דחיית עתירת אסיר עולם רוצחה של דפנה כרמון ז"ל לשחרור מוקדם

השופט ר. שפירא [אב"ד]:

העתירה בתמצית:

בפנינו עתירת אסיר עולם המופנית כנגד החלטת ועדת שחרורים מיוחדת לפי סעיף 5 לחוק שחרור על-תנאי ממאסר, התשס"א-2001 (להלן: " החוק" או " חוק שחרור על תנאי ממאסר"), ועדה  שמקום מושבה בבית המשפט המחוזי בנצרת (להלן: " הועדה" או " ועדת השחרורים"). ב החלטה מיום 10/9/07 דחתה הועדה את בקשתו של העותר לשחרור מוקדם ברישיון. 

יצוין למען הסדר כי העותר מרצה כעת מאסרו בכלא דמון ומכאן סמכותו של בית משפט זה לדון בעתירה. עוד יצוין כי ניתנו לעותר מספר הארכות מועד להגשת עתירתו, הכל לבקשת עורכי דינו מהסנגוריה הציבורית בחיפה. העתירה הוגשה ביום 27/5/08. 

הרקע העובדתי והחלטת הועדה:

דפנה כרמון ז"ל הייתה בת 21. ביום 11/6/1982 נחטפה ממרכז העיר חיפה ע"י העותר ושלושה אחרים. הנערה הוכנסה בכוח לרכב והוסעה ליערות הכרמל, שם נאנסה באכזריות ונרצחה. גופתה הושלכה ביער. בגדיה וחפציה נלקחו ע"י הארבעה.

העותר וחבריו הורשעו בביצוע החטיפה, האונס והרצח. נגזר על כל אחד מהם עונש של מאסר עולם בגין עבירת הרצח, 20 שנות מאסר בגין עבירת החטיפה ו - 20 שנות מאסר בגין עבירת האינוס. בית המשפט לא קבע כי העונשים ירוצו במצטבר ומכאן שהם מרוצים בחופף לעונש מאסר העולם.

בשנת 2002 החליט נשיא המדינה לקצוב את עונשו של העותר ולהעמיד את תקופת מאסרו על 35 שנה.  תקופת המאסר נמנית מיום 2/5/1984 ומכאן שחלפו כבר יותר משני שלישים מתקופת המאסר הכוללת. בהתאם הובאה בפני ועדת שחרורים מיוחדת בקשתו של העותר להשתחרר שחרור מוקדם על תנאי ברישיון. 

ביום 5/9/07 טענו הצדדים טיעוניהם בפני חברי הועדה וביום 10/9/07 ניתנה ההחלטה נשוא העתירה שבפנינו.

בפני הועדה הוצגו נתוניו של העותר. ככלל מדובר באסיר שהתנהגותו חיובית. מב"ן חיוה דעתו על העדר פתולוגיה מינית. העותר יצא לחופשות רבות לאורך מאסרו וללא חריגות. למעט אירוע בודד לא היה מעורב באירועים חריגים בתחומי הכלא. העותר אנאלפבית ולא השתלב בפעולות חינוך בכלא. הוא אינו משתמש בסמים. הקשר עם גורמי הטיפול היה מצומצם בעניין צרכים קונקרטיים. במהלך מאסרו נשא העותר אישה הסובלת מבעיות נפשיות. הרשות לשיקום האסיר (להלן: "רש"א") הכינה עבורו תכנית שיקום ארוכת טווח, זאת אם ישוחרר ממאסרו.

הועדה הוסיפה עוד כנתון שהעותר כופר במיוחס לו וטוען לחפותו לאורך כל מאסרו, זאת על אף שהודה בחקירתו במשטרה במעשים בהם הורשע.

הועדה צינה כי הוגש לעיונה מידע חסוי בעניינו של העותר ואולם מידע זה לא היה מהותי, לא הצביע על בעיות התנהגות של העותר מזה עשור שנים ולא השפיע על החלטתה. כמו כן הוצג בפני הועדה מכתב הורי המנוחה המתנגדים לשחרורו של העותר ממאסר.

