דולה נ' ארבל

החלטה

רקע:

1.לפניי בקשת הנתבע לדחות ו/או למחוק התביעה כנגדו על הסף, שעניינה לשון הרע, מפאת העובדה כי הפרסום נשוא התביעה הינו בבחינת "פרסום מותר" כהגדרת מונח זה בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה – 1965 (להלן:"חוק איסור לשון הרע", או "החוק"), ולחילופין מפאת חסינותו של הנתבע בהיותו "עובד ציבור", כהגדרת מונח זה בסעיף 7 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין").

התובע הינו ראש מועצת כפר תבור, והנתבע הינו חבר מועצת כפר תבור.

התביעה הוגשה בגין ארבעה פרסומים.

טענות הצדדים:

2.לטענת הנתבע, הפרסומים נשוא התביעה ככל שיש בהם לשון הרע, הינם בגדר "פרסום מותר", ונכנסים בגדר החסינות הקבועה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. הפרסומים נעשו מתוקף תפקידו הציבורי כחבר מועצה וכמי שעומד בראש האופוזיציה ומשמש כיו"ר ועדת ביקורת. עוד לטענתו, אין חשיבות לשאלת אמיתות הפרסום, וכן אין רלוונטיות לשאלה אם הפרסום נעשה בתום לב או בזדון, אם הפרסום נעשה באחת הנסיבות כמפורט בסעיף 13 לחוק.

3.הנתבע מפנה לפסה"ד שניתן ב-ת"א(ירושלים) 9871/02 שלמה גרבץ נ' יצחק אלישיב (להלן: "עניין גרבץ"), שם, נפסק, כי המועד לדון בתתי סעיף 13 לחוק, עוד בתחילת המשפט, לפני שמיעת ההוכחות, וזאת כדי לחסוך בזמן שיפוטי, שכן חקיקת סעיף 13, נועדה למנוע את בואם של העניינים המנויים בו בשערי בית המשפט.

4.לחילופין, טוען הנתבע, כי אף לו היו העובדות הנטענות במסגרת התביעה נכונות, הרי שלאור החסינות הסטטוטורית על פי סעף 7 לפקודת הנזיקין, מפני תביעות המוגשות כנגד עובדי רשות ציבורית בגין מעשים שעשו במסגרת תפקידם השלטוני, יש להורות כבר בשלב זה, על דחיית התביעה נגדו.

מעשיו, טוען הנתבע, ככל שנעשו, נעשו במסגרת תפקידו השלטוני כעובד רשות ציבורית, ועל-כן קמה לו חסינות זולת אם נעשו "ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק, או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו במעשה כאמור".

5.ועוד, טוען הנתבע, כי על פי תקנות 2 ו- 3 לתקנות הנזיקין (אחריות עובדי ציבור), התשס"ו – 2006, בטרם הגשת כתב תביעה כנגד עובד רשות ציבורית, יש להעביר עותק מכתב התביעה ליועץ המשפטי של אותה רשות ולבקש עמדתו בהתאם לטופס 1 לתוספת. משכך יש לבקש את עמדת המועצה באמצעות יועצה המשפטי, בכל הנוגע להכרה בחסינות הנתבע.

6.התובע טוען בתגובה לבקשה, כי הפרסומים המהווים את עילת התביעה, רובם ככולם, הינם פרסומים שנעשו בשל יריבות אישית קשה בינו לבין הנתבע. אין בפרסומים דבר וחצי דבר אשר מתחייב ממילוי תפקידו של הנתבע המשמש כראש האופוזיציה בכפר תבור. יתרה מכך, אין בפרסומים שום אינטרס ציבורי, ואין בהם כדי להגן על אינטרס ציבורי ו/או על טובת הציבור.

