דירה זו כפי הנראה או לתת זכות קניינית כל שהיא בדירה זו.
סבורני, שטענת המערער היא בבחינת טענת "שלי שלי ושלך שלי" (עי' אבות פ"ה מ"י).
זאת ועוד: בית הדין פסק מכח פשרה לחייב את המערער בדמי שימוש רק מיום סידור הגט, למרות בקשת המשיבה לחייבו כבר מיום עזיבתה את הבית בטענה שהוא זה שגרם לה לצאת מן הדירה בגין התנהגותו האלימה.
רואה אני זאת כפשרה הגונה שכן יתכן וע"י חקירה ובירור מקיף היה עולה שאכן הצדק עם המשיבה ולכל הפחות יש ספק ויש לחייבו במחצית מתקופה זו.
לזאת יש להוסיף שהמערער נהנה בגופו ובממונו מהשבחת הדירה. נהנה בגופו, מעצם העובדה שלא נצרך לשכור דירה לעצמו. נהנה בממונו, מהעובדה שנפטר מחבותו למדור של המשיבה בהיותו מתגורר בביתה חינם אין כסף.
אשר על כן, איני רואה מקום להתערב בשיקולי בית הדין שהוציא פסק דין מושכל לאחר בחינת מכלול הרכיבים וטיעוני הצדדים, וביתר שאת לאחר שבכתב הערעור של המשיבה הוסיפה לטעון כלפי המערער שהודה שרכש את הדירה ב[ט'] במשותף ורשם אותה מסיבה מסוימת על שמו ולאחר מכן מישכן את הדירה לצורך הברחתה ממנה.
מכל הלין טעמי ונימוקי נראה לענ"ד לדחות את שני הערעורים אם יסכימו עמי עמיתיי.
הרב מימון נהרי
ראיתי את מה שכתבו בנ"ד עמיתיי הרה"ג שליט"א באריכות כיד ה' הטובה עליהם.
והנה, הואיל ובנדון דידן הצדדים קיבלו בקנין בבית הדין האזורי, לפסיקה על פי החוק האזרחי. אם כן, אין צורך בכל המקורות ההלכתיים שהובאו על ידי עמיתיי שליט"א.
למעשה, יש תמימות דעים בין עמיתיי באשר לבית ב[ש'] שבזה יש לקבל את פסק הדין של בית הדין האזורי שפסק כי הבית ב[ש'] יישאר בבעלותה הבלעדית של האשה המערערת.
כמו כן, באשר לדירה ב[ט'] והמטלטלים, יש גם כן תמימות דעים בין עמיתיי שיש לקבל את פסק הדין של בית הדין האזורי האומר כי הדירה ב[ט'] והמטלטלים יישארו בבעלות בלעדית של המערער. והכול כמפורט בהרחבה בנימוקי עמיתיי שליט"א.
אני מצטרף לעמדת עמיתיי בשני הנושאים הנ"ל.
אולם, באשר לדרישת המשיב לחייב את המערערת לשלם לו את השבח שהשביח לדעתו, בבית ב[ש']. בענין זה נחלקו עמיתיי במסקנותיהן.
לדעת עמיתי הרה"ג מימון נהרי שליט"א, יש לדחות לגמרי את דרישת המשיב בנושא השבח, וזאת מהנימוקים הארוכים הנ"ל.
ואילו לדעת עמיתי הרה"ג ציון לוז-אילוז שליט"א, יש לתת למשיב מחצית מהשבח של הבית ב[ש'] המגיע לכדי 20% מהשווי של החלק הבנוי על המגרש, לפי שמאות נכונה להיום. וכאמור בנימוקים הרחבים הנ"ל.
והנה, בענין השאלה הנ"ל, האם מגיע למשיב את השבח, יש פנים לכאן ולכאן והדבר לא יצא מידי ספק וכידוע "המוציא מחברו עליו הראיה". לכן, מספק אין לתת למשיב את המחצית הנ"ל מהשבח. מאידך אי אפשר שלא לתת למשיב מאומה מהשבח.
לפיכך, יש לפסוק כפשרה לפטור את המשיב במחצית מחיובו על ידי ביה"ד בדמי שימוש בבית ב[ש']. וזאת בגין תביעתו לחיוב המערערת בשבח שהשביח בבית, מה גם שהוא מוחזק בכספו.
הרב יעקב זמיר
אלו הם דעות דייני ההרכב ונימוקיהם בתיק שלפנינו.
לאחר מו"מ בין דייני ההרכב, מוסכם על הכול שהערעור של המשיבה בנוגע לדירה ב[ט'] ובנוגע לגובה דמי השימוש נדחים. כמו כן, תביעת המערער לשיתוף ספציפי במלוא הזכויות בדירה ב[ש'] הרשומה ע"ש המשיבה נדחית.
אולם, בנוגע לתביעה להשתתפות בהשבחת הנכס (הדירה ב[ש']) נחלקו הדעות.
דעה א: יש לקבל את הערעור בעניין כוונת השיתוף להשבחת הנכס ויש לחייב את המשיבה בסך של עשרים אחוז משווי הדירה (החלק הבנוי למעט המגרש) כולל ההתייקרות וכפי שומה מעודכנת.
דעה ב: יש לדחות הערעור לחלוטין ולאמץ את הפשרה שקבע בית הדין האזורי.
דעה ג': יש לעשות פשרה בעניין הפיצוי המגיע למערער בעקבות השבחת הנכס ולזכות אותו בניכוי מחצית מדמי השימוש שחוייב בהם בבית הדין האזורי.
לאור האמור בית הדין פוסק כדלהלן:
-
ערעור המשיבה בעניין הדירה ב[ט'] וחיוב המערער בתשלום גבוה יותר של דמי שימוש נדחים והחלטת בית הדין האזורי בעניינים הנ"ל שרירה וקיימת.
-
ערעורו של המערער בתביעה לשיתוף ספציפי במלוא הזכויות בדירה ב[ש'] נדחית.
-
ערעור המערער בעניין השבחת הנכס מתקבל חלקית ועל המערער לשלם למשיבה סך 44,625 ₪ בלבד, וזאת בתוך ששים יום. [סעיף זה ניתן ברוב דעות].
-
בית הדין מחזיר את התיק לבית הדין האזורי להמשך טיפול ככל שישנם דברים שלא הועלו בפנינו.
ניתן לפרסם ללא פרטי זיהוי של הצדדים.
ניתן ביום ד' בסיון התשע"ז (29/05/2017).
הרב יעקב זמירהרב מימון נהריהרב ציון לוז-אילוז