דחיית טענות של היעדר פיקוח ומפגע בטיחותי בחצר ביה"ס כמטילות אחריות נזיקית

השופט א' גרוניס:

1.        בית המשפט המחוזי בתל-אביב (כבוד השופטת ע' ברון) דחה את תביעת הנזיקין של המערער בגין נזק גוף שנגרם לו, בעת שהיה תלמיד בכיתה י"א בבית ספר תיכון. על כך הערעור שבפנינו.

2.        המערער, יליד שנת 1981, נפגע בידו בבית הספר בו למד. הפגיעה נגרמה על ידי תלמיד אחר. כתוצאה מכך נותרה למערער נכות בידו השמאלית, היא היד הדומיננטית. המומחה הרפואי שמינה בית המשפט העריך את הנכות בגין שיתוק חלקי של עצב ביד בשיעור שבין 30 ל- 37 אחוזים וכן 10 אחוזים בגין צלקת. התביעה הוגשה נגד בית הספר ועיריית קריית אונו (המשיבה 1). משרד החינוך (המשיב 2) היה צד שלישי בהליך. התלמיד שפגע בידו של המערער, מני קציר (להלן - מני) לא צורף בתחילה כנתבע ובקשה לצרפו כנתבע נדחתה בשלב מתקדם של ההליך. בית הספר נמחק מהתביעה משנתברר כי אינו בעל אישיות משפטית נפרדת, כך שהמשיבה 1 נותרת כנתבעת בהיותה בעלת בית הספר. הערעור שבפנינו מופנה לא רק נגד פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אלא גם על שתי החלטות ביניים שניתנו במהלך המשפט, האחת שלא לאפשר את צירופו של מני כנתבע והשנייה שלא לאפשר למערער צירוף ראיה בשלב מאוחר יחסית של ההליך.

3.        האירוע בו נפגע המערער התרחש בזמן הפסקה בין השיעורים בבית הספר. הפגיעה התרחשה בקומת הכניסה של בית הספר, במקום שכונה על ידי הצדדים, ויכונה כך להלן, "הפטיו". הפטיו שימש כנקודת מפגש לתלמידים במהלך ההפסקות. מדובר במבנה דמוי אמפיתיאטרון - רחבה פנימית שקועה סביבה שלוש "טרסות" בטון ששימשו כמקום ישיבה לתלמידים בהפסקה. בצידי הטרסות מצויים גרמי מדרגות המיועדים למעבר מהמפלס התחתון למפלס העליון. מעל לטרסות הוצבו ספסלי עץ בעלי משענת ששימשו גם הם לישיבת התלמידים. נראה, כי במועד הרלוונטי לא היו הספסלים מקובעים וניתן היה להזיזם. פתח היציאה מהבניין לחצר בית הספר מצוי היה במפלס העליון של הפטיו. בסמוך לפטיו ממוקמים משרדי בית הספר וחדר המורים. אין מחלוקת בין הצדדים על אופן התרחשות התאונה בה נפגע המערער. מה שאירע כך אירע: המערער ישב על אחד הספסלים שהיו במשטח העליון של הטרסות כשידו שעונה על מסעד הספסל. מני, התלמיד הפוגע, פתח באופן פתאומי בריצה ודילוגים מהמשטח התחתון דרך הטרסות וניסה לדלג על הספסל עליו ישב המערער. למרבה הצער, כשל מני בניסיונו ופגע בידו של המערער. היד נשברה ונגרמה למערער נכות כאמור. אין זה ברור מדוע בחר מני בדרך זו ולא טיפס בגרמי המדרגות שחיברו את המפלס התחתון בפטיו עם המפלס העליון. מעדותו של מני בפני בית המשפט המחוזי עולה, כי המעשה נעשה כאקט של משובה ותו לא. המערער והפוגע היו שניהם כבני 17 בעת התרחשות התאונה.