7.עוד לטענת התובע, בפסיקה נקבע, כי סעיף 13(9) לחוק יפורש באופן דווקני, ואין מקום להרחיב תחולתו מעבר למתבקש מלשונו. גם אם תתקבל טענת הנתבע, כי את הפרסומים נשוא התביעה היה "חייב לעשות על פי דין", ולכל הפחות "רשאי לעשותו על פי היתר של רשות כאמור", עדיין הנתבע אינו מצביע על הדין לו מתייחס, ואינו מראה "היתר של רשות" לפרסומיו הפוגעים בתובע. הפרסומים לא נעשו במסגרת של ישיבות מועצה או פניות כאלו ואחרות לרשויות הממשלה, אלא בכל דרך ובכל עת בו ניכרת ההזדמנות בפניו. לטענת התובע, אין חולק כי הנתבע אינו יכול לפרסם עובדות שקריות ופוגעות בו אישית, ולטעון כי הוא חוסה תחת ההגנה רק בשל היותו ראש האופוזיציה (לעניין זה מפנה התובע לפסה"ד בע"א (מחוזי נצרת) 1233/07 אשל נ' עטר (2008) (פורסם באתר נבו) (להלן: "עניין עטר")).

8.ביחס לטענת חסינות סטטוטורית, טוען התובע, כי הנתבע לא עשה מעשיו במסגרת תפקידו הציבורי, ומשכך הוא גם לא יכול לטעון לחסינות שבפקודת הנזיקין. לא זו בלבד, טוען התובע, כי גם אם נטען כי הנתבע עשה מעשיו מתוקף תפקידו, הרי שהוא "נבחר ציבור" ולא "עובד ציבור", ומשכך לא חלה עליו הגנת פקודת הנזיקין.

9.יתרה מזו, טוען התובע, סעיף 7א(א) לפקודת הנזיקין קובע מפורשות, כי "הוראה זו לא תחול על מעשה כאמור שנעשה ביודעין מתוך כוונה לגרום נזק או בשוויון נפש לאפשרות גרימתו...". לטענתו, אין חולק במקרה זה, כי מעשיו של הנתבע נעשו מתוך כוונה לגרום לו נזק ולפגוע בתפקידו ובשמו הטוב ובמוניטין שצבר כראש רשות משגשגת.

10.הנתבע הגיש תגובה לתגובת התובע, במסגרתה הוסיף וציין, כי לא חלה עליו כל חובה להצביע באופן קונקרטי על הוראה חוקית, או הסכמה ספציפית של הרשות המוסמכת לעשיית הפרסום נשוא התביעה. הפרסומים נשוא התביעה נעשו בתוקף ובמסגרת תפקידו הציבורי כחבר מועצה ויו"ר וועדת ביקורת. לטענתו, במסגרת תפקידו חובה עליו להביע את ביקורתו, ולכל הפחות רשאי הוא לעשות כן. אין המדובר בפרסומים הקשורים לענייניו הפרטיים והאישיים של התובע, אלא בפרסומים הנוגעים להתנהלותו ותפקודו של התובע כראש מועצה, שנעשו על ידו במסגרת תפקידיו הציבוריים.

11.עוד טוען הנתבע, כי אין מקום להסתמך על פסה"ד בעניין עטר הנ"ל, שכן תלויה ועומדת בר"ע על פסק-הדין, ודיון בה קבוע ליום 27.12.2010; והן מפאת שנסיבות פסק הדין בענין עטר אינן רלוונטיות לענייננו. שכן, שם נפסק, כי הפרסומים, לא נעשו בתוקף תפקידו של המפרסם כראש מועצה, והתבטאויותיו לא היו בקשר עם נושאים שעל סדר יומה של מליאת המועצה, אלא נאמרו על רקע אישי מתמשך בין הצדדים. בענייננו, טוען הנתבע, הפרסומים אינם על רקע אישי אלא אך לענייני המועצה והתנהלותה.

12.הנתבע מפנה בתגובה לתגובה גם לפסיקת בית המשפט העליון בענין רע"א 1104/07 חיר נ' גיל (2009) (פורסם באתר נבו) (להלן: "עניין חיר"), שם נפסק, כי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, על כל תתי סעיפיו, יוצר הגנה מוחלטת מפני תביעה, אשר אינה כפופה לסייגים נוספים, בין אובייקטיבים ובין סובייקטיביים. פסק הדין בעניין חיר אמנם עסק בתת סעיף 5 לסעיף 13 , אולם הקביעה שבו, על פי פסק הדין עצמו, חלה על כל תתי סעיף 13, ולכן הוא מהווה הלכה מחייבת בענייננו.

דיון והכרעה:

טענת פרסום מותר: