בפניי בקשה בכתב לדחיית תביעה על הסף מחמת מעשה בית-דין ולחלופין למחיקתה בהעדר עילת תביעה ו/או מחמת היותה טרדנית או קנטרנית. כמו כן טוען המבקש נגד סמכותו המקומית של בית-משפט זה.
בשנת 2004 מסרה המשיבה (התובעת) למבקש (הנתבע) שיק על סך של 23,000 ש"ח (להלן:
"השיק"). השיק חולל וכפועל יוצא מכך הוגש לביצוע בלשכת ההוצאה-לפועל בנצרת. המשיבה לא הגישה התנגדות לביצוע השיק במועד, ובקשה מאוחרת יותר שהגישה להארכת המועד להגשת ההתנגדות נדחתה על-ידי כבוד הרשמת אילונה אריאלי בתאריך 28.6.06. על החלטה זו של כבוד הרשמת לא הוגש ערעור.
בתאריך 9.9.07 הגישה המשיבה את התביעה שבפניי נגד המבקש. על-פי הנטען בכתב התביעה, שהוגש בסדר דין מהיר, המשיבה ניהלה בעבר עסק (אטליז) ורכשה סחורה מן המבקש. במסגרת זאת מסרה המשיבה את השיק כבטחון למבקש. עוד נטען בכתב התביעה כי התובעת שילמה את סכום השיק במזומן לידי המבקש, שהבטיח בתמורה להשיב לידיה את השיק, אך תחת זאת הגישו כאמור לביצוע בלשכת ההוצאה-לפועל. המשיבה טוענת אפוא כי שילמה סכום כפול למבקש, ובשל כך תובעת כי ישיב לה את סכום היתר ששילמה בסך של 23,000 ש"ח.
המבקש, מצידו, הגיש כאמור בקשה בכתב לדחיית התביעה על הסף מחמת מעשה בית-דין שיצרה לכאורה דחיית התנגדותה של המשיבה לביצוע השטר ולחלופין למחיקת התביעה בעילות שתוארו לעיל.
אדון אפוא בשתי הטענות על-פי סדרן.
דחייה על הסף מחמת מעשה בית-דין
לאחר שעיינתי בטענות הצדדים ביחס לבקשה זו הגעתי לכלל דעה כי אין לקבל את טענות המבקש בנוגע לדחיית התביעה על הסף.
כידוע, הכלל של מעשה בית-דין קובע כי כאשר בית-משפט מוסמך נותן פסק-דין סופי בהתדיינות כלשהי, מקים פסק-הדין מחסום דיוני לפני בעלי-הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעו בפסק-הדין. כל עוד לא בוטל פסק-הדין, בין על-ידי ערכאת הערעור ובין על-ידי בית-המשפט שנתן אותו, פסק-הדין מחייב את הצדדים לו ביחס לכל קביעה עובדתית או משפטית הכלולה בו, ואין איש מהם יכול להעלות, במסגרת התדיינות אחרת כלשהי ביניהם, טענה העומדת בסתירה לקביעה זו. ראו ע"א 5610/93
זלסקי נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד נא(1) 68, בע' 102-99.
כלל זה מבוסס על עיקרון סופיות הדיון - עיקרון המעוגן בשני שיקולים עיקריים שבטובת הציבור: הפעלה יעילה של מערכת המשפט ומניעת הכרעות סותרות העלולות לפגוע ביציבות המשפט וביוקרת בתי-המשפט; ועשיית צדק עם בעל-הדין האחר, כך שלא יוטרד יותר מפעם אחת בשל אותו עניין.
תחת צילו של הכלל של מעשה בית-דין חוסים שני כללי משנה - השתק עילה והשתק פלוגתא.
השתק עילה משמעו כי מקום שתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך, שוב אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, אם התביעה הנוספת מבוססת על אותה עילה.
השתק פלוגתא משמעו כי אם במשפט מסוים הייתה מחלוקת בשאלה עובדתית או משפטית מסוימת, שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, ומחלוקת זו הוכרעה שם במפורש או מכללא, כי אז יהיו אותם בעלי-דין או חליפיהם מושתקים מלהתדיין לגביה מחדש במשפט מאוחר יותר ואין הכרח כי התביעות בשני המשפטים הללו תהיינה זהות. ראו פסק-דינו המנחה של כבוד הנשיא אגרנט בע"א 247/66 ,246/66
קלוזנר נגד שמעוני, פ"ד כב(2) 561.
אבחן אפוא אם במקרה שבפנינו חל אחד מכללי המשנה של מעשה בית-דין (או שניהם):
השתק עילה: על מנת לבסס טענה של השתק עילה צריך שיחולו כמה תנאים מצטברים: (א) בשני ההליכים העילה זהה; (ב) בהליך הראשון הכריע בית-משפט מוסמך בתביעה לגופו של עניין; (ג) בעלי-הדין או חליפיהם זהים בשני ההליכים. ראו נינה זלצמן,
מעשה בית דין בהליך אזרחי (התשנ"א), בע' 441.
