מדינת ישראל נ' פלונית

 הנאשמת הורשעה לאחר שהודתה בכתב אישום מתוקן המייחס לה עבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית בניגוד לסעיף 64 יחד עם סעיף 40 לפקודת התעבורה.

ביום 25.3.24, שעה 18:15 נהגה הנאשמת ברכבה בכביש 2 מכיוון דרום לצפון בנתיב השני משמאל. לקראת מתחם ה"סינמה סיטי" החלה הנאשמת לפנות ימינה, תוך שהיא מאטה ומאותתת לצורך כניסה לתחנת הדלק. אותה העת, רכב אדוארד בז'נוב ז"ל (להלן: "המנוח"), על אופנוע, בכיוון נסיעת הנאשמת, במהירות גבוהה העולה על המהירות המותרת וללא רישיון רכב. הנאשמת חסמה נתיבו של המנוח ורכביהם של השניים התנגשו (להלן: "התאונה").

המנוח הובהל לבית החולים ועם הגעתו, נפטר מפצעיו.

הנאשמת כפרה במיוחס לה, נשמעה פרשת התביעה במלואה אשר לאחריה פנו הצדדים לגישור ובעקבותיו, תוקן כתב האישום לקולא והנאשמת הודתה במסגרת הסדר טיעון.  טענות המאשימה לעונש: אשת המנוח נשמעה. תיארה בבכי את תלאות חייה מאז לכתו, איך חייה וחיי בתה השתנו לבלי היכר. סיפרה שאינה מסוגלת לגדל את ביתה לבד ונאלצה לשלוח אותה להוריה שבאוקראינה.בנוגע לעונש, לא הביעה עמדה שכן הבינה, לדבריה, שכל עונש לא יקל על הקשיים אותם היא ובתה חוות. ב"כ המאשימה טענה שדרגת הרשלנות אינה נמוכה ואולם אינה הגבוהה ביותר תוך שהיא מתארת את מנגנון התאונה.

ב"כ המאשימה הפנתה והגישה פסיקה המלמדת לשיטת המאשימה על מתחם שנע בין 6 ל-20 חודשי מאסר ופסילת הנעה בין 7 ל-15 שנים.  בתוך המתחם עתרה המאשימה למקם הנאשמת ברף הנמוך בנוגע למאסר שכן הסדר הטיעון בין הצדדים הינו שהמאשימה תגביל עצמה ותעתור ל-6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות, 9 שנות פסילה בפועל לצד עונשים מותנים ופיצוי למשפחת המנוח.

טענות ההגנה לעונש: ב"כ הנאשמת הפנתה לתיקונים המשמעותיים שנעשו בכתב האישום במסגרת הסדר הטיעון שבא לאחר שמיעת כל ראיות המאשימה והליך גישור. לשיטתה, הסדר הטיעון חורג לקולא משמעותית מהסדרים אחרים וזאת בשל רשלנותו התורמת הגבוהה של המנוח – הפנתה לדברי העד המומחה מטעם המאשימה שאישר שיכול והמנוח נהג במהירות של 176 קמ"ש – מה שבא לידי ביטוי בכתב האישום המתוקן באופן שמציין שהמנוח נהג במהירות הגבוהה מהמהירות המותרת. הפנתה לקשיים ראייתיים העולים לטעמה מחומר הראיות. עוד הפנתה ב"כ הנאשמת לכתב האישום המתוקן המייחס לנאשמת נהיגה בחוסר זהירות וזאת, תחת נהיגה בקלות ראש שיוחסה לה בכתב האישום המקורי. ציינה שחוסר הזהירות המיוחס לנאשמת הינו העובדה שלא הסתכלה במראות. כל אלו, מצביעים לטעם ההגנה על רשלנות ברף הנמוך ביותר. לבסוף ציינה שהנאשמת בחרה לקחת אחריות ולהודות ותיארה את נסיבותיה האישיות של הנאשמת, שהינה אלמנת טרור ואם לשני ילדים והגישה מסמך המתאר את מצבה הנפשי של הנאשמת. ב"כ המאשימה ציינה שלאור הסדר הטיעון הרי שמתחם הענישה הינו בין עונש שלא יכלול מאסר כלל ועד שישה חודשי מאסר בעבודות שירות וכך גם לגבי העונשים הנלווים – ההגנה חופשית.  הפנתה לעברה התקין של הנאשמת ולצער הגדול שנגרם לה מהתאונה. משכך, ביקשה להציב הנאשמת בתחתית המתחם, לא להטיל עליה עבודות שירות ולהסתפק בפסילה שרוצתה. בנוגע לרכיב הפיצוי ביקשה שיהיה סמלי.

לבסוף נשמעה הנאשמת: הנאשמת פנתה ברעדה לאשת המנוח, השתתפה בצערה, התנצלה. לשמע דבריה, ניגשה אליה אשת המנוח, השתיים התחבקו, נחמו אחת את השניה ולמראה זה לא נותרה עין יבשה באולם.

