גרה נ' מועצה מקומית ג'ת המשולש

פסק דין

1.העותר, המחזיק באולם חתונות "אולם אל פיירוז" בג'ת, בקש כי בית משפט יצהיר שחובות הארנונה בגין השנים 2004-2006 התיישנו, ואין המועצה המקומית ג'ת המשולש רשאית לחייב אותו בגינם.

2.עובדות הרקע

2.1העותר מנהל עסק של אולם חתונות בג'ת. לטענתו בעתירה הנתמכת בתצהירו, רק בחודש דצמבר 2012 נודע לו על חוב למשיבה, עת באו מעקלים לבצע עיקול בנכס. במסגרת הליכי גביה שנאכפו עליו, שלם 4,500 ₪ והמשיבה זקפה אותם עבור השנים 2004-2005.

2.2העותר הוסיף בתצהיר משלים כי היתה קיימת בינו לבין המשיבה "עסקת קיזוז עם קבלן מטעם המועצה" באישור המועצה. העותר שלם לטענתו לקבלן את דמי הארנונה הקבועים, והקבלן העביר אותם למועצה בשיקים המשוכים בחשבונו וכן בהוראת קבע.

2.3המשיבה הציגה דרישת תשלום המופנית לעותר ונושאת תאריך הדפסת המסמך מיום 20.3.10, שם מודיעה המשיבה לעותר כי חובו בגין ארנונה נכון ליום 16.11.09 עומד על סך של 55,614.3 ₪ ועליו לשלמו בתוך 25 יום, אחרת תנקוט העיריה הליכי גבייה. הוצג מכתב נוסף של המשיבה המופנה לעותר, גם הוא הודפס ביום 20.3.10. נטען שם כי למרות פעולות גביה שננקטו כנגד החברה, החוב לא שולם שכן החברה הפסיקה את פעילותה ולא ניתן להפרע ממנה. יש התראה במכתב כי אם לא ישולם החוב יפרעו מהעותר באופן אישי, לפי פקודת המסים (גביה) נרשם כי מצורפת למכתב דרישה לתשלום החוב . דרישת החוב שצורפה, אף היא הודפסה ביום 20.3.10, והיא מפרטת חוב ארנונה לנכס כשמצוינות שם יתרות חוב לשנים 2005, 2006,2007, 2008. (להלן: "מכתבי הדרישה מלפני מרץ 2010").

עוד צורפה דרישת תשלום שלכאורה נשלחה למקום העסק ביום 20.8.12 וביום 18.6.13 (להלן: "מכתבי דרישה 2012,2013").

2.4העותר ציין בתצהיר המשלים כי מעולם לא קבל כל התראה מהמשיבה אודות חובות ארנונה (מכתבי הדרישה מלפני מרץ 2010 צורפו כנספחים לעתירת העותר).

2.5מכרטסת העותר שצורפה עלה כי בשנת 2006 ניתנה התראה בשטח ובוצע עיקול בשטח. המשיבה צרפה קבלה שהנפיקה לעותר בעבור תשלום מיום 19.11.06 בגין חובות ארנונה (יתרות חוב עבר) בסכום של כ-10,289 ₪ (בשיק שמועד פרעונו 10.1.07) (להלן: "הקבלה") מה שמלמד שהיתה דרישה לשלם ארנונה , ובעקבות עיקול שבוצע התקבל סכום מסויים בעבור הארנונה.

2.6המשיבה צרפה את כרטסת החיובים והתשלומים של העותר. הכרטסת מראה חיובים בעבור השנים 2004 ואילך. מהרישום בכרטסת עולה לכאורה קיומם של תשלומי שיקים שלא כובדו בשנת 2007, ושיקים דחויים (שרובם חזרו) ששמשו תשלום עבור שנת 2008. נטען כי לתקופה מסויימת הסדיר העותר את חובו באמצעות הוראת קבע אשר בוטלה בשנת 2008 זמן קצר לאחר הסדרתה, והיא הוחלפה בסדרת שיקים שחוללו, הוחלפה שוב בסדרת שיקים אחרת, שגם הם חוללו. מכאן, שהעותר ידע גם ידע במהלך שנים אלו על החוב שקיים.

