ד"ר השאם חטיב ואח' נ' עלי חוסין

החלטה

1. בפני ערעור על החלטתה של כב' הרשמת נמרודי (כתוארה דאז) מיום 23.10.09 בבש"א 9143 ולפיה נעתרה לבקשת המשיב למתן רשות להגן מפני תביעה לסילוק יד שהוגשה כנגדו על ידי המערערים.

2. להלן השתלשלות ההליכים שהובילה לערעור.

המשיב הגיש ביום 2.5.00 תביעה כנגד פלוני בשם יאסר אלרזאם לפנויו מנכס המצוי בשיח ג'ראח וביום 31.5.00 קיבל פסק דין בהיעדר הגנה כנגדו (ת.א. 7202/00). המערערים הגישו תביעה לביטולו של פסק הדין בין היתר בטענה כי התביעה שהגיש המשיב היתה במסגרת קנוניה לנישולם מהנכס בו הם מחזיקים החזקה בלעדית מכח זכותם כדיירים מוגנים. ביום 1.9.05 ניתן פסק דין (על ידי) שקיבל את התביעה וביטל את פסק הדין שניתן בת.א. 7202/00 וזאת כלפי המערערים (ת.א. 16078/00).

עד למתן פסק הדין היו מנועים שני הצדדים מלהיכנס לנכס נשוא התביעה מכח צו מניעה שניתן בתיק. לאחר שניתן פסק הדין נכנס המשיב לנכס.

בעקבות זאת הגישו המערערים את התביעה הנוכחית בסדר דין מקוצר לפנוי המשיב מהנכס. המשיב הגיש בקשה למחיקת כותרת ובהחלטתה של כב' הרשמת נמרודי מיום 12.11.06 כך נאמר:

"ניתן להגיש תביעה לסילוק יד ממקרקעין בהליך של סד"מ, כאשר אין חוק הגנת הדייר חל על הנכס וכאשר יש ראיה בכתב התומכת בתביעה.

המשיבים עצמם טוענים בכתב התביעה כי החזיקו בנכס כדיירים מוגנים, מכח חוזה שכירות שנערך בין אביהם המנוח לבין הבעלים".

המערערים הגישו ערעור על ההחלטה (בש"א 8331/06) שנדון בפני וביום 30.1.07 ניתנה החלטתי ולפיה הערעור נדחה. בהנמקת ההחלטה נאמר כי כעולה מכתב התביעה "העילה לסילוק ידו של המשיב מהנכס מתבססת לא רק על זכותם הפוססורית של המערערים שקדמה לזו של המשיב, אלא גם על זכותם המהותית להחזיק..". עוד נאמר בהחלטה כי "הראיה בכתב לצורך תקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי צריכה להתייחס לאלמנט האופרטיבי של העילה...כעולה מפסק הדין שניתן בת.א. 16708/00 שאלת זכותם (הדגשה במקור – ש.ר.) של המערערים להחזיק, לא הוכרעה בו. ההלכה היא כי די בכך שחלק מהעילות אינן כשרות להידון בסדר דין מקוצר על מנת שהעילות כולן לא יוכלו להתברר בסדר דין מקוצר…די בכך כדי לדחות את הערעור".