דיון והכרעה

העקרונות לפיהם יש לגזור את דינו של מי שהורשעה בגרם מוות ברשלנות בתאונת דרכים נקבעו על ידי בית המשפט העליון בע"פ 6755/09, ארז אלמוג נגד מדינת ישראל: "נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עקרון קדושת החיים והן משיקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות".  מדיניות זו, בנוגע למאסר בפועל, מוזכרת ומיושמת בפסיקה. כך: ברע"פ 8576/11 הילה מזרחי נ' מדינת ישראל ועפ"ת 40285-10-15 מדינת ישראל נגד פישמן.

הערכים המוגנים:נוכח נהיגתה הרשלנית של הנאשמת, קופחו חיי המנוח והפגיעה בערך המוגן של קדושת החיים הינה מוחלטת.

נסיבות הקשורות בביצוע העבירה:

מידת הרשלנות: אין מחלוקת כי עת החלה הנאשמת בסטיה, ביצעה את הפעולות הנדרשות לשם כך, האטה רכבה ואותתה. רשלנותה התבטאה בכך שלא הסתכלה במראות הרכב.בעניין זה אף ציינה ב"כ המאשימה, ברוב הגינותה ש: "הנאשמת לא ביצעה עבירת תנועה נוספת וסטייתה לא היתה חדה" (ש' 1-2, עמ' 4 לפרוטוקול מיום 24.11.25). לא בכדי מייחס לה כתב האישום המתוקן נהיגה בחוסר זהירות. על כן, אני קובעת שרשלנותה היתה רגעית וברף הנמוך ביותר.

תוצאות התאונה:כאמור, רשלנות הנאשמת הביאה לתוצאה טרגית. המנוח, אדוארד בז'נוב ז"ל, היה בן זוג ואב. אשתו אנה מתארת שהיה עולם ומלואו עבורה. לדבריה, נהג בה כנסיכה ומשכך, חסרונו מקשה עליה ועל בתם ושינה את חייהן מן הקצה אל הקצה. בלעדיו, עליה להיאבק על הכל.  

מתחם הענישה מקום בו הצדדים בחרו להציג הסדר טיעון, אשר בו המאשימה הגבילה עצמה ועתרה ל-6 חודשי מאסר שירוצה בעבודות שירות, שעה שההגנה תעתור לעונש שלא יכלול מאסר כלל, הרי שבהכרח, מתחם העונש העולם, לטעמה של המאשימה, יחל במאסר מותנה ויגיע בגבול העליון עד שישה חודשי מאסר בעבודות שירות – כעונש מקסימום.