2.7במהלך הדיון, עלתה טענה מטעם ב"כ העותר (השונה מהכתוב בתצהיר המשלים) כי בשנת 2006 הכריזה המועצה כי מי שחייב כספי ארנונה יוכל להתקזז עם קבלן שהמועצה חייבת לו כספים. לכן התייצב העותר במחלקת הגבייה עם קבלן הנקיון בשם נזאר גרה, שהמועצה היתה חייבת לו כספים, נזאר מחל על הכספים המגיעים לו ובכך פרע את חובותיו של העותר לשנים 2004-2006. נטען כי הוראת הקבע היתה של נזאר, וכך גם השיקים שהופקדו מטעמו. משנשאל ב"כ העותר מדוע אם כן הפקיד הקבלן כספים, בעוד שלפי ההסדר היתה המועצה זו שחייבת לו כספים השיב כי לאחרונה נסתבר לו שהעיריה בטעות שלמה לקבלן את כספו כך שקבל את כספו פעמיים. פעם אחת פדה את חובו לעותר, ופעם שניה, קבל את כספו מהמועצה למרות שויתר עליו במסגרת הסדר הקיזוז.

עסקה זו שהוסברה על ידי ב"כ העותר במהלך הדיון, איננה עולה בקנה אחד עם האמור בתצהירו המשלים של העותר, שכן שם ציין העותר שהוא העביר את כספי הארנונה לקבלן, והקבלן שלם אותם בעבורו.

2.8המשיבה הכחישה כי התקיים הסדר כזה שהיא שותפה לו, ובקשה לראות בהסדר בין העותר לבין הקבלן, אם היה, הסדר בין שניהם לפיו הקבלן שחב לעותר, משלם במקומו את הארנונה.

2.9בחודש דצמבר 2012 התבצע עיקול בנכס העותר לגביית חובות הארנונה.

3.דיון

אין העותר מתייחס לגובה החוב או לסכום החיוב, אלא מבקש הצהרה כי החיוב בעבור שנים 2004-2006 התיישן. לענין התיישנות חוב בהליכי גבייה מנהליים ראו באריכות רע"א 187/05 נסייר נ. עירית נצרת עילית (20.6.10) שם פורט אופיו של הליך הגביה המנהלי המתחיל בהפניית הדרישה לנישום לשלם את חובו (סעיף 4 לפקודת המסים (גביה); סעיף 306 לפקודת העיריות) ואפשרות הנקיטה בצעדי אכיפה כמו למשל האפשרות לתפוס את נכסי הסרבן ולמוכרם, או להטיל עיקול על משכורתו (סעיפים 313-310 ו-320 לפקודת העיריות. פקודת המסים (גביה).

נקבע כי יש אפשרות לעותר כנגד הליכי גבייה לטעון טענת התיישנות - (ראו דברי כב' השופטת ברלינר) –

"ההתיישנות, על אף היותה נטועה במישור הדיוני, אינה טענה טכנית. היא מבקשת לאזן בין האינטרס של התובע והנתבע בנוגע להשפעה שיש למעבר הזמן בין מועד היווצר הזכות לבין המועד בו מימושה נתבע. היתרון שבחר המחוקק להעניק לרשות במישור האכיפה, על ידי קביעתם של הסדרי גבייה מינהליים, אינו צריך להשפיע על איזון זה".

ודברי כב' השופטת פרוקצ'יה באותו פסק דין –

"אכן, טענת התיישנות היא, ביסודה, טענת "מגן" ולא "חרב", ומשמעותה היא דיונית ולא מהותית. מאפיינים אלה אינם נפגעים כהוא זה על ידי הקביעה כי העלאתה בידי תובע בהליך לסעד הצהרתי כמוה כטענת הגנה במהותה בפני הליך גביית חוב מינהלי הננקט בידי הרשות כלפיו מחוץ לבית המשפט. מעמדו הפורמלי של הטוען טענת התיישנות, בין כתובע ובין כנתבע, אינו מעלה ואינו מוריד לענין זה, ובלבד שטענת ההתיישנות נותרת במהותה טענת הגנה בעלת אופי דיוני כלפי מי שתובע קיום זכות מהטוען".