דגן נ' הידנה

פסק דין

1.בתאריך 21.12.12, ערב יום שישי, בישוב קציר, ננשך התובע על ידי כלבה ושמה "ניקי" (להלן: "הכלבה"), השייכת לנתבע שהוא שכנו.

2.התובע, הטוען כי מדובר בכלבה שכבר תקפה אותו בעבר ללא סיבה, בהזדמנויות אחרות קודמות, תיאר את הארוע נשוא תביעתו, כך:

"חזרתי מבית הכנסת, בשעה 17:50 יחד עם חבר שגם היה בבית הכנסת.

ראיתי את הכלב עם שני ילדים קטנים ואז אמרתי לחבר שלי, זה הכלב

שתקף אותי מספר פעמים. עמדתי מאחורי החבר שיגן עלי, חציתי את הכביש.

הכלב רדף אחרי, נשך אותי ברגל ימין מאחורה ואך לשמחתי הצלחתי לטפס

על עמוד חשמל מתח גבוה מברזל. נשארתי תלוי על העמוד כ- 10 דקות, עד

שהילדים רצו לקרוא להורים שלהם. כמו כן הכלב חזר לכיוון הבית של

הבעלים... יש לציין שהכלב היה ללא רצועה ורסן בפה... יש לציין שזה

המקרה הרביעי שהכלב תוקף אותי...".

3.לתמיכת טענותיו בדבר הנשיכה צרף התובע אישור רפואי המלמד על כך שבערב הארוע, בבדיקתו במחלקת המיון של בית החולים "הלל יפה" בחדרה, נמצאו בחלק האחורי של שוק רגלו הימנית שני פצעים בגודל 0.5 ס"מ ו- 0.3 ס"מ. בתום הבדיקה וחיטוי הפצעים שוחרר התובע אל ביתו וקבל אישור מחלה למשך יום אחד.

לאחר ששוחרר מבית החולים ניגש התובע אל תחנת המשטרה עירון והגיש כנגד הנתבע תלונה בגין החזקת הכלבה מחוץ לחצריו.

להמחשת מקום הארוע ועמוד החשמל עליו הוא נתלה במהלך מנוסתו מפני הכלבה, הציג בפני התובע את התצלומים ת/1.

4.להגנתו, טען הנתבע כי במשך תקופה ארוכה התעלל התובע בכלבה והתגרה בה בכך שכמעט בכל פעם בה עבר ליד ביתם היה חובט עם מקל בשער הכניסה אל חצר הבית. את המקל היה התובע נושא עמו דרך קבע, כשבחלק מן הפעמים אף תקף את הכלבה באמצעותו. לטענת הנתבע, אחת מן הפעמים הללו ארעה לנגד עיניה של אשתו סיגל אשר פנתה אל התובע ולשאלה "מה הוא עושה" השיב לה הלה: "אני עוד אהרוג את הכלבה הזאת".

בהתייחסו אל הארוע מיום 21.12.12 אישר התובע כי במהלך נסיון ילדיו לקשור את הכלבה בחצר הבית, חמקה היא אל הרחוב ואז – כך לגרסתו – הבחינו שני ילדיו הצעירים בתובע כשהוא חובט בה באמצעות המקל, משליך לעברה אבנים ומיד לאחר מכן מתחבא מאחורי חברו. לטענת התובע, כשחזרה הכלבה אל הבית מיד לאחר מכן, הבחינה אשתו בפצעים מדממים מעל עינה השמאלית ובשתי רגליה הקדמיות.

5.הנתבע מוסיף וטוען כי הציע לתובע לפצותו בגין הנשיכה, אלא שזה סרב להצעותיו ובחר בדרך של הגשת תביעה לתשלום פיצוי מופרז בסך 24,000 ₪.

6.במהלך עדותו בבית המשפט אישר התובע כי הוא נוהג ללכת עם מקל, כשלטענתו הסיבה לכך נעוצה במספר אירועי תקיפה קודמים מצד הכלבה. וכך תיאר הוא אירועים אלה:

"פעם ראשונה שתקף אותי הכלב זה היה כשהלכתי לבית הכנסת ללא מקל. הגעתי לשער והוא היה פתוח ופתאום הכלב יצא החוצה. אני בצעדים קטנים הלכתי עד הבית במרחק של 200 מטר, לקחתי מקל, חזרתי לתפילת ערבית והכלב לא היה בחוץ...".

"הפעם השניה... אחרי חודש לערך, החבר שבא להעיד היה בצד ימין של הכביש, אני בצד שמאל של הכביש לכיוון בית הכנסת, פתאום ראיתי את הכלב. קפצתי על חומה של מטר בערך. החבר שלי אמר לכלב ללכת הביתה. הכלב שמע לו... כשחזרתי מבית הכנסת לקחתי מקל ואמרתי שאני חייב לטפל בכלב הזה. לקחתי מקל, רציתי להרביץ לו... הוא לא קפץ עלי שוב. רציתי להרביץ לו בגלל מה שהוא עשה לי קודם...".