דואס נ' דבוריה

החלטה

לפניי בקשה להורות על סילוק התביעה כולה או חלקה על הסף.

רקע כללי:

בכתב התביעה, עתר התובע לחיוב הנתבעת להשיב לו סכומים שונים אשר נגבו ממנו, חלקם ביתר וחלקם שלא כדין.

לטענתו, החל משנת 2009 גבתה ממנו הנתבעת ארנונה לפי שטח של 146 מ"ר בעוד שטח ביתו יחד עם התוספת שבנה באותה שנה עומד על 119 מ"ר בלבד. בכך נגבה ממנו תשלום ביתר של 1,620 ₪.

עוד טען התובע, כי במהלך שנת 2008 שילם חוב ארנונה באמצעות שיק המשוך מחשבונו של צד ג' ואשר ממנו נותרה יתרה בסך של 300 ₪ ובניגוד להבטחת הנתבעת, עד היום לא זוכה בגין סכום זה.

מלבד האמור לעיל טען התובע, כי במהלך השנים הוא היה זכאי להנחה בשיעור של 60%.

חרף האמור, בשנים 2008-2009 נמנעה הנתבעת מלהעניק לו הנחה זו ובמהלך שנת 2010, הפחיתה את שיעור ההנחה ל- 40% וזאת, משיקולים השמורים עימה. שווי ההנחה לשיטת התובע מסתכם לסך של 3,000 ₪. 

התובע טען עוד, כי הנתבעת הטילה עיקול על חשבון בת זוגו ובניגוד להסכם אליו הגיעו במסגרתו העביר לה תשלום בסך של 6,960 ₪, לא הסירה את העיקול והוסיפה וגבתה ממנו סך של 4,339.91 ₪.

עוד טען כי גבתה ממנו את תשלום המים בסך של 220 ₪ כאשר תשלום זה שייך לאיגוד המים ולא לנתבעת.

בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו כתוצאה מכל אלה, עתר התובע לחיוב הנתבעת בסך של 5,000 ₪.

טענות המבקשת:

לטענת המבקשת לבית משפט זה לא מסורה הסמכות העניינית לדון בתביעה ו/או בחלקה.

המבקשת הפנתה להוראות סעיף 3 לחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו -1976 (להלן: חוק הרשויות המקומיות) הקובע כי על הרוצה להשיג על חיוב בארנונה לפנות למנהל הארנונה בתוך 90 ימים.

מדובר במנגנון ייחודי שנקבע בדין לביקורת השגה ותקיפה של החלטת הרשות המנהלית ויש למצות דרך זו ולא ניתן, פרט לעניינים חרגים, לעקוף את המתווה החוקי שנקבע. משלא נקט התובע בדרך זו, הרי שלא מיצה את ההליכים ויש לסלק את תביעתו.

כמו כן הפנתה המבקשת להוראות סעיף 5 (1) לחוק בתי המשפט לעניינים מנהליים, התש"ס- 2000  (להלן: חוק בית המשפט לעניינים מנהליים) וכן לתוספת הראשונה לחוק מהם עולה, כי הסמכות לדון בענייני ארנונה בהם, כך לשיטתה, החלטת הרשות בענין מתן הנחה בארנונה, מסורה לבית המשפט לעניינית מנהליים.

טענות המשיב:

לטענת המשיב, המדובר בתביעה כספית להשבת תשלומי יתר שעילתה הינה עשיית עושר ולא במשפט.

המשיב הפנה להוראות סעיף 3(ג) לחוק הרשויות המקומיות ממנו עולה כי החוק אינו חוסם את דרכו של בעל נכס לנקוט בהליך משפטי רגיל ברשות בית המשפט, בגין כל טענה אותה הוא יכול להעלות לפי חוק הרשויות המקומיות.

דיון והכרעה: