החלטה
לפניי בקשה לדחייה על הסף מחמת התיישנות.
הבקשה נוגעת לתביעה שהגישו המשיבים (התובעים) כנגד המבקשת (הנתבעת) וזאת בגין הנזקים שנגרמו להם, לטענתם, בעקבות אירועי הצפה של מי גשמים אשר נגרמו כתוצאה מאי סלילת כביש או מדרכה ואי מציאת פתרון הולם לניקוז מי הגשמים.
יש לציין, כי המשיבים הם בעלי זכויות ומחזיקים של דירת מגורים הנמצאת בשטח השיפוט של המבקשת הבנויה מיחידה עיקרית (להלן: "הבית"), וכן ביחידת מגורים נוספת שבנייתה החלה בשנים 1997-1998 והושלמה בשנת 1999 (להלן "היחידה").
טענות הצדדים
1.לטענת המבקשת, דין התביעה להידחות מחמת התיישנות, שכן כתב התביעה מבוסס על עוולות נזיקיות ועוולת הפרת חובה חקוקה שעליהן חל סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), לפיו, מרוץ ההתיישנות מתחיל כשמתגלה הנזק, גם אם לא נתגבש במלוא היקפו. לטענתה, הנזק התגלה מהמועד שבו אוכלס בית המשיבים, קרי בשנת 1983, כשהנזקים הנוספים אשר נגרמו לטענת המשיבים, ליחידה, משנים רק היקף הנזק הנטען. שכן לטענת המבקשת, המשיבים אינם טוענים לקיומן של עובדות חדשות שגרמו לנזק ביחידה, אלא תובעים את המבקשת בגין אותם מחדלים שייחסו לה מלכתחילה מאז שאוכלס ביתם. לעניין הקשר הסיבתי, טענה המבקשת, כי המשיבים ידעו על קיום הקשר הסיבתי בין המחדלים שהם מייחסים למבקשת לבין הנזקים הנטענים כפי שעולה ממכתבם מיום 17.08.97 אשר נשלח לנציב תלונות הציבור של המבקשת.
2.מנגד טענו המשיבים, כי אמנם התביעה מבוססת על עוולות נזיקיות, אולם התביעה הינה בגין הנזקים שנגרמו אך ורק ליחידה, כאשר ההצפות אשר היו ביחידה החלו בחורף של שנת 2000 והם התגלו רק בחורף של שנת 2001 עת נאלצה הדיירת ששכרה את היחידה לעזוב את המושכר. ראיה לכך הינה חוות דעתו של המומחה מטעמם שהתייחסה אך ורק לנזקים שנגרמו ליחידה. הוסיפו המשיבים וטענו, כי אין הם תובעים את המבקשת בגין הנזקים שנגרמו לביתם בגין ההצפות מלפני שנת 99, להבדיל מאלו שנגרמו ליחידה, שכן מדובר בנזק אחר, נזק ישן שנגרם "למבנה אחר בנסיבות אחרות, עקב אירועים אחרים". עוד טענו המשיבים, כי כתב התביעה מתייחס להצפות חוזרות ונשנות על כן מדובר בעילה מתחדשת שמחדשת את מרוץ ההתיישנות, ואין כל מקום להחיל את סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, משום שמדובר במספר מחדלים ו/או מעשים שיש בהם כדי להגביר את אותו נזק ולגרום לנזקים נוספים, כשבמקרה שלפנינו, היעדרותה של מערכת ניקוז, מדרכות וסלילת כביש, מחדשת את עילת התביעה. לטענתם, מדובר במחדל מתמשך ועוולת מטרד מתחדשת ומתמשכת. לאור כל האמור לעיל, טוענים המשיבים, כי בהתאם לסעיף 6 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, מניין הימים מתחיל מהיום שבו נתגלה הנזק ביחידה, קרי משנת 2001, על כן, התביעה לא התיישנה.
3.בתשובתה טענה המבקשת, כי טענת המשיבים שמדובר בעוולה נמשכת הינה הרחבת חזית אסורה. עוד טענה המבקשת, כי אי סלילת כביש ומדרכה, הינה מעשה עוולתי נקודתי שגרם לנזק מתמשך כשבמקרה שלפנינו, לא נעשו כל פעולות שהביאו להתחדשות עילת התביעה. הנזק הנטען שנגרם למשיבים נובע מ'אשם ראשוני' ואין המדובר במעשה או במחדל שחוזר על עצמו מדי יום ביומו. כמו כן, לטענתה אין כל מקום לאבחנה בין חלקי הבית שבנוי על אותו מגרש ואשר על פי הנטען סובל מהצפות משנת 1983, הרי היחידה אינה עומדת בעצמה באופן נפרד מהבית ובמנותק ממנו.
דיון
4.עיון בכתב התביעה מלמד, כי עילות התביעה הן מדיני הנזיקין: עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה (ראה בין היתר סעיף 14 לכתב התביעה המתוקן).
על התיישנות לגבי עילות נזיקיות חלות שתי מערכות דינים: סעיף 89 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "הפקודה") וההסדר הכללי הקבוע בחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "החוק").
לעניין החלת ההסדר הקבוע בפקודת הנזיקין, הבחין המחוקק, בסעיף 89 לפקודה, בין עילות שעניינן מעשה או מחדל לבין עילות שעניינן נזק שנגרם על-ידי מעשה או מחדל.
5.עילת התביעה בענייננו הינה הנזקים שנגרמו לתובעים עקב אירוע הצפת מי גשמים שנגרמו כתוצאה ממעשיה או מחדליה הרשלניים של המבקשת, אשר התבטאו בין היתר, כטענת המשיבים, באי סלילת כביש, מדרכה ואי ניקוז מי הגשמים. למעשה מדובר בעוולות שקיומו של נזק הינו יסוד מיסודותיהן, על כן חלה הוראת סעיף 89(2) לפקודה, שקובע כדלקמן:
"מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל — היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע — היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק"
בהתאם לסעיף הנ"ל, היום שבו נולדה עילת התביעה, הוא היום שבו אירע הנזק.
מתי אירע הנזק?
6.בטרם נדון בשאלה הנ"ל, חשוב לעשות הבחנה בין הנזקים שנגרמו לבית ובין אלו שנגרמו ליחידה. הרי מדובר בשתי יחידות מגורים: הבית בו מתגוררים המשיבים ויחידה אשר הוגדרה כיחידה נפרדת ואף הושכרה ע"י המשיבים משך מספר שנים, כשבגין נזקים אלו שנגרמו ליחידה, תמכו המשיבים את תביעתם בחוות דעת מומחה אשר עשה אבחנה מפורשת בין הבית ובין היחידה והתייחס לנזקים שנגרמו ליחידה.
7.אומנם, על פניו נראה, כי אותם מחדלים שיוחסו למבקשת גרמו נזקים הן לבית והן ליחידה. אולם, הנזקים שנגרמו ליחידה לא היו מתרחשים, וכפועל יוצא אף מתגלים, טרם השלמת בניית היחידה בשנת 1999 ובטרם התרחשו אירועי ההצפות ביחידה, שהחלו בשנת 2000 ונמשכו עד שנת 2004. מדובר ב- 40 אירועי הצפות לאותה יחידה. מכאן, אין כל ספק שעילת התביעה, שחלק ממרכיביה הינו אירוע נזיקי, לא נולדה לפני שנת 2000. על כן, עילת התביעה לא נולדה טרם מועד זה והיא נולדה, לכל המוקדם, בשנת 2000 עת אירעה ההצפה הראשונה.
אי לכך ומשהוגשה התביעה בשנת 2006, הרי שהעילה לא התיישנה בכל הקשור לנזקים שנגרמו לאותה יחידה.
8.לעומת זאת, לגבי הנזקים אשר נגרמו לבית. הרי הבית אוכלס כבר בשנת 1983. על פי הנטען בכתב התביעה, המשיבים שילמו למבקשת היטל סלילת כביש ומדרכה בשנת 1988-1989, כשלטענתם, בעקבות הפרת חובה זו, נגרם הנזק הנטען בכתב התביעה, עקב אירועי הצפה. במכתבם מיום 17.8.97 אשר הופנה למבקשת ושבאמצעותו מלינים הם על מחדל המבקשת באי סלילית הכביש או מדרכה ואי ניקוז מי הגשמים (נספח א לבקשת המבקשת), נכתב כי "בכל שנה", קרי, בשנים שעברו קודם לכתיבת המכתב הנ"ל, סבלו המשיבים מהצפות קשות שגרמו לנזקים קשים בבית. נזכיר כי בשלב ההוא היחידה טרם נבנתה. למעשה המשיבים ידעו כבר אודות הנזק לבית (והקשר הסיבתי), לכל המאוחר, טרם מועד כתיבת המכתב הנ"ל, קרי, לפני שנת 1997. יוצא מכך כי עד להגשת התביעה בשנת 2006, עברו יותר משבע שנים מהיום שבו אירע הנזק לבית.