בעניין זה נתן דעתו בית המשפט העליון בעניין ע"פ 4684/11 אליהו עמר נ' מדינת ישראל: "הסכמה של צדדים לטווחי ענישה במסגרת הסדר טיעון, משמעה כי כל אחד מהצדדים סבר וקיבל כי טווחים אלה הם בגדרי הענישה הסבירה לעבירות מושא הסדר הטיעון, שאם לא כן, חזקה עליו שלא היה מסכים להסדר הטיעון". בשאלה האם על בית המשפט לקבוע מתחם עונש כאשר מוצג הסדר טיעון קיימות גישות שונות.  ע"פ 6943/16 גנדי גלקין נ' מדינת ישראל: "הקשר בין תיקון 113 לבין הסדרי טיעון אינו ברור... לטעמי, אין זה נכון או ראוי – ודאי במקרה כזה – להרחיב בקביעת המתחם. כאמור יש לאבחן בין רכיבי תיקון 113 לבין מידת ההתערבות של בית המשפט בהסדרי טיעון ... זהו המוקד. זאת, במיוחד בתיק מסוג זה, אשר על פני הדברים טווח הענישה המצוי בהסדר הטיעון לא נופל מחוץ למתחם הענישה. הדיון הנדרש אינו נסוב סביב דחיית ההסדר, אלא סביב כימות העונש הסופי בתוך הטווח שנקבע. במקרים כאלה אינני סבור כי יש צורך להרחיב במלאכת קביעת מתחם הענישה. אין צורך להידרש למקרים קשים יותר בהם בית המשפט שוקל, על פי הלכת פלוני, האם להתערב בהסדר הטיעון. הקשיים ביצירת שיח מפורט בין מתחם הענישה לבין הסדר הטיעון הינם רבים... או אז, מתעוררת השאלה מהו המשקל שניתן להעניק בעת גזירת העונש לקשיים ראייתיים, שיקול רלוונטי בעת עריכת הסדר טיעון, כאשר שיקול זה אינו מופיע בתיקון 113. העניין של קשיים ראייתיים לא רלוונטי כמובן בתיק שאינו מסתיים בהסדר טיעון, אלא בהכרעת דין מנומקת. במצב זה, הכרעת הדין היא-היא משקפת את המצב הראייתי בתוצאה אליה הגיע בית משפט קמא, וגזירת העונש תיעשה על פי ממצאי הכרעת הדין. שונים הדברים כאשר הסדר הטיעון נגזר מקשיים ראייתיים ובין היתר מהערכות סיכון-סיכוי של כל צד..."(ההדגשות וההשמטות שלי, ש.ש)  וכן ר' עפ 2524/15 איוון שפרנוביץ נ' מדינת ישראל: "ניתן לומר, אפילו, שהשיקולים התומכים בגיבוש הסדרי טיעון אינם בהכרח חופפים לשיקולי הענישה אותם נועד תיקון 113 להסדיר לצורך קידום האחידות בענישה, ובהם עקרון השוויון ... למעשה המדובר בשתי מערכות שיקולים שונות זו מזו, העשויות להוליך, במקרים מסוימים, למסקנות שונות באשר לעונש הראוי... אכן, הניסיון להתאים את כלל השיקולים המצויים בתיקון 113 לתנאי הסדר טיעון עשוי לגרום לעיוות מסוימת של כוונת הצדדים שעמדה בבסיס הסדר הטיעון. לדוגמא, במצב בו נקבע מתחם עונש בו הרף העליון גבוה מתקרת הענישה המוסכמת בהסדר טיעון, בית המשפט עלול לבחון את השיקולים לקביעת העונש שאינם קשורים לביצוע העבירה מנקודת מוצא שונה מזו שעמדה בבסיס הסדר הטיעון, בה העונש המירבי הראוי בגין העבירות מחמיר יותר. דבר זה עשוי להטות את העונש שנגזר כלפי מעלה, וכך להוביל להחמרה בעונש אותו היה הנאשם רשאי לצפות בעת עריכת הסדר הטיעון. "(ההדגשות שלי, ש.ש) גם כאשר קובע בית המשפט מתחם, עליו לעשות זאת בזהירות ולצורך קביעת העונש בתוך המתחם.  ר' ע"פ 1901/19 שמעון אסולין נ' מדינת ישראל: " רוצה לומר, ביהמ"ש אינו קובע מתחם במובן הפורמלי שנקבע בתיקון 113, אלא לשם קבלת מידע והקשר לעונש שראוי לקבוע בהסדר טווח. מתחם כזה עשוי לסייע. ברם, על ביהמ"ש לקבוע את המתחם בצורה "רכה". הטעם לכך הוא קיומן של סיבות מגוונות שיכולות להוביל להחלטת המדינה להגיע להסדר. לדוגמא, מקרה שבו המדינה מסכימה להסדר טיעון בשל שיקולים ראייתיים, נכון יותר להעניק משקל להודיה ולהסדר. אין זה אומר שביהמ"ש חייב לקבל את ההסדר באופן מוחלט, אך העונש בתוך המתחם עשוי להיות פחות חשוב, גם אם הוא עדיין בעל משקל". משכך, שגתה המאשימה עת הציגה פסיקה המלמדת על מתחם ענישה גבוה מהמתחם שנקבע בהסדר הטיעון.  הטלת עונש מאסר שירוצה בעבודות שירות בתיקי תאונות דרכים שתוצאתם קטלנית שמור למקרים בהם קיים רכיב של רשלנות תורמת לצד רשלנות נמוכה של הנאשם. כגון רע"פ 4732/02 ענת סורפין נ' מדינת ישראל, רע"פ 9909/17 מאיר דרויש נ' מדינת ישראל או נסיבות אישיות חריגות של הנאשם רע"פ 2300/23 דניאל מיזן. כאמור, רשלנותו התורמת של המנוח מתוארת בסעיף 5 לכתב האישום עצמו המציין: "במהירות גבוהה על המהירות המותרת בחוק וללא רישיון רכב בתוקף". בנסיבות אלו, הרי שיש לקחת בחשבון את האפשרות המקלה ביותר עם הנאשמת ולהתחשב ברשלנותו התורמת ברמה הגבוהה ביותר. זאת, תוך שיש לקחת בחשבון את דברי עד התביעה 1, בעמ' 277 לפרוטוקול אשר לא שלל את האפשרות כי המנוח נהג במהירות של 179 קמ"ש.  האמור בעניין רכיב המאסר נכון גם לרכיב הפסילה, גם בו בחרה המאשימה לאפשר להגנה לטעון חופשי. עתירת המאשימה להטלת 9 שנות פסילה, אינה עומדת בהלימה לעתירה לעונש שירוצה בעבודות שירות. מקום בו אין מחלוקת כי הרשלנות בה נקטה הנאשמת התבטאה באי הבטה במראות הרכב, הרי שפסילה בת 9 שנים אינה מתאימה.