על ההחלטה האמורה הוגשה בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי (בר"ע 3424/07) שהתקבלה בהסכמת הצדדים. בפסק הדין שניתן בהסכמת הצדדים בוטלה מחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר" מהתביעה שהגיש המערערים כנגד המשיב ונקבע כי המשיב יגיש בקשת רשות להתגונן בתוך 30 יום מאותו מועד. בפסק הדין מציין בית המשפט (כב' השופטים זילברטל, ענבר ושטרנברג-אליעז) כי אין בתקנה 202(3) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 כדי למנוע את הגשת התביעה בסדר דין מקוצר על ידי המערערים שכן "מדובר בהגנה על ההחזקה ולא עולה שאלה של דיירות מוגנת. התקנה נועדה למנוע את הגשתן בסדר דין מקוצר של תביעות לפינוי דיירים מוגנים, אך אין בה כדי למנוע מתובע, שהוא דייר מוגן, להגיש תביעה בסדר דין מקוצר שעניינה הגנה על זכותו כמחזיק". עוד נאמר בפסק הדין כי "כב' השופטת רנר ביססה את החלטתה על נימוק שונה, לפיו המבקשים לא צירפו לתביעתם ראיות בכתב באופן שמכשיר את התובענה להיות מוגשת בסדר דין מקוצר. השופטת רנר הדגישה, כי בידי המבקשים אין ראיות בכתב להיותם דיירים מוגנים. אלא שאין צורך בקיומן של ראיות בכתב ביחס לכל הטענות ודי בראשית ראיה ביחס לחלק מהטענות ובמקרה דנן יש בידי המבקשים ראיות בכתב בנושא להיות אביהם המנוח דייר מוגן, מה גם שתביעתם התבססה על פסק דין שניתן בהליך קודם בין הצדדים, שגם הוא מהווה ראיה למקצת מטענותיהם. די בכך כדי להכשיר את תביעתם להתברר בסדר דין מקוצר".

3. ביום 18.6.08 הגיש המשיב בקשת רשות להגן (בש"א 9143/08). ביום 23.10.09 ניתנה החלטתה של כב' הרשמת נמרודי אשר בה כך נאמר:

"לאחר עיון במסמכים שבתיק, לרבות בהחלטת כב' השופטת רנר ובהחלטת ביהמ"ש המחוזי, אני מוצאת כי לא ניתן לקבוע חד משמעית כי נקבעה זכות חזקה אחת העדיפה על האחרת. כב' השופטת רנר נתנה החלטתה בבקשה לביטול פסק דין, אולם קבעה כי טענות הצדדים לגבי הזכויות בנכס ראויות ברור במסגרת תביעה נפרדת. גם החלטת ביהמ"ש המחוזי לא קבעה דבר בענין זה והערעור התקבלה בהסכמה. בשולי הדברים ציין ביהמ"ש כי הגנה על זכות החזקה ראויה ברור בסד"מ, אולם לא נקבע מי זכאי להחזיק בנכס. בנסיבות אלו אני מוצאת כי יש ליתן רשות להגן ולהעביר התביעה לברור".

על החלטה זו הוגש הערעור שבפני.

4. בהודעת הערעור נאמר כי המשיב אישר בחקירתו הנגדית כי הוציא את הנכס מחזקת המערערים ופלש אליו שלא בהסכמתם. עוד נאמר בהודעה כי אחת הדרכים לסילוק יד ממקרקעין הינה מכח העילה הפוססורית הקבועה בסעיף 19 לחוק המקרקעין ולפיה אין מבררים את הזכויות לגופן אלא מחזירים את המצב לקדמותו כפי שהיה בטרם נשללה החזקה ממי שהחזיק בנכס ומחזירים את הנכס למי שהנכס הוצא מידיו. כיוון שכך הנימוק בהחלטה ולפיו לא נקבע זכות החזקה של מי עדיפה, אינו רלוונטי שכן שאלה זו אינה מתעוררת במסגרת תביעה פוססורית. לטענת המערערים מאחר ואין מחלוקת כי המשיב נטל את החזקה מידי המערערים שהחזיקו בנכס בטרם נשללה החזקה מהם ללא הסכמתם, יש להחזיר את החזקה בנכס לידי המערערים ללא ברור הזכויות בנכס וזכותו של מי עדיפה. עוד טוענים המערערים כי בהליך הקודם (ת.א. 16078/00) הוכרע כי המערערים הם שהחזיקו בנכס ונוצר השתק פלוגתא המונע מהמשיב מלהתדיין בשאלת החזקה בשנית במסגרת ההליך הנוכחי. התביעה הנוכחית נועדה להגן על חזקת המערערים בנכס כפי שנקבע בהליך הקודם בין הצדדים. לטענת המערערים בבקשת הרשות להגן מבקש המשיב להפיק תועלת מעשיית דין עצמית וליהנות מפרות מעשיו הבלתי חוקיים וזאת לאחר שניתן פסק דין ולפיו החזקה היתה בידי המערערים. מתן רשות להגן תרוקן מתוכן את פסק הדין שניתן ותפגע ביציבות ובוודאות המשפטית. לבסוף טוענים המערערים כי טעתה הרשמת בכך שהתעלמה מהטענה ולפיה טענת המשיב כי הוא הבעלים כביכול אינה רלוונטית שכן כל מבוקשם של המערערים הוא להשיב את החזקה לידיהם ואין נכנסים בשלב זה לבירור הזכויות לגופן.

