גרשון נ' ד"ר גלילי עופר ואח'

פסק דין

בפניי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף (רשלנות רפואית בניתוח).

הצדדים השכילו לסיים בהמלצת בימ"ש את התיק על דרך של טיעונים בכתב ובע"פ (שהושמעו בישיבה מיום 4.5.11), וזאת לשם מתן פס"ד מנומק שלא על דרך הפשרה, לאחר עיון ביהמ"ש בסיכומים, בתצהירים ובמסמכים ובחווה"ד שהוגשו ע"י שני הצדדים וע"י מומחה ביהמ"ש בתחום א.א.ג.

לטענת התובעת, ילידת 10.1.1950, ובמועד הניתוח נשוא כתב התביעה בת 56, אשר משמשת כמזכירה וכמנה"ח בחב' משפחתית, יש לפצותה בגין נזקי גוף אשר נגרמו לה כתוצאה מניתוח בבי"ח בני ציון, אשר נערך בתאריך 15.1.06.

בתצהירה מפרטת התובעת את השתלשלות העניינים הקשורה בניתוח: "ביום 9.1.06 התקבלתי במרכז הרפואי בני ציון לצורך איזון בלוטת התריס. ביום 15.1.06 עברתי ניתוח לכריתת בלוטת התריס תת שלמה, וזאת לשם איזון בלוטת המגן וכדי לסייע בהסדרת פרפור העליות ממנו סבלתי. טרם כניסתי לניתוח הבלוטה הייתה מוגדלת ומיפוי יוד 131 הדגים קליטה הומוגנית טובה. כמו כן, טרם כניסתי לניתוח נעשה לי איבחון א.א.ג. אשר הראה, כי תנועתיות מיתרי הקול תקינה. ביום 17.1.06, יומיים לאחר הניתוח נבדקתי שוב ע"י רופא א.א.ג. בבדיקה זו התגלה כי מיתר קול ימני משותק ואין כל תנועתיות של מיתרי הקול".

מומחה מטעם ביהמ"ש בתחום א.א.ג., ד"ר ברוורמן, קבע, כי לאחר הניתוח נשארה אצל התובעת נכות צמיתה בשיעור של 10%, וזאת לפי סעיף 71.1ב((2) לתקנות המל"ל שעניינו "קיומה של צרידות קבועה בצורה ניכרת ללא קושי בקליטת הדיבור". ד"ר ברוורמן לא נחקר על חוות דעתו ואף לא נשלחו לו שאלות הבהרה על ידי מי מהצדדים. אין חולק, כי לתובעת נשארה אפוא נכות צמיתה רפואית בשיעור האמור וזאת לאחר הניתוח נשוא כתב התביעה. עובר לתאונה הנ"ל לא סבלה מן הנכות האמורה.

הצדדים חלוקים בשאלת החבות או הרשלנות.

התובעת תמכה את התביעה בחוות דעתו של מומחה א.א.ג. ד"ר אריסטדה. בחוות דעתו קבע ד"ר אריסטדה, בסעיף "דיון ומסקנות" שתי מסקנות העומדות בבסיס טענתה של התובעת לרשלנות: "אני מעריך במקרה הנ"ל, כי בשל מצבה הקרדיאלי של הגב' גרשון ובשל העובדה כי היא מקבלת קומדין על בסיס קבוע, היה עדיף לטפל בה ע"י מתן מנה גבוה של יוד 131 וללא התערבות כירורגית על כל הסיכונים הכרוכים בכך לאור מצבה. יתר על כן, מאחר והוחלט בכל זאת על ביצוע ניתוח המוזכר לעיל, הכירורג הסביר והזהיר – היה צריך לבצע זיהוי של העצב החוזר טרם כניסתו לגורגרת על מנת לשמור עליו. במקרה שלפנינו לא נעשה הדבר ובכך גרם המנתח לשיתוק מיתר הקול מימין".

בין השאר הסתמך ד"ר אריסטידה על פרוטוקול הניתוח בהקשר זה.