בנסיבות אלו, המתחם שהוצג שהינו בין מאסר מותנה למאסר בן 6 חודשים שירוצה בעבודות שירות לצד פסילה שתהא עד למספר שנים, הינו ראוי ומתאים בנסיבות העניין.

נסיבות אשר אינן קשורות בביצוע העבירה:הנאשמת כפרה בכתב האישום, נשמעה פרשת התביעה במלואה ולאחריה נערך הליך גישור אשר בסופו הוגש כתב אישום מתוקן, מרוכך, בו הודתה הנאשמת במסגרת ההסדר.  הנאשמת הינה כבת 50, אם לשני ילדים. הנאשמת הינה נפגעת פעולות איבה. בעלה נרצח בשנת 2007, עת טיל קסאם פגע ברכבו.

אותה העת, הנאשמת היתה בהריון ואם לפעוטה כבת שנתיים.המסמך המסומן במ/5 מפרט את מצבה הנפשי של הנאשמת, אשר אינו פשוט, לשון המעטה ואת השפעת התאונה וההליך על חייה.הנאשמת התייצבה לכל הדיונים בעניינה. בית המשפט התרשם ממצבה באופן בלתי אמצעי וניכר כי התאונה וההליך המשפטי השפיעו עליה באופן משמעותי.עברה התעבורתי הקודם לתאונה מלמד עליה כי הינה נהגת זהירה ושומרת חוק. משך 31 שנות נהיגה צברה הנאשמת לחובתה 2 הרשעות בלבד, מסוג ברירת משפט. תאונה קטלנית, לרוב, משנה את חייהן של שתי המשפחות- משפחת המנוח ומשפחת הנאשמת. במקרה דנן קיימת סימטריה קשה בין הנאשמת לאשת המנוח. שתיהן נאלצו לגדל ילדים לבדן, לאחר מות בני זוגן בנסיבות טרגיות. ההלכה קובעת כי שיקולי הענישה בתיקי גרימת מוות ברשלנות הינם גמול והרתעת הרבים (בניגוד להרתעת היחיד) על פני נסיבותיו האישיות של הנאשם והשפעת הענישה על חייו. על בית המשפט לבכר את האינטרס הציבורי שכן, התוצאה הקטלנית אינה ברת שינוי. לצד כל זאת, יש לקחת את העובדה שהסדר הטיעון הגיע לאחר שמיעת פרשת התביעה במלואה, בה נחשף בית המשפט לקשיים הראייתיים המשמעותיים נגדם ניצבה המאשימה ואת רף הרשלנות הנמוך והרגעי של הנאשמת, אשר הוגדר בכתב האישום כנהיגה בחוסר זהירות.  בבחינת העונש, במקום בו רף הרשלנות הינו נמוך, יש מקום להתחשב בנסיבותיה האישיות של הנאשמת והשלכת התאונה וההליך המשפטי על חייה, בגבולות הסביר ובתוך המתחם.  מכל המקובץ לעיל, לאחר שלקחתי בחשבון את נסיבות ביצוע העבירה, הקשיים הראייתיים בתיק, רף הרשלנות של הנאשמת, רף הרשלנות התורמת של המנוח ונסיבותיה האישיות של הנאשמת, מצאתי מקום להציבה בשליש התחתון של המתחם.

 אשר על כן, אני גוזרת על הנאשמת את העונשים הבאים: 

1. 45 ימי מאסר בדרך של ביצוע עבודות שירות.

   הנאשמת תתייצב לתחילת ריצוי ביום 4.1.26 ביחידת ברקאי- עבודות שירות- שלוחת מרכז- סלמה 53 (בניין משרד הפנים) תל אביב, בשעה 08:00.

   הנאשמת מוזהרת כי מדובר בתנאי העסקה קפדניים המצריכים התייצבות רציפה וכל חריגה מכללים והנחיות החוק והממונה עשויה להביא להפסקת ריצוי העונש בדרך של עבודות שירות ונשיאת היתרה במאסר בפועל. 

    

2. פסילה לתקופה של 30 חודשים. הפסילה תחל מיום הפסילה המנהלית- 26.3.24. אין צורך בהפקדה.

    

3. 7 חודשי מאסר מותנה. והתנאי הוא, שלא תעבור עבירה בה הורשעה, או עבירה של נהיגה בזמן פסילה למשך 3 שנים.

    

4. 7 חודשי פסילה מותנית. והתנאי הוא, שלא תעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה, למשך 3 שנים.

    

5. פיצוי למשפחת המנוח בסך 8,000 ₪.

   הפיצוי ישולם במזכירות בית המשפט עד ליום 23.3.26. 

    

   זכות ערעור כחוק.

   ניתן היום, ג' טבת תשפ"ו, 23 דצמבר 2025, במעמד הצדדים.