גנאים נ' ברוך

החלטה

לפניי בקשה להארכת המועד להגשת בקשת רשות ערעור על פסק דינו של ביהמ"ש לתביעות קטנות בחדרה (כבוד השופט אביהו גופמן), שניתן בהעדר, ביום 12.9.11, בתיק ת"ק 25673-02-11 (להלן: "פסק הדין").

המבקש תבע, בביהמ"ש לתביעות קטנות, פיצויים בגין נזקים שנגרמו, בתאונת דרכים, לחלק הקדמי של רכבו. בתביעה טען, כי המשיבה פגעה ברכבו מאחור ו"זרקה" אותו קדימה, כך שהוא פגע במשאית שנסעה לפניו. המשיבה טענה, מנגד, שהיא הגיעה למקום לאחר התאונה, שאירעה בין המבקש לבין המשאית וכי למרות שבלמה, פגעה ברכבו של המבקש, שפגע, עוד קודם לכך, במשאית.

המבקש הגיע לישיבת ביהמ"ש, שנקבעה לשמיעת התביעה, באיחור של 20 דקות, לאחר שכבר ניתן פסק הדין, אשר דחה את תביעתו, בהעדר התייצבות. בקשה שהגיש המבקש, לביטול פסק הדין, נדחתה ע"י בימ"ש קמא, בהחלטתו מיום 13.9.11.

בהמשך (בתאריכים 2.10.11 ו- 13.11.11), פנה המבקש לבימ"ש קמא, בשתי בקשות נוספות לביטול פסק הדין, אולם גם אלה נדחו.

בעקבות כך פנה המבקש אל בימ"ש זה, בבקשת רשות לערער על פסק הדין, אשר הוגשה על ידו רק ביום 1.12.11, היינו – באיחור של כחודשיים וחצי מאז מתן פסק הדין.

לפיכך, דחה בימ"ש זה (כבוד השופט קיסרי), את הבקשה. בהחלטתו מיום 5.12.11 (להלן: "החלטת כבוד השופט קסרי"), קבע ביהמ"ש, כי היה על המבקש להגיש את הבקשה בתוך 15 ימים ממועד מתן פסק הדין וכי אין בבקשות החוזרות ונשנות שהגיש, כדי להאריך אתה מועד להגשתה.

כעת, ביום 5.2.12, הגיש המבקש בקשה זו, בה הוא מבקש הארכת מועד להגשת רשות ערעור על פסק הדין.

לאחר שעיינתי בבקשה ובנספחיה, החלטתי לדחותה, ללא צורך במתן תשובה, זאת - מכח סמכותי על פי תקנה 465(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

למעשה, החלטת כבוד השופט קיסר, מהווה מעשה בית דין, המונע מהמבקש הגשת בקשה זו ודי בכך כדי לדחותה.

מעבר לצריך אומר, כי גם לולא כך היה, לא הייתי מוצאת מקום להיעתר לבקשה, אשר הוגשה חודשיים (!) לאחר מתן החלטת כבוד השופט קיסרי וארבעה חודשים (!) לאחר מתן פסק הדין, באשר לא מצאתי בה "טעם מיוחד", כנדרש בדין, לאיחור בהגשתה.

שאלת קיומו של "טעם מיוחד" מבוססת על איזון בין שתי מגמות עיקריות. מגמה אחת הינה הקפדה על קיום הליכים במועדם, המבוססת, בין היתר, על עקרון סופיות הדיון והצורך בהצבת גבול להתמשכות ההליכים, לרבות התחשבות בציפייתו של הצד שכנגד לסופיותו של ההליך, לאחר עבור מועד הערעור עליו (ראו: בש"מ 7250/07 - נב-בט יזמות בע"מ ואח' נ' חיים קליאוט בע"מ (25.9.2007); בש"א 2701/07 - יגאל כהן נ' כל חן בע"מ . (27.6.2007). המגמה השנייה, עניינה התחשבות באינטרסים אחרים שיש בהם כדי לאפשר סטייה מן המועדים הקבועים בדין (ראו: בש"א 6148/08 - דקה בסאם חדר ואח' נ' מינהל מקרקעי ישראל . (לא פורסם, 15.9.2008).

        הלכה היא, כי "הטעם המיוחד" לאי הגשת הערעור במועד, הינו, דרך כלל, טעם חיצוני, שאינו נעוץ בהתנהלות המבקש או בא כוחו. "הנטייה להכיר בנימוק מסוים כ'טעם מיוחד' להארכת מועד גוברת ככל שנימוק זה נעוץ בנסיבות חיצוניות שאינן נתונות לשליטתו של בעל-הדין (ראו בש"א 6402/96 הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ראשון לציון נ' מיכקשווילי, פ"ד נ(3) 209 (1996)) [...] לעומת זאת, כאשר השיהוי נובע מסיבות הקשורות בבעל-הדין עצמו או בבא-כוחו, כגון אי-הבנה או תקלה שניתן היה למנעה מבעוד מועד, הנכונות להאריך את המועד להגשת הערעור מצטמצמת" ראו, למשל, ע"א 2400/11 - יוסף מויאל נ' חברת החשמל לישראל בע"מ . (לא פורסם, 16.6.2011)

ייעוץ משפטי כזה או אחר שקיבל המבקש אינו יכול, איפוא, להוות "טעם מיוחד", כנדרש בדין, במיוחד לאור הזמן הרב שעבר מאז מתן פסק הדין ועד הגשת בקשה זו ולא מצאתי בבקשה נימוק אחר לאיחור. אמנם, הסיבה לאיחור אינה העיקר, אולם אין להתעלם ממנה לחלוטין.

עוד אציין, כי לאחר שעיינתי בתביעה שהגיש המבקש לביהמ"ש לתביעות קטנות ובנספחיה, גם לא שוכנעתי שאי הארכת המועד תביא ל"... תוצאות קשות שחוש הצדק אינו יכול להשלים עימן" (ע"א 230/87 - יצחק שקולניק נ' יגאל זכאי, פ"ד מו(3) 279, 285-286.

הבקשה נדחית, איפוא, אולם מאחר שלא ביקשתי תשובה, לא אעשה צו להוצאות.

החלטה זו ניתנה על ידי כרשמת בית המשפט המחוזי בחיפה.

ניתנה היום, י"ג שבט תשע"ב, 6 פברואר 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: