דחיית דנ"א על קביעת ביהמ"ש, כי אישה אינה זכאית לקבל ישירות מצה"ל את חלקה בגמלת גרושה מכוח חזקת השיתוף

           לפני בקשה לדיון נוסף בפסק-דינו של בית המשפט העליון (השופטים א' פרוקצ'יה, מ' נאור וי' עדיאל) בבע"מ 10916/03 צה"ל - מדינת ישראל נ' פלונית (טרם פורסם; ניתן ביום 14.6.2007). עניינו של פסק-הדין בשאלה אם חזקת השיתוף מקנה לאישה שהתגרשה מבעלה את הזכות כי יועבר אליה במישרין חלקה בגמלאות שמקבל הבעל מצה"ל. בית המשפט העליון השיב לשאלה זו בשלילה ובכך קיבל את הערעורים שהוגשו לו על פסקי-דין של בית המשפט המחוזי.

           בפסק-הדין הובהר כי אין מחלוקת באשר לזכותן של הנשים למחצית מן הגמלה המשולמת לבעליהן לשעבר על-ידי צה"ל. השאלה היא אם זכות זו עומדת להן כנגד הבעלים בלבד, או שמא גם כנגד צה"ל. פסק-הדין של בית המשפט העליון הוא ארוך ומפורט. את פסק-הדין העיקרי כתב השופט י' עדיאל. השופט עדיאל סקר בהרחבה את הכתיבה ביחס לטיבה ולמהותה של הזכות הנוצרת מכוח הלכת השיתוף - כתיבה שלא הולידה מסקנות חד-משמעיות. הוא ציין כי לפי הוראותיו של חוק שירות הקבע בצבא הגנה לישראל (גימלאות) [נוסח משולב], התשמ"ה-1985 (להלן: חוק הגמלאות), ובמיוחד הוראת סעיף 62, הזכות לגמלה היא זכות אישית המוקנית לחייל בלבד ואינה ניתנת להעברה. "בעקרון" - הטעים השופט עדיאל - "נראה שהלכת השיתוף, במובנה הקנייני, לא תוכל לכלול נכסים שאינם ניתנים להעברה"; אולם "בשלילת עבירותה של הזכות לגימלה אין כדי לפגוע בזכות השיתוף לגבי הזכות לגימלה ביחסים שבין בני הזוג. במערכת יחסים זו נשמרת זכותו של בן-הזוג לקבלת חלקו בגימלה, אך זכות זו שמורה בידו אך ורק כנגד בן זוגו והיא אינה עומדת לו כנגד החייב בתשלום הגימלה".

           השופט עדיאל הוסיף וציין כי הגישה המקובלת בפסיקה מבססת את הלכת השיתוף על קונסטרוקציה של העברת זכויות מבן הזוג האחד (הרשום או המחזיק) לבן הזוג האחר; זאת, מכוח חוק המחאת חיובים, התשכ"ט-1969. כיוון שסעיף 1 לחוק המחאת חיובים שולל המחאת זכות שעבירותה נשללה או הוגבלה בדין, לא ניתן, לפי גישה זו, להעביר את הזכות לגמלה מכוח הלכת השיתוף. אולם גם לפי הגישה האחרת - זו המבוססת על הקניית הזכות לשני בני הזוג מעת יצירת השיתוף - לא ניתן, לדעת השופט עדיאל, לייחס לאישה קניין בזכות לגמלה. טעם הדבר הוא, שהוראות החוק המקימות את הזכות לגמלה מייחדות אותה לזכאי - כאן הבעל - והן אינן מאפשרות הקניית הזכות לגמלה מלכתחילה לשני בני-הזוג ללא פעולה של העברה. עוד קבע השופט עדיאל כי אף לפי גישה המבססת את הלכת השיתוך על מדיניות שיפוטית ראויה (להבדיל מרציונל הסכמי), אין מדיניות זו יכולה לעמוד בסתירה להוראת החוק המפורשת הקובעת את אי-עבירותה של הזכות לגמלה.