הועדה פרטה בהחלטתה את נימוקיה בהרחבה. בתמצית יצוין כי ככל שהדבר נוגע לנתוני התנהגות העותר ויתר הנתונים הנשקלים ע"י ועדת שחרורים בהתאם להוראות סעיף  9 לחוק על סעיפי המשנה שבו, נטתה הכף, בדרך כלל, לזכותו של העותר. אלא שהוועדה החליטה לדחות את בקשתו לשחרור מוקדם ברישיון בהתבסס על טעמים המפורטים בסעיף 10 לחוק. הועדה סברה כי שחרורו המוקדם של העותר יפגע באמון הציבור במערכת המשפט, אכיפת החוק והרתעת הרבים, כמשמעם בסעיף 10(א) לחוק. עוד סברה הועדה כי מאחר והעותר כופר עד היום בעבירות שבביצוען הורשע  לא ניתן לומר כי  "...חל באסיר שינוי בולט וממשי מבחינת הבנת חומרת מעשיו ומבחינת מוכנותו להשתלב בחברה ולתרום לה" כמשמעו בסעיף 10(ב) לחוק ובנסיבות אלו לא ניתן לומר כי לא נשקפת לציבור מסוכנות משחרורו, כאמור בסעיף 5 לחוק.

מטעמים אלו דחתה הועדה את בקשתו של העותר. מכאן העתירה שבפנינו המופנית כנגד החלטת הועדה.

טיעוני ב"כ הצדדים:

ב"כ העותר, עו"ד נשר וע"ד טברו מהסנגוריה הציבורית, הגישו את פירוט טיעוניהם בכתב וטענו בפנינו ארוכות. בתמצית טוענים הם שלושה טיעונים מרכזיים: לטענתם היה השיקול המרכזי של הוועדה מונע ע"י ביקורת על גזר הדין שנגזר על העותר. הועדה צינה בהחלטתה כי בית המשפט המחוזי גזר בזמנו על העותר מאסר עולם בגין הרשעתו בעבירת הרצח וכן שתי תקופות של 20 שנות מאסר כל אחת בגין הרשעתו בעבירת האינוס ובעבירת החטיפה. אלא שלא נאמר דבר בגזר הדין לעניין הצטברות עונשי המאסר ומכאן שהמאסרים מרוצים בחופף. הסנגורים טוענים כי למעשה החליטה הוועדה לבקר את גזר הדין ולתקן את הטעות, לגישת הוועדה, שבהעדר צבירת עונשי מאסר בדרך של דחיית הבקשה לשחרור מוקדם ברישיון. טענתם השנייה היא שמתן בכורה לשיקולים שעניינם אמון הציבור במערכת המשפט, בהתאם להוראות סעיף 10(א) לחוק, על פני השיקולים שעניינם בהוראות סעיף 9 לחוק, יוצרים מצב בו לעולם לא ישוחרר אסיר עולם מהכלא שחרור מוקדם ברישיון, זאת גם אם התנהגותו בכלא תקינה ועל פי אמות המידה של הוראות סעיף 9 לחוק ניתן לשקול בחיוב את שחרורו המוקדם. טענתם השלישית היא כי לא ניתן לזקוף לחובת אסיר את העובדה כי הוא דבק בטענתו כי לא ביצע עבירה. זו זכותו ולא ניתן להקיש מכך כי מסוכן הוא לציבור. בעניין זה הוסיפו ועדכנו את בית המשפט כי הסנגוריה הציבורית בוחנת כעת את הרשעתו של העותר ואת האפשרות לפנות לבית המשפט העליון בבקשה לעריכת משפט חוזר בעניינו.   

ב"כ המשיב, עו"ד גב' דלית שרון, ביקשה כי נאמץ את החלטת הועדה ולא נתערב בה. לטענתה ההחלטה סבירה והתקבלה משיקולים עניינים. את דברי ועדת השחרורים על גזר הדין רואה הפרקליטה כפירוט עובדתי ללא הבעת עמדה או ביקורת על גזר הדין. לטענתה השיקול הציבורי הרחב של אמון הציבור במערכת אכיפת החוק הוא שיקול עניני שמותר היה לוועדה ליתן לו בכורה על פני שיקולים אחרים. כמו כן סבורה היא כי לא נפל פגם בהחלטה הרואה בכפירת העותר באחריותו לעבירות שנקבע כי ביצע כראיה להעדר הבנה לחומרת מעשיו, וכפועל יוצא מכך למסוכנות.  

היקף התערבות בית המשפט בהחלטת ועדת שחרורים:

היקף התערבותו של בית משפט בהחלטות ועדת שחרורים מוגבל למקרים של חריגה מסמכות או החלטה החורגת ממתחם הסבירות. איננו יושבים  בערעור על החלטת ועדת השחרורים אלא כבית משפט לעניינים מנהליים הבוחן את תקינות הרשות המנהלית בהליך קבלת החלטותיה. ראה לעניין זה דברים שנאמרו בהחלטת בית המשפט העליון ברע"ב 205/08 קייס עסילה נ' שרות בתי הסוהר (2008), החלטה מיום 24/6/08 פורסמה באתר בתי המשפט.