הנתבעת לעומת זאת טענה, כי התובעת לא עמדה בנטל הראייה ולא הוכיחה את תביעתה. לטעמה של הנתבעת, והדבר מצא את ביטויו בכל ישיבות ק.מ. בתיק זה, הגשת חוו"ד בתחום א.א.ג ע"י התובעת, ולמען הסר ספק, הנתבעת הגישה חוו"ד נגדית לחוות דעתה של התובעת בתחום א.א.ג (פרופ' גולץ), היה על התובעת להגיש חוו"ד בתחום האנדוקריני ואולם התובעת נמנעה מכך. הנתבעת מצידה, הגישה חוו"ד של פרופ' קרניאלי בתחום האנדוקריני, אשר קבע, כי הבחירה של הניתוח היתה סבירה בהחלט . כך נאמר בסעיף "סיכום" בעמ' 9 לחווה"ד של פרופ' קרניאלי מטעם הנתבעת: "ההחלטה על בחירת הטיפול המועדף היא מורכבת כפי שמציינים ספרי הלימוד ברפואה פנימית ובאנדוקרינולוגיה תלויה במרכיבים רבים ומצריכה התאמה אישית. במצבה של הגב' גרשון בעת אישפוזה עמדו בפני הרופאים שתי אופציות טיפוליות: תרופתית או ניתוחית. אף כי ניתוח בטיפול במחלת גרייבס הוא נדיר בימינו, הבחירה בניתוח לכריתת תת השלמה של בלוטת התריס בהינתן המצב הרפואי של הגב' גרשון בעת אישפוזה (המומחה מתאר בפרוטרוט את מצבה הרפואי עובר לניתוח – הערה שלי, השופט ע.נ.) הייתה סבירה בהחלט". יש לציין כי עפ"י חוות דעתו של ד"ר קרניאלי, התובעת סובלת ממחלה קרדיאלית עקב הפרעה קשה בתפקודי כבד, לא ניתן היה לטפל בתרופות דרך הפה. התובעת טוקסית, לא מאוזנת ולכן לא ניתן היה לטפל ביוד 131. ההסכמה לניתוח הייתה מודעת ומלאה.

עוד יש לציין, כי עפ"י חוו"ד פרופ' קרניאלי ועפ"י עמדתה של הנתבעת, מאחר והשימוש בניתוח היה אמצעי סביר בנסיבות העניין ולאור העובדה שבניתוחים ישנם סיבוכים העלולים להיגרם, מן הסוג שקרה לתובעת ולנזק שנגרם לה, מן הסתם אין להשית כל רשלנות על הנתבעת ועלי להדגיש, כי בנוסף הנתבעת טוענת בסיכומיה, כי היה בהחלטה ובעצם הניתוח משום הצלת חייה של התובעת. עוד טוענת הנתבעת, כי מעבר לאי הגשת חוו"ד בתחום האנדוקריני לצורך הוכחת רשלנות מצד התובעת, לא היה במינויו של ד"ר ברוורמן כמומחה בימ"ש בתחום א.א.ג כדי להביא לפיתרון הטענות של התובעת בנוגע לרשלנות והקשר הסיבתי הרפואי שבין רשלנות ובין הנזק ולמעשה יש לראות בחווה"ד שלו כמי שנתנה את הדעת למחלוקת בין שתי חווה"ד בין התובעת והנתבעת לעניין אחוזי הנכות והנזק שנגרם בפועל לתובעת (פערים באחוזי הנכות בין ד"ר אריסטידה מטעם התובעת לפרופ' גולץ מטעם הנתבעת).

בחנתי את טענות הצדדים ואת חווה"ד של ד"ר ברוורמן, מומחה ביהמ"ש.

שתי טענות מרכזיות עומדת בבסיס התביעה לרשלנות הנתבעת:

האחת, ההחלטה כפי שנלקחה בביה"ח בני ציון על ניתוח כירורגי, אשר לטענת התובעת הייתה אמצעי דרסטי רפואי, שכן ניתן היה להשתמש בטיפול ביוד 131, דהיינו בטיפול תרופתי. בעניין זה, אני נכון לקבל את עמדת הנתבעת ולא את עמדת התובעת, כי עצם ההחלטה על ניתוח, לאור עברה הרפואי של התובעת ומצבה עובר לניתוח ולאור ניתוח הדברים ע"י פרופ' קרניאלי, לא היה בהחלטה זו משום החלטה בלתי סבירה בנסיבות העניין. עלי לציין, כי לא התרשמתי מהטענה, כי עצם ההחלטה על הניתוח הצילה את חייה של התובעת.