ביום 31.12.10 ניתנה החלטה ולפיה יתנהל הערעור בדרך של סיכומים בכתב.

5. בסיכומיו מציין ב"כ המערערים כי במסגרת בקשת רשות הערעור שהוגשה לבית המשפט המחוזי (בר"ע 3424/07) "המערערים טענו בין היתר כי התביעה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר, כי הם מבקשים להגן על חזקתם בנכס ולהשיבה לידיהם מכח העילה הפוססורית (הדגשה במקור – ש.ר.), והם הוסיפו והבהירו, ככל שהדבר היה דרוש הבהרה ומבלי לגרוע מכל טענה, כי תביעתם לסילוק יד נסמכת על זכותם הפוססורית (הדגשה במקור – ש.ר.), ענין שהמערערים חוזרים ומציינים אותו בפני כב' בית משפט נכבד זה הגם שאין עליו מחלוקת, וטענו עוד כי הם נכונים למחוק העילה שאינה כשירה להתברר בסדר דין מקוצר ככל שיש כזו" (סעיף 5(ב) לסיכומים). ב"כ המערערים חזר בסיכומיו על טענותיו שהועלו במסגרת הודעת הערעור ככל הנוגע לתשתית המשפטית וישומה במקרה הנוכחי.

לטענת ב"כ המשיב בסיכומיו החלטתה של כב' הרשמת נכונה, סבירה ונופלת במסגרת שיקול הדעת המסור לה. ההלכה היא כי בית המשפט ייעתר לבקשת רשות להגן ככל שמגלמת ולו "ראשית הגנה" או אפילו "בדל של הגנה". קל וחומר כאשר התביעה מוגשת על ידי מי שאינו טוען לכל זכות למעט חזקה בפועל כנגד הבעלים של נכס המחזיק בו בפועל מספר שנים, שיפץ אותו וחי בו יחד עם כל בני משפחתו. במקרה דנן ההגנה של המשיב עולה לא רק מטענות המשיב אלא גם מעיון בכתב התביעה עצמו על נספחיו. לטענת ב"כ המשיב המערערים כבר בשנת 2000 אישרו בפני בית המשפט כי לא החזיקו בנכס ערב מתן צו המניעה האוסר על כל הצדדים מלהיכנס לנכס. בפסק הדין אשר ניתן בת.א. 16078/00 רק נקבע כי יש למערערים לכאורה טענה לזכות להחזיק בנכס אך גם נקבע כי לא החזיקו בו בפועל. מייד עם מתן פסק הדין ועל פי לשון ההחלטה בצו המניעה פג תוקפו של צו המניעה והמשיב חזר לנכס. הניסיון לייחס לפסק הדין פרשנות כאילו קבע כי המערערים החזיקו בנכס וכי על המשיב להתפנות ממנו מוטעה. לכל היותר שני הצדדים לא החזיקו בנכס ומיד לאחר פסק הדין אחד מהם נכנס לנכס והשני מלין על כך מדוע דוקא הצד האחר נכנס לנכס ולא הוא עצמו. עוד טוען ב"כ המשיב כי בית המשפט המחוזי החליט בשאלה אחת בלבד האם המערערים צריכים לתמוך את תביעתם בראיה בכתב לגבי כל יסודות כתב התביעה או רק חלקן. עצם הקביעה מלמדת כי אין ראיה לגבי יסודות אחרים כגון הטענה כי המערערים החזיקו בנכס. מפסק הדין שניתן בת.א. 10678/00 גם עולה כי שאלת זכותם של המערערים להחזיק בנכס ובטח שאלת החזקתם בפועל היא שאלה שנויה במחלוקת הטעונה ברור עובדתי. מכל מקום ולחילופין עותר ב"כ המשיב לערוך את האיזון בין זכויות הצדדים ולהעדיף את זכות הבעלות של המשיב על פני זכות החזקה המוכחשת של המערערים. גם שקולי צדק מחייבים קבלת בקשת הרשות להגן. לטענת ב"כ המשיב שאלת החזקה לא הוכרעה במסגרת פסק הדין וקביעת בית המשפט היתה ברמת נטל של "לכאוריות בלבד" ולפיה הצליחו המערערים להוכיח כי היו צריכים להיות בעל דין רלוונטי בתביעה של המשיב לפנויו של צד ג' מהנכס ועל כן זכותם להתגונן באותה תביעה. במסגרת חקירתו הנגדית בבקשת הרשות להגן המשיב גם לא נחקר בעניין זה.