           השופטות א' פרוקצ'יה ומ' נאור הצטרפו לפסק-דינו של השופט עדיאל. השופטת פרוקצ'יה עמדה על כך שתוצאת פסק-הדין מובילה לקושי מעשי המתבטא באי-סיום החלוקה הרכושית בין בני הזוג והותרתה על בסיס עיתי לאורך שנים רבות. השופטת פרוקצ'יה העלתה אפשרות ליצור הסדר הסכמי שבגדרו תשולם הגמלה על-ידי צה"ל לשלוח מטעמו של הבעל והלה ישלם לכל אחד מבני הזוג את חלקו. מעבר לכך, הוסיפה, ראוי כי המחוקק ייתן דעתו לקושי האנושי והמעשי הכרוך במצב המשפטי הקיים. גם השופטת נאור סברה כי זכותה של האישה למחצית הגמלה, מכוח הלכת השיתוף, עומדת לה כנגד הבעל בלבד ולא כנגד צה"ל. זאת, לאור הוראת סעיף 62 לחוק הגמלאות. השופטת נאור הבהירה כי אין בקביעה זו כדי לקבוע הלכה באשר לאופייה של הזכות לגמלה מכוח הלכת השיתוף - זכות קניינית או זכות אובליגטורית. "כל שנקבע אפוא" - כך כתבה - "הוא כי על פי ההסדר החקיקתי הקיים בחוק הגמלאות באשר לזכות לגמלה, הזכות לגמלה מכוח הלכת השיתוף - יהא אופייה אשר יהא - עומדת לאישה כנגד הבעל וניתנת למימוש מרגע שהכספים מצויים בידיו". משכך, הוסיפה וציינה השופטת נאור, אין בקביעת בית המשפט כדי אף כדי להכריע בסוגיית סדר הנשייה ומעמדה של האישה ביחס לנושים אחרים של הבעל. לבסוף התייחסה השופטת נאור לקושי המעשי הנוצר בעקבות פסק-הדין, והסבירה כי כל עוד לא קבע המחוקק אחרת, אין לחייב את צה"ל לפעול בניגוד להוראות חוק הגמלאות. "צה"ל אינו הכתובת למחלוקת - לא בין בני הזוג ולא בין בת הזוג וצדדים שלישיים" - כך כתבה.

           פסק-הדין זה של בית המשפט העליון הוא נשוא העתירה לדיון נוסף (יצוין כי העותרת 1 ביקשה למחוק את שמה מן העתירה לאחר שהגיעה להסכם עם בעלה לשעבר; כבוד הרשם הורה אפוא על מחיקתה מן ההליך ועל רישומה כמשיבה פורמאלית). עיקר הטענות בעתירה מכוונות לשאלת הפרשנות הראויה לסעיף 62 לחוק הגמלאות. עוד נטען בעתירה, בין היתר, כי פסק-הדין גורע מזכותן של הנשים לחלק מגמלאות הבעלים, פוגע בזכות לקניין ולשוויון, ומנוגד למדיניות הרצויה בתחום דיני המשפחה והלכות השיתוף בין בני זוג. 

           בחנתי בעיון את העמדות שהביאו בפני הצדדים, ולא מצאתי מקום להורות על דיון נוסף כמבוקש. פסק-הדין של בית המשפט העליון, שניתן על דעת שלושת שופטי ההרכב, הוא כאמור ארוך ומפורט; בה בעת, זהו פסק-דין זהיר ומתוחם בקביעות היוצאות ממנו. ההכרעה בפסק-הדין מבוססת על האופן שבו ניתח ופירש בית המשפט העליון את ההוראה הסטטוטורית המפורשת בדבר אי-עבירותה של הזכות לגמלה, תוך שבית המשפט מבהיר כי אין בהכרעה כדי לקבוע מסמרות לגבי שאלות עקרוניות שונות, ובכללן שאלת אופייה של הזכות מכוח הלכת השיתוף ובסיסה העיוני; גם בעניין סדר הנשייה, כפי שהבהירה השופטת נאור, לא נקבעה בפסק-הדין כל הלכה. בית המשפט העליון היה מודע היטב לנפקויות המעשיות של הכרעתו (ראו גם בע"מ 4623/04 פלוני נ' פלונית, פסקאות 25-24 לפסק-דיני (לא פורסם; ניתן ביום 26.8.2007)). בפסק-הדין נשוא העתירה כלולות הצעות להתגברות אד-הוק על הקושי כמו גם פנייה למחוקק לבחון את הנושא (בתגובת המדינה לעתירה לדיון נוסף נמסר כי בעקבות פנייה זו נבחנת כעת בפרקליטות המדינה האפשרות לתקן את החוק). אולם בסופו של יום נמצא כי בשאלה שעל הפרק קיימת התווייה חקיקתית ואת זו - אין לעקוף.

           פסק-הדין הוא בוודאי חשוב ועוסק בשאלה מורכבת ורגישה. לפסק-הדין עשויות להיות השלכות על מימוש זכויותיהן של הנשים הנוגעות בדבר; אולם לאור האמור לעיל לא מצאתי כי המקרה בה בגדר אותם מקרים נדירים ויוצאי-דופן שבהם יידרש בית המשפט העליון פעם נוספת לעניין שפסק בו בהרכב שלושה.  

           התוצאה היא שהעתירה לדיון נוסף נדחית.

           ניתנה היום, ל' בניסן התשס"ח (5.5.2008).

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.    גח

מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il