גרג ותחנת שרות ויליס בע'מ נ' עירית תל-אביב-יפו

החלטה

1. מונחת לפני בקשה לסילוק על הסף בשל העדר סמכות עניינית. על קוצו של יוד, המדובר בתובענה בסך 305,000 ₪ שהוגשה בידי גרג ותחנת שרות ויליס בע"מ (להלן: "התובעת"/ "המשיבה") כנגד עיריית ת"א (להלן: "הנתבעת"/ "המבקשת"). על פי כתב התביעה, התובעת מחזיקה במספר נכסים הנמצאים בדרך בן צבי 38 בת"א. התובעת טוענת כי חויבה ושילמה ביתר במשך שנים ארנונה עבור שטחים שלא היו שייכים לה, כמפורט בנספחי סעיף 6. לגישתה, הנתבעת ידעה או לכל הפחות היתה יכולה לדעת שהיא מחייבת את התובעת בחיובי יתר וכי היתה היא רשלנית. לטענת התובעת פנתה מס' פעמים לנתבעת וזו גם ביקרה בנכסים מס' פעמים, ביצעה ביקורות ומדידות אך לא יישמה את ממצאי הביקורות. התובעת הגישה השגה ורק בעקבותיה עודכן שטח הנכס מ-701 מ"ר ל-511 מ"ר לאחר שנמצא כי התובעת אכן אינה מחזיקה בשטחים מסוימים. הנתבעת ידעה מהם השטחים המשמשים את התובעת בפועל ולמרות זאת, המשיכה לחייב את התובעת ביתר עד להגשת ההשגה.

2. בבקשה דנן עותרת המבקשת לסילוק התביעה על הסף וטוענת כי המשיבה הגישה תביעה לסעד כספי והצהרתי אך למעשה מדובר בעתירה מנהלית שהוגשה במסווה של תביעה לסעד כספי והצהרתי. המדובר בתביעה לסעד הצהרתי גרידא כאשר הטענות המועלות בה הינן טענות מנהליות ולכן היה על המשיבה להגיש עתירה מנהלית לביהמ"ש המחוזי בשבתו כביהמ"ש לעניינים מנהליים. על המשיבה לנהל הליך אזרחי רק אם ניתנה החלטה שלא היה מקום לשלם מלכתחילה. בענייננו אין פס"ד הקובע כי טענותיה המנהליות של המשיבה התקבלו ולכן יש להשיב כספים. על המשיבה להוכיח זכותה להשבת כספים אלה כאשר שאלה ההשבה צריכה לעמוד בביהמ"ש המחוזי וכל עוד לא התקבלו הטענות המנהליות שהעלתה המשיבה בתביעתה בדבר החוב, סיווג הנכס, גודלו וטענת "איני מחזיק" הרי שלא ניתן לקבוע כי חויבה ביתר. על דין השגה להיות כדין השבה שאם לא כן תהפוך ההשבה להיות קיצור דרך לעקיפת המנגנון המנהלי. עוד נטען כי לביהמ"ש אין סמכות לדון בטענות המנהליות האמורות. חוב הארנונה והמים הינו חלוט ופסוק, המועד להגשת השגה או ערעור או העלאת טענה נגד החובות חלף. על המשיבה היה להעלות את טענותיה בגין חובות ארנונה לפני מנהל הארנונה. הכלל הוא שאם נקבע בחיקוק דרך מסוימת להשגה – אין לנקוט בהליך אחר ואין לעקוף את הליך ההשגה. רק כאשר נישום מעלה טענת "איני מחזיק" רשאי ביהמ"ש, ובכלל זה ביהמ"ש לעניינים מנהליים, במסגרת הליך משפטי המתנהל בפניו להתיר העלאתה וגם אז יש לצמצם סמכות זו למקרים חריגים בעלי חשיבות עקרונית וציבורית המצדיקה דיון כאשר הסמכות הייחודית מוקנית למנהל הארנונה, כאמור. על מנת להגיש עתירה מנהלית על העותר, החייב בשומת ארנונה, לעבור את כל שרשרת תקיפת ההחלטה הקבועות בדין ורק לאחריהן יפתח שער ביהמ"ש לעניינים מנהליים בכפוף לעמידה בהוראות הדין. המשיבה אף בחרה שלא להגיש ערר על שומות הארנונה ובכך מנעה את האפשרות לברר בפני המוסדות המתאימים את הסוגיות העובדתיות-טכניות הכרוכות בשומות. גם אילו היה עניין לדון בטענות המשיבה בהתאם לסעיף 3(ג) לחוק הערר הרי שהסמכות אינה נתונה לפתחו של ביהמ"ש השלום כי אם למנהל הארנונה, כאמור. לא ניתן להעלות טענות הקשורות בחוב ארנונה במסגרת המרצת פתיחה. ראו את האסמכתאות המוזכרות בבקשה.