בסיכומי התגובה טוענים המערערים כי אין מחלוקת כי המערערים החזיקו בנכס ובכל מקרה המשיב מושתק מלטעון כנגד עובדה זו. כמו כן אין מחלוקת כי המשיב פלש לנכס ונטל את החזקה בו מהמערערים ללא הסכמתם. די בכך כדי לדחות את בקשת המשיב למתן רשות להגן. טענת המשיב כי הוא מחזיק בנכס מזה מספר שנים ושיפץ אותו אינה רלוונטית, לא הועלתה בתצהיר ומהווה הרחבת/שנוי חזית פסולה. הטענה כי המערער שהה עד שנת 2000 בירדן אינה רלוונטית, הועלתה לראשונה בערעור ויש לדחותה לנוכח הקביעה בפסק הדין. הוא הדין לגבי הטענה כי בתקופת צו המניעה איש לא התגורר בנכס. תקופה זו אינה יכולה להיחשב ויש לבחון מה היה מצב החזקה בפועל ערב מתן צו המניעה. חזקה בנכס אין משמעה מגורים בו כי אם חזקה בו וקירבה אליו והמערערים הוכיחו את חזקתם בפועל כפי שנקבע בפסק הדין באופן היוצר השתק פלוגתא בעניין זה. כפי שפסק בית המשפט המחוזי התביעה שבכותרת נועדה להגן על חזקת המערערים בנכס כפי שנקבע בהליך הקודם בין הצדדים ולא עולה שאלה של דיירות מוגנת. יש לדחות את בקשת המשיב לדיון בזכויות המהותיות מכח שיקולי צדק. הטענות שמעלה המשיב בתצהירו כלליות ולא מפורטות, הוא לא טרח להתייחס בתצהירו למסמכים אותם צירף וככל שיש למשיב טענה המבוססת על תביעת בעלות עליו להגישה בפני הערכאה המתאימה. ב"כ המערערים מפנה לפסיקה ממנה עולה כי הגישה הנוהגת היא כי ראוי לפצל לעניין סעיף 19 לחוק המקרקעין בין התביעה הפוססורית לפטיטורית. על אחת כמה וכמה כאשר הוכח כי המערערים מחזיקים בנכס וכי המשיב פלש אליו שלא כדין תוך עשיית דין עצמית. המשיב לא הראה כל טעם לחרוג מהגישה הנוהגת.

6. שקלתי את טענות הצדדים.

ההלכה היא כי בבקשת רשות להגן "…אין הנתבע חייב לשכנע את השופט שטענותיו בתצהיר – אמת הן. די לו להראות כי הגנה אפשרית בפיו, ולו רק בדוחק ובית המשפט חייב ליתן רשות להתגונן, שאם לא יעשה כן, יכריע למעשה כבר בתובענה לגופה והנתבע יצא מקופח" (זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהד' שביעית, בעמ' 677 והאסמכתאות הנזכרות שם).