פסק דין
לפניי בקשה שהוגשה בדרך של המרצת פתיחה בה מתבקש בית המשפט ליתן סעד הצהרתי שלפיו המבקשת היא הבעלים של המיטלטלין נשוא התובענה, אשר מצויים בדירה ברחוב שדרות מנחם בגין 4 בחולון (להלן- הדירה בשדרות בגין) ושל רכב מסוג מזדה מ.ר. 17-314-64 (להלן – המזדה). עתירה זו נולדה לאחר שהמשיבים 2 עד 10 החלו נוקטים בהליכי הוצאה לפועל נגד המשיב 1, בעלה של המבקשת, בגין חובותיו.
בכל הנוגע למשיבים 3, 4, 6-8, שלא התייצבו לדיון ואף לא הביעו עמדתם בכתב, אני נעתר לבקשה למתן הסעד ההצהרתי המבוקש.
המשיבה 5 הודיעה בכתב כי היא מותירה את ההחלטה בבקשה לשיקול דעת בית משפט. ב"כ המשיבים 2, 9 ו- 10 התנגדו למתן הסעד ההצהרתי, התייצבו לישיבת ההוכחות וחקרו בחקירה נגדית את המבקשת ואת המשיב 1.
המשיב 9 הוסיף וצרף לתגובה תצהירים של חוקרים פרטיים, שצילמו את המשיב 1, במספר הזדמנויות, כשהוא נוהג ברכב המזדה וכשהוא נכנס ויוצא מהדירה בשדרות בגין. החוקרים הפרטיים לא התייצבו לישיבת ההוכחות, אולם לאור הסכמת המבקשת והמשיב 1 שלפיה אין מחלוקת כי המשיב 1 נצפה בימים 29.5.11, 30.5.11, 31.5.11, 2.6.11 כשהוא נוהג ברכב המזדה וכשהוא יוצא מהדירה בשדרות בגין, הסכימה ב"כ המשיב 9 לוותר על שמיעת עדות החוקרים (בכפוף להסכמה הנ"ל, תצהירי החוקרים הפרטיים על נספחיהם יוצאו מתיק בית המשפט).
לטענתם של המבקשת והמשיב 1, הנשואים זה לזו, הם נפרדו לפני מספר שנים והמשיב 1 עבר להתגורר בדירה אחרת ברחוב המעפילים בחולון. עוד נטען כי המיטלטלין נשוא התובענה ורכב המזדה שייכים למבקשת בלבד וכי "אין לחייב שום חלק מהנכסים האלה".
סעד הצהרתי הינו, כידוע, סעד מן היושר ואין להעניקו למי שתובענתו נגועה בחוסר תום לב או באי ניקיון כפיים. לאחר ששמעתי עדויות ועיינתי בכל החומר שהוגש לעיוני, אני סבור כי מדובר במקרה מובהק של ניסיון להברחת נכסיו של חייב מפני נושים וכי המבקשת והמשיב 1 פועלים בצוותא לצורך הגשמת מטרה זו. מסקנתי זו נשענת על הטעמים שיפורטו להלן:
דחיית הטענה כי רכב המזדה שייך למבקשת – המבקשת צרפה רישיון לרכב המזדה שממנו עולה כי היא הבעלים הרשום של המזדה. כידוע, הרישום אינו מהווה ראיה חותכת או אקט קונסטיטוטיבי של העברת הבעלות ושאלת הבעלות ברכב צריכה להיבחן על-ידי בית המשפט בבחינה מהותית שמטרתה להוביל לזיהויו של הבעלים האמיתי והממשי של הרכב (ראו ע"פ 524/77 רפאל מזרחי נ' מדינת ישראל ; רע"א 5379/95 סהר חברה ישראלית לביטוח נ' בנק דיסקונט (1997); בש"פ 10015/07 אביטל נ' מדינת ישראל (2007) – פורסמו במאגרים המשפטיים).