3. מנגד טוענת המשיבה בתגובה כי המבחן הקובע סמכות עניינית הינו מבחן הסעד. ועדת הערר אינה מוסמכת לדון בנושאים כמו רשלנות ועשיית עושר ולא במשפט. המדובר בטענות אזרחיות כאשר הסעדים המבוקשים הם השבה וסעד הצהרתי בסכומים בגדר סמכות ביהמ"ש שלום. על פי סעיף 3(ג) לחוק הערר המשיבה רשאית להעלות טענת "איני מחזיק" ברשות ביהמ"ש בהליך אזרחי ולכל הפחות מדובר בעניין שבגררא. יש לברר את טענות המשיבה על פי סדרי הדין. בידי ביהמ"ש האזרחיים הכלים הדיונים להכריע בין גרסאות עובדתיות נוגדות ויכול הוא ליתן סעד של השבה אשר אינם ממין הסעדים שמעניקים ועדת הערר או ביהמ"ש לעניינים מנהליים. המדובר בתובענה כספית והסמכות נקבעת על פי הסכום. טעתה המבקשת כאשר הסתמכה על פסקי הדין בעניין רע"א 2425/99 עריית רעננה נ' י.ח ייזום השקעות בע"מ שכן נקבע בו כי אינו מכריע בשאלה האם סמכות ועדת הערר הינה ייחודית או מקבילה. מן הראוי שביהמ"ש אזרחי ידון בשאלות ההשבה והסמכות מוקנית לו אך גם אם לא כך הדבר המדובר בסמכות מקבילה. נוסף על כך, פסה"ד בעניין ייזום עוסק בענייני ביוב ושונה מהותית מענייני ארנונה כללית. סמכות ועדת הערר על ענייני ביוב וסמכות שר הפנים לעניין מים נלמדים מהניסוח הכללי של הסמכויות המעניקות סמכויות אלו. הדברים שונים לגמרי בענייני ארנונה בו סמכות ועדת הערר מוגבלת רק לאותן העילות המוגדרות בחוק וגם אז ניתן ברשות ביהמ"ש לפנות אליו לקבל סעד. ועדת הערר לענייני ביוב שבראשה יושב שופט רשאית לדון בכל האספקטים של ההיטל בעוד ועדת ערר לענייני ארנונה כללית מוגבלת רק לעילות שהוסמכה אליהם במפורש, גם כשירות חברי הועדות הינה שונה. על כן לא ניתן להשליך מפס"ד ייזום על ענייננו. טענות נוספות המועלות על ידי המשיבה הינן שלבקשה לא צורף תצהיר; שעל פי ההלכה, סילוק על הסף יעשה רק במקרים קיצוניים וכן כי זכות הגישה לערכאות מהווה זכות חוקתית. ראו את האסמכתאות המשפטיות אליהם מפנה המשיבה בתגובתה.

4. בתשובה לתגובה טוענת המבקשת שמשלא עלו הטענות בכתב התביעה הרי שחלף המועד להעלותן; לא עלה בידי המשיבה להצביע על מקור בדין המעניק לה גושפנקא להשיג על החלטות מנהל הארנונה; המשיבה לא הוכיחה כי תביעתה נכנסת בגדר סעיף 3 לחוק הערר המהווה תנאי סף לפניה לביהמ"ש בתביעת השבה. מה גם ושאלת חיוב השטח, גודלו, סיווגו וטענת איני מחזיק הינן שאלות שעל המשיבה היה להעלות במסגרת השגה בכפוף לסעיף 3 לחוק הערר. הפסיקה קבעה כי ביהמ"ש לא ימהר להפעיל את סמכותו במקרים בהם ניתן היה להעלות את הטענה במסגרת חוק הערר. טענת המשיבה לסיווג שגוי אשר בגינה נדרשת השבת הסכומים ששולמו כביכול ביתר נופלת בגדר סעיף 3(א)(2) לחוק הערר. המשיבה הגישה השגה כ-11 חודשים עובר להגשת התביעה ובדיעבד לתקופת החוב שהינה מס' שנים אשר במהלכם בוצעו שינויים בנכסים ולפיכך טענות המשיבה אינן רלוונטיות. היה מקום להעלות את טענות המשיבה בתביעתה בזמן אמת בו ניתן היה למדוד את הנכסים לאותו מועד. בפסיקה נקבע כי לא די בעצם החיוב המוטעה כדי לבסס טענת רשלנות, על הנישום להוכיח כי הרשות המקומית התרשלה כלפיו בפעולות ספציפיות. המשיבה טענה טענת רשלנות סתמית. המשיבה העלתה טענות כלפי החיובים בשנת 2006 ו-2012 ולא הגישה השגות במועד. לא ניתן לדעת כיום מה היה מצב הנכסים במועדים הרלוונטיים.

דיון והכרעה

5. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה לה הנני סבורה כי דינה להדחות, כפי שיפורט להלן.