4.        בכתב התביעה טען המערער בעיקר, כי מוטלת על כתפי המשיבה 1 אחריות נזיקית לתאונה בשל היעדר פיקוח בשטח הפטיו מצד צוות המורים. לצד זאת, עלו בכתב התביעה גם טענות מסוימות לעניין בטיחות איזור הפטיו והפרת חובה חקוקה, אולם טענות אלו הוצגו באופן שילדי וכללי. בשלב מסוים, לאחר החלפת בא כוחו של המערער ולקראת סיום פרשת התביעה, נתבקש צירופו של מני כנתבע נוסף. כמו כן, ביקש המערער לצרף חוות דעת מומחה לעניין בטיחות. בית משפט קמא דחה את שתי הבקשות. את הבקשה הראשונה דחה בנימוק, שצירוף מני כנתבע בשלב כה מתקדם יגרום לעיכוב משמעותי בהתנהלות ההליך וכי לא הייתה סיבה אובייקטיבית לאי-צירופו מראש. את הבקשה השנייה דחה בנימוק שמדובר בשינוי חזית ובטענות שלא עלו בכתב התביעה. גם לשינוי חזית זה לא נמצא טעם מצדיק.

           בסופו של יום דחה בית המשפט את תביעתו של המערער. נקבע, כי בהתחשב בגיל המעורבים, באופי הפעילות ומקום התרחשותה, לא נדרש פיקוח הדוק של מורים על התלמידים ואף אין הדבר רצוי. לאור מיקום הפטיו בסמוך לחדרי המורים והעדויות ששמעה השתכנעה הערכאה דלמטה, כי הייתה נוכחות מורים באזור הפטיו וכי די בכך לשם מילוי חובת הפיקוח. למעלה מזאת נקבע, כי אפילו היה המערער מוכיח שלא הייתה נוכחות מספקת של מורים בפטיו, לא היה בכך להועיל לו. אופי האירוע הפתאומי מוביל למסקנה, כי לא הייתה למורה משגיח אפשרות למנוע את התרחשות האירוע, ומכאן שלא מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש בין המחדל הנטען לבין הפגיעה. טענת המערער להפרת חובה חקוקה בהצבת הספסלים ללא היתר בניה או היתר ממשרד החינוך נדחתה כלא מבוססת. כך גם הטענה, כי התנהגות ממין זו של מני הייתה נפוצה ולא רוסנה על ידי הנהלת בית הספר ומכאן שהתרחשות התאונה הייתה צפויה ומשום "אסון ידוע מראש". טענות המערער לעניין בטיחות המבנה ובפרט בטיחות הצבת הספסלים באופן שחסם את המעברים, נדחו כאמור משנקבע שמהוות הן שינוי חזית אסור.

5.        בסיכומיו לפנינו זנח המערער את הטענה כי לא היו מורים שפיקחו באזור הפטיו. טענותיו מתמקדות באווירה הכללית של הפקרות ששררה לטענתו בפטיו בעת ההפסקות, חוסר הבהרה של כללי בטיחות בסיסיים והעלמת עין עד כדי מתן היתר להתנהגויות פרועות דוגמת זו שהובילה לבסוף לתאונה. כן טוען המערער לעניין בטיחות אזור הפטיו ובפרט עניין הצבת הספסלים. בנוסף מבקש המערער להלין על החלטותיו של בית המשפט קמא שלא לאפשר את צירופו של מני כנתבע ושלא לאפשר צירוף חוות הדעת, החלטות שגרמו לשיטתו לכך שלא היה לו "יומו בבית המשפט".