המבקשת אמנם רשומה כבעלים של המזדה אולם מכלול הראיות מצביע על כך כי הבעלים הממשי של הרכב ומי שעושה בו שימוש דרך קבע הוא דווקא המשיב 1 ולא המבקשת: (1) למבקשת אין רישיון נהיגה ולא עלה בידה לשכנעני מדוע, למרות זאת, היא החליטה לרכוש הרכב. הסברה של המבקשת שלפיו "הבן שלי לוקח אותי לאן שאני רוצה" (עמוד 9 שורה 32) הינו כללי, סתמי ולא נתמך בראיות חיצוניות נוספות. גם הטענה כי יועץ כלשהו בבנק הציע לה לרכוש רכב לצרכי השקעה "כדי שלא יתבזבז לי" (עמוד 11 שורה 25) תמוהה מאד וממילא לא מתיישבת עם טענתה שלפיה לא כלל לא היה לה כסף לרכישת רכב והיא נאלצה לקחת הלוואה בסך 100,000 ₪ ולבקש את היתרה מאמה (עמוד 10 שורה 31); (2) המבקשת העידה כי המשיב 1 מאחסן ברכב המזדה כלי עבודה וכי הוא נוהג ברכב לעבודה (עמוד 9 שורות 19-24). פעולה זו מתיישבת עם מנהג בעלים; (3) המשיב 1 נצפה במספר הזדמנויות על-ידי חוקרים פרטיים כשהוא נוהג ברכב (בימים 29.5.11, 30.5.11, 31.5.11, 2.6.11). העובדה שמדובר בימים רצופים מתיישבת אף היא עם טענת המשיבים כי מדובר ברכבו של המשיב 1; (4) טענת המבקשת שלפיה היא זו שנטלה הלוואה מהבנק לצורך רכישת הרכב מחשבון הבנק שלה לא הוכחה וממילא אין בה כדי לסייע לה, שכן המשיב 1 הוא מיופה כוחה של המבקשת בחשבון הבנק (עמוד 13 שורה 32) והוא רשאי לעשות פעולות בשמה. נוסחו של המסמך מטעם הבנק מיום 13.7.11 שהוגש על-ידי המבקשת (ת/1) מצביע אף הוא על כך כי אין המדובר בפעולה עצמאית של המבקשת ולא של המשיב 1, שכן צוין בו כי הרכב משועבד במטרה להבטיח את "כל חובותיכם והתחייבויותיכם כלפנו" (נ/1); (5) המשיב 1 העיד כי הוא עושה שימוש ברכב אחר אמנם "אני לא רושם שום דבר על שמי. אני לא יכול. אני מוגבל" (עמוד 16 שורה 26). גרסה זו תומכת בכך שהרישום במשרד הרישוי אינו יכול להוות ראייה לכך שהמשיב 1 הוא לא הבעלים הממשי של הרכב והיא מתיישבת עם עמדת המשיבים בהליך שבפניי שלפיה הרישום לא משקף את המצב לאמיתו של דבר.
המקבץ האמור הביאני לכלל מסקנה כי המשיב 1 נוהג ברכב מנהג בעלים וכי הוא הבעלים הממשי של הרכב ולא המבקשת.
המבקשת והמשיב 1 מקיימים משק בית משותף בדירה בשדרות בגין: לא שוכנעתי כי המבקשת והמשיב 1 נפרדו לפני מספר שנים וכי המשיב 1 עבר להתגורר בכתובת אחרת ברחוב המעפילים. הראיות שהונחו בפניי הביאוני למסקנה כי השניים ממשיכים לקיים משק בית משותף בדירה שבשדרות בגין: (1) טענת המבקשת כי נפרדה מהמשיב 1 לא מתיישבת עם העובדה שעד היום לא הוגשה תביעת גירושין על-ידי מי מהם. בנוסף, המבקשת גם לא הגישה תביעה כלשהי נגד המשיב 1 למזונות לה ולבנה הקטין הגר עמה. ההסבר של המבקשת "כי אני לא רוצה, אין למשיב 1. אני מתחשבת בו" (עמוד 7 שורה 24) לא אמין בעיני בנסיבות הכוללות של תיק זה. אי הגשת התביעות מתיישב עם טענת המשיבים שלפיה אין המדובר במי שנפרדו לפני מספר שנים. המשיב 1, בניגוד למבקשת, טען בכלליות כי "הלכנו לפתוח תיק בבית המשפט ברמת-גן" (עמוד 14 שורה 28), אולם כאשר נתבקש למסור פרטים אודות התיק השיב כי "יכול להיות שנחזור, אני עשיתי טעות" (עמוד 14 שורה 30). גרסה זו פועלת לחובת המבקשת בעניין שבפניי; (2) מכלול הראיות מצביע על כך שהמשיב 1 שוהה בדירה בשדרות בגין לעיתים תכופות ואף מידי יום. המשיב 1 נצפה על-ידי חוקרים פרטיים במשך ארבעה ימים עוקביים כשהוא יוצא ונכנס מהדירה; המשיב נצפה כשהוא מוציא את הכלב לטייל (עמוד 5 שורה 25; עמוד 15 שורה 5); נציגי המשיב 9 שביקשו למסור למבקשת תצהירים וקלטות בנוגע לתיק זה, פגשו במשיב 1 בדירה בשדרות בגין ומסרו לידיו את החומר (עמוד 6 שורה 7; עמוד 14 שורה 14); אופנוע של המשיב 1 עוקל ונתפס בעת שחנה בסמוך לדירה שבשדרות בגין (עמוד 15 שורה 9); בשתי הזדמנויות בשנים 2008 ו- 2009 הגיעו שוטרים לדירה שבשדרות בגין עם פקודות מאסר ופגשו במשיב 1 בדירה (נ/3א, נ/3ב וראה גם עמוד 15 שורה 15 ואילך). (3) טענת המשיב 1 שלפיה הוא מתגורר בדירה אחרת ברחוב המעפילים בחולון לא הוכחה ואין בה כדי לאיין את כל הראיות האחרות שפורטו לעיל. ניתן היה לצפות כי המשיב 1 יציג אישורים המעידים על תשלום ועד בית, ארנונה, חשמל, טלפון, הסכם שכירות וכיו"ב, אולם הוא לא עשה כן. העובדה שהמשיב 1 פעל לשינוי כתובתו במשרד הפנים לרחוב העפילים לא מצביעה בהכרח על כך שמדובר בכתובתו בפועל והיה עליו להציג ראיות ממשיות לכך, מה גם ששינוי הכתובת בוצע על-ידי המשיב 1 ביום 31.5.11, לאחר שהדיון הקודם (שהתקיים ביום 22.5.11) נדחה על-מנת לאפשר למבקשת ולמשיב 1 להמציא ראיות התומכות בבקשה (עמוד 16 שורה 15); (4) הדירה שבשדרות בגין הינה בבעלות אמו של המשיב 1 (עמוד 14 שורה 33) ונתון זה תומך אף הוא בעמדת המשיבים.
דחיית גרסת המבקשת כי "אני לא בקשר איתו" - חומר הראיות שהוצג ועדויותיהם של המבקשת והמשיב 1 בבית המשפט לא הותירו מקום לספק בנוגע לכך שהמבקשת והמשיב 1 נמצאים בקשר הדוק ויומיומי. חרף זאת, המבקשת ציינה בבקשה למתן פסק דיון הצהרתי ובתצהיר כי "אני לא בקשר איתו". ההסבר של המבקשת כי "יכול להיות שהתבלבלתי. אנחנו פרודים אולם ביחסים טובים" (עמוד 10 שורה 15) לא אמין בעיני, שכן המבקשת ציינה זאת כאמור בשתי הזדמנויות (בבקשה ובתצהיר) וסבורני שיש לראות בכך כחלק מפעולותיה של המבקשת לסייע בהברחת נכסי המשיב 1.
טענת המבקשת כי אמה מסייעת לה כלכלית – המבקשת ציינה כי אמה מסייעת לה כלכלית ו"עוזרת לי כל הזמן" (עמוד 7 שורה 21, עמוד 10 שורה 31, עמוד 11 שורה 33 עמוד 13 שורה 23). מעבר לכך שהמבקשת לא הציגה ראיות התומכות בטענתה ולא זימנה את אמה למסור עדות בהקשר זה, הרי שטענה זו סותרת את טענת המבקשת בבקשה לפטור באגרה בתיק זה שבה ציינה כי הוריה מבוגרים "שחיים על ביטוח לאומי" (נ/5 סעיף 9). העובדה שהמבקשת מציגה את אמה כבעלת ממון וכמי שתומכת בה כלכלית לצורך הבקשה למתן הסעד ובאותו ההליך מציגה את אמה כמי שאין לה כסף וחיה "על ביטוח לאומי" פוגמת בניקיון כפיה ומשליכה על ההליך שבפניי.
גם הצוואה משנת 99 שהוגשה על-ידי המשיב 1 (נ/7) שבה מופיעה המבקשת כאחת היורשות של משה-חי לוי לא תומכת בתובענה, מה גם שלא הוברר אם ניתן צו קיום צוואה ומתי, אם בכלל, הועברו לכספים למבקשת.
פסק הדין בה.פ (שלום תל-אביב) 176638/01 מיום 11.3.02 – המבקשת והמשיב 1 הסתירו מבית המשפט את העובדה כי בשנת 2001 עתרו שחר ותמר דאיי, בנם ואשתו, למתן פסק דין הצהרתי שלפיו מיטלטלין באותה הדירה הינם בבעלותם וכי בקשתם נדחתה תוך שבית המשפט מציין כי מדובר בניסיון של המשיב 1 להתחמק מנושים (ראה סעיף 7(ג) לפסק הדין נ/4). מעבר לכך שההימנעות מהצגת פסק הדין משליכה לבדה על ניקיון כפיה של המבקשת, הרי שלא הוסבר לי מדוע בשנת 2001 נטען כי כל המיטלטלין שבדירה הם בבעלות שחר ותמי דאיי ואילו כעת נטען כי מדובר במיטלטלין שהם בבעלות המבקשת. גם בכך יש להצביע על כך שמדובר בניסיון להברחת נכסים, בפרט כאשר הבן שחר ואשתו תמי עדיין מתגוררים באותה הדירה (עמוד 16 שורה 15) ולא ברור אם עסקינן באותם המיטלטלין שלגביהם התבקש הסעד בשנת 2001.
לאור האמור, אני סבור כי המבקשת מנסה לסייע למשיב 1 להתחמק מנושיו וכי בקשתה נגועה בחוסר תום לב. לפיכך, הבקשה נדחית.
התוצאה הסופית:
הבקשה למתן סעד הצהרתי שיחול כלפי המשיבים 2, 5, 9 ו- 10 נדחית.
אני מחייב את המבקשת לשלם לכל אחד מהמשיבים 2 ו- 10 הוצאות בסך של 2500 ₪ ולמשיב 9 הוצאות בסך 4500 ₪.
פסק הדין יישלח לצדדים על-ידי המזכירות.