6. בפסה"ד שציטטה המבקשת ע"א 3801/06 שרית עובדיה נ' עיריית הרצליה [פורסם בנבו] נקבע כי לבית המשפט האזרחי מסורה הסמכות העניינית לדון בתביעות להשבת כספים ששולמו ביתר בגין ארנונה הנסמכות על עילת הרשלנות בתנאי שהתובע ביסס את תביעתו בעילה זו ופרט את היסודות המקימים אותה, ראו: ".. מעת שמדובר בתביעות השבה המתבססות על טענה של רשלנות הרשות המקומית, לא יהיה די בעצם החיוב המוטעה לראות בכך משום רשלנות של הרשות המקומית לרבות בגין הטענה כאילו מוטלת החובה על הרשות המקומית לבחון בכל עת את אשר קיים בפועל בנכס. על חייב הארנונה להוכיח כי הרשות המקומית התרשלה כלפיו בפעולות ספציפיות אלו או אחרות אשר בגינן יש מקום לחייבה בהשבת אשר שולם ביתר, ובדומה לאשר פורט לעיל בגישה השלישית.... על מגיש תביעה להשבה הכוללת רכיב רשלנות, להיכבד ולפרט את כל העובדות המבססות טענת רשלנות זאת, ובאופן שבית המשפט לא יידרש לקיים הוכחות ולאחר מכן להגיע למסקנה אשר יגיע, אלא מלכתחילה ובהתאם לאמור בכתב התביעה יוכל בית המשפט להפעיל את שיקול דעתו אם יש מקום לדון בפניו בתביעה אם לאו."

7. בענייננו, מבלי לקבוע מסמרות ובהתחשב בכך שכתב ההגנה טרם הוגש וניזונה אני מכתב התביעה והנספחים לו בלבד, אזי אם תוכחנה הטענות המפורטות בכתב התביעה, קיים לכאורה בסיס לתביעה בעילת הרשלנות. מנספחי כתב התביעה עולה כי בחודש 12/2000 ביצעה המבקשת ביקורת ובמסגרתה גילתה היא כי יחידה מסוימת בכתובת בשימוש של אדם בשם עליאן עלי ו"אינה מחויבת בארנונה". בבדיקה אחרת בוצעה גם מדידה בשטח. ביום 23.7.2006 הגישה המשיבה השגה וטענה טענת "איני מחזיק". בתגובה נענתה ביום 3.9.2006 כי על מנת שניתן יהיה לבדוק את הטענות יש צורך בביקורת במקום. ביום 10.12.2006 שלחה המשיבה הודעה למבקשת ובה כתבה היא שנפגשה ביום 3.12.2006 באתר עם נציג האחרונה העונה לשם "דני" וגילתה כי אין קרוואן בשטח. עוד הוסיפה היא: "כאשר יאושר האמור ע"י מר דני נבקשכם לזכות אותנו בהתאם." אלא שהמבקשת לכאורה התעלמה מההודעה. ביום 23.2.2012 הוגשה השגה נוספת. ביום 2.4.2012 התקבלה החלטה בהשגה ולפיה בין היתר הופחת שטח הנכס.

8. בתביעה זו יהא עלי לבחון, בין היתר, האם אכן נודע למבקשת בסיורים ובביקורות כי המשיבה משלמת עבור שטח גדול יותר ממה שמחזיקה היא בפועל ולמרות זאת הותירה את גובה הארנונה על כנו עד להחלטה בהשגה שניתנה ביום 2.4.2012. אם אגיע למסקנה שהתשובה לכך חיובית הרי שיש יסוד, לכאורה, לתביעת המשיבה בגין רשלנות. מסיבה זו סבורה אני כי לביהמ"ש מוקנית הסמכות העניינית לדון בתביעה מכוח עילת הרשלנות. לפיכך, הבקשה נדחית.

9. בנוסף ולחילופין, מהאסמכתאות הרבות אשר הובאו ע"י הצדדים עולה כי לשאלת הסמכות העניינית, אם מסורה היא לביהמ"ש שלום או לביהמ"ש לעניינים מנהליים, יש פנים לכאן ולכאן, הוא הדין לשאלת סמכות בית משפט לדון בתביעות ההשבה, לנוכח סעיף 3 לחוק הערר. זאת, ביחד עם ההלכה הקובעת כי ביהמ"ש יסלק תביעה על הסף במקרים חריגים ולא יעתר לכך כדבר שבשגרה, מובילים אותי לדחות את הבקשה. אדרש לשאלת ההוצאות בין היתר לאור התוצאה של ההליך כולו.

10. התיק קבוע לישיבת קדם משפט ליום 5.6.2013. כאמור לעיל, טרם הוגש כתב הגנה. בהמשך להחלטתי מיום 9.4.2013 ניתנו למבקשת 14 ימים להגשת כתב הגנה ממועד מתן החלטה זו. בהעדר כתב הגנה, קדם המשפט לכאורה. הצדדים יגישו את עמדתם בעניין קיום הישיבה ואם מסכימים הם על דחיית, יגישו רשימת מועדים מוסכמים לישיבה נדחית בתוך 7 ימים מהיום.

ניתנה היום, כ"א סיון תשע"ג, 30 מאי 2013, בהעדר הצדדים.