דובי כהן ואח' נ' השר לשירותי דת ואח'

השופט י' דנציגר:

1. ביום 12.2.2017 עודכנו על ידי המשיבים 3-1 כי לטעמם העתירה התייתרה, שכן השר לשירותי דת חתם על הודעה בדבר הרכב המועצה הדתית אילת (להלן: המועצה הדתית), ומשנסתיימה מלאכת הרכבת המועצה היא החלק לפעול. מתשובת העותרים מיום 24.2.2017 עולה כי אף לשיטתם העתירה התייתרה ואין הם עומדים עליה, אך הם עומדים על פסיקת הוצאות לזכותם לרבות שכר טרחת עורך דין, שכן לטענתם, לא זו בלבד שהיה צידוק להגשת העתירה (שהוגשה ללא כל שיהוי ולאחר שהעותרים מיצו את ההליכים כראוי), אלא שהגשת העתירה היא שהובילה לשינוי בעמדת המשיבים. נטען כי חברי המועצה הדתית הוחלפו בעטייה של הגשת העתירה וזו אף הובילה לפסילת מועמדותו של המשיב 12, עו"ד יוסי דיין (בטעות צויין בתשובה כי מדובר במשיב 11 –י.ד.).

2. בהחלטת הח"מ מיום 19.3.2017 נתבקשו המשיבים להגיב לבקשת העותרים לפסיקת הוצאות לזכותם.

3. בתגובת המשיבים 3-1, שתאריכה 20.3.2017, טוענים המשיבים 3-1 כי דין הבקשה להידחות. בין היתר נטען כי הסעד העיקרי שהתבקש בעתירה (מינויו של העותר 3 כחבר המועצה) לא ניתן. עוד נטען כי הוא הדין בסעדים ג'-ה' שנתבקשו בעתירה. בנוסף נטען כי הסעדים א' ו-ב' שנתבקשו בעתירה (שעניינם כינוס ועדת השרים והכרעתה במחלוקת בנוגע לזהות המועמדים למועצה הדתית) נהפכו למיותרים, שכן הצעדים הנ"ל בוצעו "בהתאם לסדר הדברים הרגיל, ועל מנת לקדם את הליך מינוי המועצה בהתאם להוראות החוק" (פיסקה 8 לתגובת המשיבים 3-1). כן נטען כי מועמדותו של המשיב 12, עו"ד יוסי דיין, לכהונה במועצה הדתית נדחתה לא בעטייה של הגשת העתירה, אלא כתוצאה מתהליך בחינת כשירות המועמדים המוצעים, בהתאם לחוזר מנכ"ל המשרד לשירותי דת ולהוראות הדין (פיסקה 9 לתגובות המשיבים 3-1).

           לבסוף טוענים המשיבים 3-1 כי העותרים היו מודעים לפעולות שנעשו לשם הרכבת המועצה הדתית, לכל הפחות מסוף חודש דצמבר 2016 כשמועצת העיר אילת קיבלה החלטה בדבר ההרכב המוצע (ישיבה בה השתתפו, לפי הנטען, העותרים 2-1), אך הם בחרו לפנות לבית המשפט "רק סמוך לאחר השלמת הליך הרכבת המועצה על ידי המשיב 1", לא בבקשה למחוק את עתירתם אלא בבקשה לעכב את תחילת פעולתה של המועצה הדתית. לשיטת המשיבים 3-1, בנסיבות אלה יש מקום לחייב את העותרים בהוצאות בשל התנהלותם (פיסקה 11 לתגובת המשיבים 3-1).

4. אף המשיבים 9,8,5,4 ו-11 טענו בתגובתם מיום 23.3.2017 כי אין כל הצדקה לפסוק הוצאות לזכות העותרים, בין היתר בשל כך שלא היה כל צורך בהגשת העתירה. המשיבים דנן אף ביקשו שנורה על חיוב העותרים בתשלום הוצאות לזכותם.

5. בנסיבות העניין ולאחר עיון בטענות כל הצדדים ראינו לנכון שלא להורות על הוצאות לזכות מי מהצדדים.

6. העתירה נמחקת איפוא, ללא צו להוצאות.

           ניתן ביום, ‏ו' בניסן התשע"ז (‏2.4.2017).