גנון ואח' נ' שחר ואח'

תובע שכנגד

רונן שחר

נגד

נתבע שכנגד

שלמה גנון

פסק דין

תביעה ותביעה שכנגד שעניינן נזקי רכוש שנגרמו לתובע ולתובע שכנגד בשל תאונת דרכים שהתרחשה ביום 16.3.09 בה היו מעורבים רכב התובע שהיה נהוג ע"י אביו ורכב התובע שכנגד הנהוג ע"י הנתבעת 1.

התובע טען בתביעתו כי בעת שנסע ברחוב בר יהודה בקרית ים הגיחה הנתבע 1 מחניה ופגעה ברכבו. הנתבעים והתובע שכנגד טענו כי אבי התובע נסע אחרי הנתבע 1 ועת שהבחין שהנתבעת 1 מאטה החליט לעקוף את רכבה, מצד שמאל, ופגע בחלק השמאלי של רכב התובע שכנגד.

מטעם התובע העיד אביו על נסיבות התאונה. בתחילה ציין כי הנתבעת 1 חנתה בחניה אנכית בצד ימין של הכביש. אח"כ שינה גרסתו וטען כי הנתבעת 1 חנתה בחניה רוחבית, "הסתובבה" ופגעה בדלת הימנית צדדית של רכב התובע. אבי התובע שלל את האפשרות שנסע בנתיב השמאלי ולא הימני וטען כי נסע במהירות של 10-12 קמ"ש הואיל ובמקום בו התרחשה התאונה ממוקם בית ספר ובאותה שעה יצאו ממנו תלמידים.

הנתבעת 1 חזרה על גרסת הנתבעים בכתב ההגנה לפיה אותתה שמאלה כדי להכנס לחניה והרכב הנהוג על ידי אבי התובע שנסע מאחוריה עקף את רכבה מצד שמאל ופגע בה.

התובע בעדותו אישר בעדותו כי הסכים לשלם את מחצית ההשתתפות העצמית של התובע שכנגד וזאת לדבריו משום שאבי הנתבעת 1 ציין בפניו שלנתבעת 1 "אין כסף".

אבי הנתבעת 1 העיד בפניי אף הוא אודות השיחות שנהל עם התובע במסגרתן, לטענתו, אישר בפניו התובע כיא הוא מוכן לשלם את כל ההוצאות שנגרמו לרבות ההשתתפות העצמית בתמורה לכך שהנתבעת 1 לא תגיש תלונה למשטרה בגין התאונה. אבי הנתבעת 1 הדגיש באותן שיחות כי: "לא דיברנו על סכומי כסף שאנו נשלם לו אלא מה הוא ישלם לנו. שהוא ישלם לנו השתתפות עצמית כפיצוי על כך שלא נגיש תביעה נוספת."

לאחר ששמעתי את ראיות הצדדים אני מעדיפה את גרסת הנתבעת 1 כי התאונה התרחשה בעת שאבי התובע עקף את הרכב הנהוג על ידה, מצד שמאל בעת שהיא האטה את רכבה כדי להכנס לחניה בצד השמאלי של הכביש. גרסת הנתבעת 1 בנקודה זו היתה עקבית בעוד שבעדות אבי התובע נתגלו סתירות מהותיות כאשר בתחילה ציין כי התובעת עמדה בחניה אנכית ואח"כ שינה טעמו וטען כי הנתבעת 1 עמדה בחניה רוחבית.

גרסת הנתבעת 1 נתמכת לא רק בעדות אביה שהעיד אודות השיחות שניהל עם התובע אלא גם בהודאתו של התובע עצמו כי הסכים להשתתף במחצית מן ההשתתפות העצמית של התובע שכנגד.

אם אכן, אבי התובע לא היה אשם בתאונה כלל, מדוע התנדב לשאת במחצית ההשתתפות העצמית של התובעת, התנהלות שיש בה חיזוק לגרסת הנתבעת 1 כי לאביו יש אחריות לקרות התאונה.

יחד עם זאת לא שוכנעתי כי הנתבעת 1 אכן אותתה לפני הפנייה שמאלה כטענתה. עדותה בנקודה זו היא עדות יחידה של בעל דין שאינה נתמכת בראייה חיצונית כלשהי. יש להניח כי אילו היתה מאותתת ולא רק מאטה היה אבי התובע מבחין בכך ולא עוקף אותה מצד שמאל.

מאידך גיסא, אבי התובע שראה את הנתבעת 1 מאטה צריך היה לצפות את האפשרות שבכוונתה להכנס לחניה בפרט בשים לב לכך שהתאונה התרחשה ליד בית הספר ובשעת היציאה של התלמידים מתוכו (כפי שהעיד בפניי בעמ' 3 ש' 17-18). למצער, היה עליו להמתין ולראות מה הסיבה לכך שהנתבעת 1 מאטה ובודאי לא לעקוף אותה בטרם עמד על סיבת ההאטה.

בנסיבות הענין סבורני כי יהא זה נכון וצודק לחלק את האחריות בין אבי התובע והנתבעת 1 בחלקים שוים ביניהם.

לפיכך, אני מחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד לשלם לתובע 40% מעלות התיקון לפי חוות הדעת והחשבונית שצורפה היינו סך של 3,503.5 ₪ אשר ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד היום.

באשר לנזק שנגרם בשל 3 ימי השבתת רכב, התובע לא הוכיח את שעור הנזק שנגרם לו והסכום הנתבע נראה בעיני מוגזם. יחד עם זאת, יש להניח כי אכן הרכב הושבת לצורך התיקון ולכן אפסוק לתובע על דרך האומדנא סך של 375 ₪ שישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד היום כאשר סכום זה הינו לאחר ניכוי האשם התורם שייחסתי לאבי התובע.