אף אם נניח כי שני התנאים האחרונים מתקיימים במקרה זה, הרי שלדעתי התנאי הראשון אינו מתמלא כאן הואיל והעילה בשני ההליכים אינה זהה.
אכן, אין ספק כי דחיית התנגדותה של המשיבה לביצוע השיק יצרה השתק עילה
בעילה השטרית שקמה בין הצדדים, משמע כי לא יישמעו יותר טענות כלשהן מטעם המשיבה כנגד השטר. השוו לדברי כבוד השופט מאיר יפרח בבש"א 177822/04 (ת"א (תל-אביב-יפו) 11901/05),
גבריאלי נ' בן בסט ואח', תק-של 2005(2) 6967, שם נפסק כי דחיית התנגדות לביצוע שטר (לרבות בדרך של אי-הארכת מועד להגשת ההתנגדות בדומה למקרה שבפנינו או, למשל, בדרך של דחיית התנגדות בשל אי-הפקדת ערבון במועד) יוצרת השתק עילה ביחס לתביעה נפרדת שהוגשה על-ידי המתנגד בבקשה להצהיר על בטלותו של השטר מאותם טעמים שפורטו בהתנגדות לביצועו של השטר. ראו גם ת"א (תל-אביב-יפו) 10569/00
החברה המרכזית לשקילה בע"מ נ' עאסי אשרף, תק-של 2005(2), 8350.
ברם, בעיקרון קבלת תביעה בעילה שטרית אינה יוצרת השתק עילה ואינה מונעת תביעה נפרדת בעילה שאינה עילה שטרית לגבי
עסקת היסוד שעמדה בבסיס העילה השטרית הנ"ל. השוו, למשל, לע"א 386/88
קולטון נ' אפרתי, תק-על 90(1) 448, שם לאחר שנגבה כל סכום השיק במסגרת הליכי הוצאה-לפועל הותרה תביעה נפרדת נגד מושך השיק, שעילתה נעוצה בעסקת היסוד, שכן שינוי בהפרשי שער גרם לכך שבמועד הגבייה בהוצאה-לפועל סכום השיק לא כיסה יותר את מלוא החבות שצמחה מעילת היסוד.
כך גם במקרה שבפנינו - כאמור לעיל המשיבה בוודאי שאינה יכולה לטעון יותר כנגד השיק שמשכה, אך דחיית התנגדותה לגבי השיק אינה מונעת ממנה לטעון טענות כנגד עסקת היסוד, כגון כי נגבה ממנה תשלום ביתר או כי לא ניתנה לה התמורה המוסכמת.
אשר-על-כן אני דוחה את טענת המבקש כי במקרה זה חל הכלל בדבר השתק עילה.
השתק פלוגתא: כדי שבעניין מסוים ניתן יהיה לטעון להשתק פלוגתא צריך שיחולו כמה תנאים מצטברים: (א) במשפט הראשון הייתה מחלוקת עובדתית או משפטית; (ב) המחלוקת הוכרעה וההכרעה הייתה חיונית לתוצאה הסופית; (ג) מדובר באותם בעלי-דין או בחליפיהם; (ד) ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או מכללא של בית-המשפט באותה פלוגתא, בקביעת ממצא פוזיטיבי, להבדיל מממצא הנובע מהעדר הוכחה. ראו זלצמן,
שם.
בעיקרון, כלל זה יכול היה לחול בענייננו ולמנוע טענה מצד המשיבה לגבי פירעון השיק במזומן, וזאת בהנחה שטענה זו הייתה מועלית, נדונה ואף נדחית בהליך ההתנגדות לביצוע השיק. אלא שבמקרה זה התנגדותה של המשיבה נדחתה מטעמים דיוניים (אי-הגשת ההתנגדות במועד) וממילא כבוד הרשמת לא דנה בטענה זו ולא קבעה בה כל ממצא פוזיטיבי. השוו לדברי כבוד השופט יפרח בפרשת
גבריאלי הנ"ל, שם נקבע באופן דומה כי הואיל וההתנגדות לביצוע שטר נדחתה מבלי לבררה לגופה הרי שלא חל הכלל בדבר השתק פלוגתא. ראו גם רע"א 10184/02
בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' לניר, תק-על 2003(1) 1572, שם פסקה כבוד השופטת דורנר גם כן כי דחיית התנגדות לביצוע שטר מטעמים דיוניים (איחור בהגשת ההתנגדות ואי-המצאת ערבות בנקאית) אינה יוצרת השתק פלוגתא ואינה מונעת הגשת תביעה נפרדת לבית-המשפט על-ידי מושך השטר להשבת סכומים שנגבו ביתר כתוצאה מחיוב בריבית חריגה.