פסק דין
תביעה שעיקרה בשאלה, האם היו הצדדים שותפים בעסק לממכר פיתות ודברי מאפה שפעל תחת השם "אבו מאפיה" ברחוב האורגים באשדוד.
לטענת התובעים בכתב התביעה, העסק פעל בתחילה בשותפות בינו לבין גב' תמר רז, בחנות השייכת לנתבע ולאשתו. במסגרת זו, נחתם חוזה שכירות לפיו הושכרה החנות לחברה שבאמצעותה פעלו התובע ומשפחת רז.
לטענת התובע, השותפות בינו לבין רז נקלעה לקשיים כספיים, ולתובע התברר כי רז עשקו את החברה המשותפת ופיזרו שיקים בסכום כולל של כ- 180,000 ₪, מבלי לשלם לספקים ולעובדים.
הואיל והחברה והעסק נקלעו לקשיים, התובע החליט כי עליו לפרק את השותפות בינו לבין רז. לטענת התובע, עקב היכרותם של הצדדים עם הנתבע, שהיה בעל החנות בו פעל העסק, הסכימו הצדדים למנות הנתבע כבורר במחלוקת ביניהם. במקביל, הוסכם בין התובע לנתבע, כי הנתבע ייכנס כשותף לעסק, ויהיה בעל הזכות לנהל את העסק מבלי שיצטרך לעבוד בו.
לטענת התובע, השותפות בינו לבין רז פורקה, הוא שילם לרז סך של 15,000 דולר וכן נטל על עצמו לשאת בחובות העסק, שהגיעו לסך של כ- 180,000 ₪. בשלב זה, ביום 15.7.2003 החלה לפעול בעסק השותפות בינו לבין הנתבע.
עוד טוען התובע, כי לצורך קבלת הלוואה מהבנק ונוכח דרישת הבנק להציג חוזה שעל פיו רכש הנתבע מהתובעים את כל העסק, הסכימו התובעים בתמימותם לחתום על חוזה עם הנתבע, שעה ששני הצדדים יודעים כי מדובר בחוזה פיקטיבי.
לטענת התובע, הנתבע השתלט על ניהול העסק, בעוד התובע המשיך לעבוד בעסק שעות רבות, מדי יום. בשלב מסוים, הנתבע הציע לתובע לקחת חופש לחודש על מנת שיהיה עם אשתו, אך כאשר ביקש התובע לחזור לעסק, הורה הנתבע לעובדים החדשים שהעסיק במקום, להתעלם מהתובע והנחה אותם כי התובע אינו עוד בעל הבית. כמו כן, הנתבע סירב לשלם לתובע שכר או להתחלק עמו בהכנסות.
התובעים טוענים, כי הם שותפים מלאים בעסק עם הנתבע, בחלקים שווים, וכי הנתבע חב להם כספים בשיעור של 50% מרווחי העסק, מחודש יולי 2003 ועד למועד הגשת התביעה.
התובעים העריכו את רווחי העסק בתקופה האמורה בסך של 513,000 ₪. מסכום זה יש לקזז את סכום ההלוואה בסך של 180,000 ₪, אשר לטענתם נפרעה מכספי העסק, ועל כן על הנתבע לשלם להם מחצית הרווח הנותר שעמד על סך 333,000 ₪. לפיכך, התובעים דרשו כי הנתבע ישלם להם סך של 166,500 ₪.
כמו כן, התובעים דורשים כי הנתבע ישלם להם מחצית מהכספים שהושקעו בעסק על ידי התובע וכן סכומים נוספים, אשר לפי טענתם נמסרו לידי הנתבע. מאידך, התובעים מוכנים להכיר בהשקעתו של הנתבע בעסק בדרך של תשלום חובות בסך של 80,986 ₪, אשר במחציתו יש לחייב את התובע. לטענתם, ההפרש עומד על סך של 5,200 ₪, לטובתם.
בנוסף, התובעים טוענים כי הנתבע חייב לשלם להם עבור שווי המוניטין של העסק, העומד להערכתם על סך של 500,000 ₪, ולפיכך לפצות אותם במחצית הסכום, סך של 250,000 ₪.
אי לכך, התובעים העמידו את תביעתם על סך של 421,700 ₪.
הנתבע הכחיש טענות התובעים. לטענת הנתבע, בעת שפרץ הסכסוך בין התובעים למשפחת רז, הוא אכן ניסה לגשר בין הצדדים, אך לא שימש כבורר. התובע הגיע להסכם עם רז לגבי רכישת חלקם בעסק תמורת סך של 15,000 דולר ולשאת בכל חובות העסק. בסמוך לרכישת העסק, הבין התובע כי לא יצליח במטלות הכרוכות בניהול העסק. במקביל, גם בוצעו הפרות של הסכם השכירות, כך שלא שולמו דמי השכירות וכן לא שולמו תשלומי הארנונה, החשמל ותשלומים נוספים.
הנתבע טוען, כי לאחר קבלת הלוואות בשוק האפור והסתבכות כלכלית, פנו התובעים אליו וביקשו את עזרתו. על מנת לצמצם את נזקיו, ובפרט לנוכח אי תשלום דמי השכירות, הסכים הנתבע לרכוש את העסק.
הנתבע מסתמך על הסכם נושא תאריך יום 27.8.2003 לפיו מכרו לו התובעים את העסק.
לטענת הנתבע, הוסכם כי הנתבע ינהל את העסק לבדו ואילו התובע יוכל לעבוד בעסק. התובע ניסה לעבוד בעסק באופן חלקי (במקביל לעבודות אחרות) אך לא הצליח בכך.
הנתבע טוען, כי ההסכם בדבר מכירת העסק קוים על ידי הצדדים בהתנהגותם, ובמשך שנתיים שחלפו ממועד חתימת ההסכם ועד למועד הגשת התביעה, הוא זה שמנהל את העסק ונושא בחובות העסק ובכל התשלומים הכרוכים בהפעלתו.
מטעמם של התובעים הוגשו תצהירי עדות ראשית של העדים הבאים:
תצהיר עדות ראשית של התובע.