פסק דין
לאחר עיון בבקשה לסילוק על הסף ובאסמכתאות שצורפו לבקשה, אני קובעת כי דין הבקשה לסילוק על הסף להתקבל מהטעמים שלהלן:
התובע הגיש תביעה כספית כנגד הנתבעת בטענה כי בית המשפט השלום בהרצליה טעה שעה שנתן פס"ד בהעדר הגנה כנגד התובע בהסתמכו על אישור מסירה, שבוצעה, לטענתו, שלא כדין. כתוצאה מכך ועקב הצורך בביטול פס"ד שניתן לטענתו שלא כדין נגרמו לו הנזקים כדלקמן:
לצורך ביטול פס"ד נאלץ להפקיד במזכירות בית משפט פיקדון בסך של 1,500 ₪.
בזבוז זמנו וביטול הוראות קבע בעקבות עיקולים שהוטלו על חשבון הבנק שלו – 3,000 ₪.
תשלום שכ"ט עו"ד לצורך ביטול פס"ד – 2,500 ₪.
עוגמת נפש – 5,000 ₪.
סה"כ: 11,000 ₪.
הנתבעת הגישה בקשה לסילוק על הסף בה נטען כי המדובר בתביעה שהוגשה נגד הנהלת בתי המשפט אשר כל הטענות המופנת כלפיה בתביעה זו נוגעות לפעולות שיפוטיות של רשם בית המשפט השלום בהרצליה ודי בכך כדי לדחות התביעה על הסף לאור החסינות השיפוטית המוקנית לרשות השופטת מכוח סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. הנתבעת צירפה אסמכתאות מהם עולה כי במקרים זהים למקרה דנן הופעלה אותה חסינות שיפוטית והתביעות נדחו על הסף.
החסינות השיפוטית מעוגנת בסעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הקובע כדלקמן:
"אדם שהוא גופו בית משפט או בית דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר — לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי".
בע"א 356-10-12 מדינת ישראל נ' טוטיאן, ניתן ביום 10.7.12, פורסם בנבו, נדונו בהרחבה מטרות החסינות השיפוטית המעוגנת בסעיף 8 לפקודת הנזיקין והכוללות, בין היתר, מניעת פגיעה בעצמאות הדעת השיפוטי כתוצאה מחשש מפני דיון בתביעה נזיקית בשאלת ההתרשלות , מניעת פגיעה באמון הציבור בבתי המשפט בתוצאה מפרסום תביעות סרק , הבטחת סופיות הדיון , שמירת ההיררכיה בין ערכאות השיפוט השונות ומניעת בזבוז משאבי זמן שיפוטי :
"ביסוד החסינות האינטרס החברתי בהבטחת תפקוד תקין וראוי של מערכת השפיטה, תוך שמירת עקרון אי-התלות השיפוטית. הקניית חסינות אישית לשופטים, שאין עמה חסינות למדינה מפני אחריות שילוחית, לא תשיג את תכליות החסינות, וטעמו של דבר הוא שגם כאשר המדינה תייצג את השופטים ותישא בעצמה בעלוּת פסקי-דין שיינתנו נגדם, עדיין יחששו השופטים מעצם חשיפתם לטענה כי עוולו בנזיקין ומהסטיגמה שתוצמד להם עקב כך, וחשש זה עלול להשפיע על פסיקתם ועל אופן התנהלותם עד כדי פגיעה בעצמאותם השיפוטית ובאי תלותם.
זאת ועוד: הכרה באחריות שילוחית של המדינה, אף אם תצומצם למקרים של "רשלנות רבתי", עלולה לערער מן היסוד את המבנה ההיררכי של מערכת בתי המשפט, כגון: במקרה שבו תופקד בידיו של שופט ערכאה מבררת ההחלטה אם שופט עליון טעה או לא טעה בהחלטה שיצאה מלפניו ומה הייתה דרגת רשלנותו.
שיקול נוסף הצריך לעניין הוא סופיות הדיון, שהרי מתן אפשרות להגיש תביעת נזיקין בגין מעשהו או מחדלו של נושא משרה שיפוטי בהליך שהסתיים, כרוכה מניהּ וביהּ בפתיחתו מחדש של הדיון באותו עניין, בהליך מאוחר, ואפשר שהעניין ישוב ויידון גם בשלישית וברביעית וכך הלאה עד אין סוף.
נוכח כוחם המצטבר של שיקולים אלו, וכן שיקולים משניים נוספים המשמשים בסוגיה, אנו מצרפים דעתנו לדעת הדוגלים בסברה, שלפיה חסינותם של נושאי משרה שיפוטית היא מהותית, ואינה מאפשרת לתבוע את המדינה מכוח אחריותה השילוחית – גם לא במקרים העולים כדי "רשלנות רבתי".
יצוין כי עמדה זו מקובלת על המלומדים שעסקו בנושא (י' גלעד "אוי לדור ששופטיו צריכים להשפט", עלי משפט ב' (התשס"ב) 255; ד' אבניאלי "מי ישפוט את השופטים וכיצד, הפרקליט (2001) מז 77), והיא העמדה הרווחת גם במשפט המשווה (פסקאות 72 ואילך לעמדת המדינה הנ"ל ברע"א שטוב).
לא למותר להטעים, כי מקורה של החסינות השיפוטית אינו בשיקולי יוקרה או מעמד, כי אם באינטרס הציבורי של שמירת עצמאותה וחוסר תלותה של הרשות השופטת. היותה של החסינות מוחלטת אינו מונע ביקורת על נושאי משרה שיפוטית, אם במסגרת ערעור, אם (לפי העניין) במסגרת עתירה לבג"ץ, או בקשה לפסלות שופט, או פנייה לנציב קבילות על שופטים וכיו"ב. החסינות אינה מהווה אפוא פררוגטיבה של רמי מעלה, כביכול, אלא היא מבטאת הכרעה חברתית להעדיף את תועלתה של החסינות על פני מחירה".
במקרה דנן אין מחלוקת כי פעולות הרשם בבית המשפט השלום בהרצליה נעשו במסגרת תפקידו השיפוטי ולא חרגו מסמכותו על פי דין.
יתרה מכך, התובע יכול היה להגיש ערעור על החלטות נושא המשרה בפני ערכאה גבוהה יותר או כפי שעשה כאן להגיש בקשה לביטול פס"ד.