הנקודה השנייה קשורה בעצם ביצוע הניתוח עצמו – כאן טוענת הנתבעת, כי לאור העובדה כי עצם ביצוע הניתוח לא היה בלתי סביר, העובדה שנוצר סיבוך במהלך הניתוח לא צריך להביא את ביהמ"ש לידי החלטה, כי הייתה כאן משום רשלנות שהרי כל ניתוח מכיל בחובו סיכונים לצדדים. בעניין זה אציין, כי בחנתי את טענות הצדדים והטענה המופיעה בחוו"ד של ד"ר ארסטידה, בהתבסס על פרוטוקול הניתוח, לפיה הכירורג הסביר והזהיר היה צריך לבצע זיהוי של העצב החוזר טרם כניסתו לגורגרת על מנת לשמור עליו מתקבלת על דעתי וזוהי הפעולה הרשלנית אשר מכוחה גרם המנתח לשיתוק מיתר הקול מימין. למען הסר ספק, אמנם בחוות דעת מומחה בימ"ש לא נדרש המומחה בשאלה הספציפית הזאת ואף לא נשאל ע"י מי מהצדדים ביחס אליה. עם זאת, ניתן לראות בחוות דעת מומחה ביהמ"ש, אשר בשום שלב לא נקבע, כי הוא נדרש לבדוק אך ורק את הנזק ועליו היה לבדוק גם את הניתוח ואת הקשר הסיבתי רפואי כמי שמאמצת את העמדה של התובעת בדבר קבלת התביעה.

אני מפנה לחוות דעתו של ד"ר ברוורמן, שהינו המומחה מטעם ביהמ"ש. כך קובע ד"ר ברוורמן בעמ' 6 לחוות דעתו: "עיינתי בחוות דעתו של ד"ר אריסטדה מ 2.7.06 אשר ממליץ על נכות של 20% בגין הצרידות. נכות כזו ניתנת בצרידות קשה הגורמת לקשיים בהבנת הדיבור או קליטתו. אולם לא כך הוא מצב הקול של גברת קרני גרשון. עיינתי גם בחוות דעתו של פורפ' גולף מ 10.8.2008 שאכן מעניק לה נכות בשל צרידותה הקבועה בצורה ניכרת בשיעור 10% בצדק, אולם מנכה לה 5% בגלל מצב קודם של צרידות. גם לניכוי זה איני מסכים. הרי לא יתכן כי ינכו לה מצב קודם של 5% והרי לפני הניתוח מיתרי הקול היו תקינים ואחרי הניתוח קיים שיתוק מלא של מיתר אחד. אפילו אם הייתה צרידות מסוימת שתועדה פעמים בודדות, לא היה לכך תיעוד, בדיקות וטיפול מבחינת אף אוזן גרון.

לאור האמור לעיל, שיתוק מיתר הקול הימני שנגרם לגברת קרני גרשון בעקבות ניתוח כריתת בלוטת המגן (סיבוך הידוע כאפשרי בניתוח כזה), הוא שיתוק קבוע הגורם לה צרידות ונכות.

לסיכום:

לדעתי יש לקבוע לנ"ל נכות צמיתה עפ"י הנתונים הנ"ל ותקנות הביטוח הלאומי, בשיעור 10% בגין צרידות קבועה בצורה ניכרת ללא קושי בקליטת הדיבור לפי סעיף 71 (1) ב (2)."

אמנם, ד"ר ברוורמן, שכאמור לא נשלחו לו אפילו שאלות הבהרה והינו מומחה מטעם ביהמ"ש, לא מתייחס בחוות דעתו כלל לשאלת עצם הצורך בקיומו של ניתוח, או אלטרנטיבה טיפולית אחרת ואולם הוא מתייחס לניתוח עצמו ויש לראות בחוות דעתו כמשקפת את עמדת התובעת, כי הניתוח גרם לנזק הנטען בנסיבות שיש בהן כדי להטיל אחריות. בחוות דעתו הרי מציין המומחה בצורה מפורשת, כי עובר לניתוח מיתרי הקול היו תקינים ואחרי הניתוח קיים שיתוק מלא של מיתר אחד, וכן נקבע, כי "בעקבות" הניתוח (כהגדרתו של המומחה לעניין הקשר הסיבתי הרפואי) נגרם השיתוק, כך שלמעשה ניתן לראות בהתנהלות ובניתוח עצמו כגורם סיבתי רפואי לאותו נזק או סיבוך.