6.        דין הערעור להידחות. המקרה המתואר הינו מצער. עם זאת, אין בעצם העובדה שהמערער נפגע בידו בעת ששהה בבית הספר כתלמיד כדי להטיל אחריות על בעלת בית הספר. מנסיבות המקרה, עליהן אין מחלוקת ממשית, עולה כי מדובר היה באירוע שערך שניות מספר ושנבע ממשובה נערית מצידו של הנער הפוגע. האירוע היה בלתי צפוי והינו תולדה של פעולה פתאומית של מני. בנסיבות אלו, לא נראה כי הייתה דרך למנוע את התרחשות התאונה אפילו היה פיקוח הדוק יותר. במילים אחרות, לא קיים קשר סיבתי בין רמת הפיקוח לבין אפשרות מניעתו של האירוע (ע"א 715/79 דניאל נ' אורט ישראל נתניה, פ"ד לה(2) 764, 772 (1981)). מכאן ברי, כי לא בכדי זנח המערער טענותיו לעניין הפיקוח. גם יתרת טענות המערער אינן מטות את הכף לטובתו. לא מצאנו מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי, כי השלב הדיוני בו התבקש צירוף הפוגע כנתבע היה מאוחר מידי. אמת, בדרך כלל רצוי הוא, כי יצורפו כל הנתבעים הרלוונטיים לתביעה. זאת, הן מבחינת יעילות ההליכים לצדדים והן מבחינת ההיבט המערכתי ויעילות ההתדיינות בבתי המשפט. עם זאת, במקרה זה נתבקש הצירוף בשלב מתקדם של ההליך ואילו נעתרה הבקשה היה הדבר מחייב פתיחה מחדש של התובענה כמעט מתחילתה. הערכאה הדיונית היא המצויה בעמדה הטובה ביותר לשפוט האם בשלב דיוני מסוים ניתן לצרף בעל דין ללא שיבוש רב מידי של ההליך המתקיים. ערכאת הערעור תיטה שלא להתערב בהחלטה בעניינים אלו (ראו, ע"א 203/77 חברת זמיר נ' החברה לבנין ועבודות ציבוריות, פ"ד לב(1) 59, 62 (1977)). מכל מקום, לאחר דחייתה של הבקשה לצירופו של מני לא הייתה כל מניעה מבחינת המערער להגיש תובענה חדשה בה יהא מני הנתבע היחיד. גם אין מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא שלא לאשר את צירוף הראיה. אף אם נקבל את טענתו של המערער כי היה אזכור כלשהו של טענות מסוימות בכתב התביעה שהגיש, הרי טענות אלו הובאו בצורה כללית ומינימלית (כך למשל לא הוזכר סעיף החוק לפיו טוען המערער להפרת חובה חקוקה). אין מקום להתערב בקביעה, כי הטענה המרכזית אותה העלה המערער בכתב התביעה היא הטענה בדבר היעדר פיקוח הולם וכי הניסיון לשנות כיוון ולדון בבטיחות המבנה מהווה שינוי חזית אסור. אין גם הסבר מספק לשלב המאוחר בו נתבקשה הוספת חוות הדעת כראיה. נציין, כי החלפת הייצוג המשפטי בשלב מאוחר של המשפט אינה מהווה בדרך כלל עילה לאפשר לבעל דין לשנות את קו הטיעונים בו פתח או לצרף בעלי דין נוספים (ראו למשל, רע"א 2298/06 השבוע באשדוד בע"מ נ' בן זקן (טרם פורסם, 23.3.06)). גם בשאר טענותיו של המערער בעניין העלמת העין והאישור "להתפרע" לכאורה ובעניין חוסר הבטיחות של רחבת הפטיו, לא ראינו כי יש כדי לשנות מן התוצאה אליה הגיעה הערכאה דלמטה. טענות אלו אינן מבוססות ונטענו בצורה כללית. בית משפט קמא נדרש לטענות, דחה אותן ואף מצא כי אינן מתיישבות עם העדויות. אין מקום להתערב בקביעות אלו. יצוין, כי המערער הניח בפנינו בקשה להוספת ראייה. מדובר על חוות דעת בנושא בטיחות לגבי אזור הפטיו ומה שהיה מצוי במקום בעת האירוע. כאמור, לא מצאנו שנפלה שגגה בהחלטתה של הערכאה הדיוניות שלא להתיר הגשתה של חוות הדעת, ואף אין להתיר הצגתה בערכאת הערעור.

7.        סיכומם של דברים, הערעור נדחה. המערער יישא בשכר טרחת עורך דין של המשיבה 1 בסך 7,500 ש"ח.

           ניתן היום, י"ג בשבט התשס"ח (20.1.2008).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    גק

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: