גלסברג נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ-ת"א ואח'

החלטה ופסק דין חלקי

מבוא

1.פרשה עגומה זו, תחילתה בויכוח על מקום חניה.

2.התובעת, ליאת גלסברג (להלן:"התובעת"),ילידת 1978, טוענת כי ביום 4.6.04, עת עמדה במקום חניה פנוי ו"שמרה" את המקום לבעלה, הגיע למקום, הנתבע מס' 2, יעקב לבנטל (להלן: "הנתבע"), אשר רצה אף הוא להחנות את רכבו במקום ותוך כדי נסיעה לאחור, פגע בה, בין בזדון ובין ברשלנות. התובעת הוסיפה וטענה בתביעתה כי לאחר שצעקה לעבר הנתבע כי הוא פוגע בה, השיב הנתבע כי הוא מבקש לחנות ואמר לה "תזוזי מהחניה". משסירבה לעשות כן, יצא הנתבע מרכבו, צעק, איים ותקף אותה על ידי הפלתה לרצפה (סעיף 5 לכתב התביעה).

3. בגין הארוע נשוא התביעה, הוגש כנגד הנתבע כתב אישום בת.פ. 5013/04 בבית משפט השלום בראשון לציון, המייחס לו עבירה של תקיפה הגורמת לחבלה של ממש, עבירה לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בכתב האישום נטען כי על רקע ויכוח על מקום חניה, תקף הנאשם (הנתבע - ב.ט) את המתלוננת (התובעת - ב.ט), בכך שנסע לאחור ופגע עם רכבו בגופה. בהמשך יצא מן הרכב ותקף אותה בכך שדחף אותה לעבר הכביש והיא נפלה. לאחר הדחיפה, נפלה מצלמה שהיתה ברשות הנתבע וכשהתובעת ניסתה להרימה, תקף אותה שוב בכך שדחף אותה והיא נפלה על הכביש ונפגעה.

לאחר שמיעת ראיות, הנתבע הורשע בתקיפה הגורמת לחבלה של ממש, כמפורט בהכרעת הדין שניתנה ביום 21.9.06, על ידי כב' השופטת וינברג-נוטוביץ (להלן:"הכרעת הדין").

הנתבע הגיש ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין.

במסגרת הדיון בע"פ (מחוזי מרכז) 1725-11-07, עתר הנתבע לביטול ההרשעה. לאחר קבלת תסקיר קצין מבחן ולאור נסיבותיו האישיות של הנתבע, נקבע בפסק דינו של בית המשפט המחוזי:"..לאור כל האמור לעיל, אנו מבטלים את הרשעת המערער בת.פ 5013/04 ...וקובעים כי עבר את העבירה נשוא כתב האישום".

4.לטענת התובעת הארוע מהווה "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), כך שעל הנתבעת מס' 1, מנורה חברה לביטוח בע"מ (להלן:"מנורה" או "המבטחת"), אשר ביטחה בביטוח חובה את שימושו של הנתבע ברכב, לפצותה בגין הפגיעה תולדת התאונה.

לחילופין עותרת התובעת לחייב את הנתבע לפצותה, מכח עילה על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש](להלן: "הפקודה"), בגין עוולת התקיפה ו/או עוולת הרשלנות.

5.מנורה טוענת כי דין התביעה נגדה להדחות שכן מדובר ב"תאונה" שאירעה במתכוון ואינה בגדר "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפיצויים.

6.הנתבע נאחז בביטול ההרשעה וטען כי "זוכה" על ידי ביהמ"ש המחוזי. עוד טוען הנתבע כי כל אחד מהצעדים שננקטו על ידי התובעת, נגוע בחוסר זהירות וברשלנות מצידה.

בפתח הדברים יצויין כי הנתבע אינו מיוצג ולמרות שהובהר לו על ידי בית המשפט כי רצוי שיתייעץ עם עו"ד וידאג לייצוג משפטי בהליכים המתנהלים כנגדו בתביעה זו (פרוטוקול ישיבות 25.6.08, 17.9.07), בחר לנהל הגנתו בעצמו וללא ייצוג.

7.נוכח המחלוקת בשאלת החבות וסיווג האירוע; האם מדובר בתאונת דרכים - אם לאו, פוצל הדיון באופן ששאלת החבות תוכרע תחילה.

נסיבות הארוע - העדויות ומסקנות עובדתיות

8.התובעת פרטה בתצהירה, מיום 13.6.07 (להלן: "תצהיר הנסיבות"), את נסיבות האירוע, כדלקמן: " ביום 4.6.04 סמוך לשעה 14:30 אני ובעלי תומר הגענו עם הרכב שלנו למרכז קניות ברח' אלי כהן בבת ים. בעלי ואני חפשנו חניה, וכאשר לא מצאנו אני ירדתי מהרכב לאתר חניה, לאחר שמצאתי סמנתי לבעלי לבוא לחנות ואני נשארתי לעמוד בשטח החניה הפנוי, "לשמור חניה" לבעלי שהיה ברכב סמוך למקום. לפתע רכב אחר מסוג פולקסוואגן לבן, נהוג ע"י הנתבע 2 ... החל לנסוע אחורה לתוך החניה בה עמדתי, ובכוונה פגע בי עם רכבו ברגלי. רק לאחר שצעקתי כי הוא פוגע בי, יצא הנתבע 2 מהרכב והחל לצעוק עלי שאני אזוז מהחניה ואתן לו להחנות את רכבו. אמרתי לו שאני שומרת את החניה לבעלי ושהוא כבר מגיע. הנתבע 2 שב לרכבו והוציא מצלמה, בעלי הגיע למקום וביקש ממני לעזוב את המקום, אני סרבתי לזוז. הנתבע 2 החל לצעוק ולאיים עלי, אני אמרתי לו איך הוא לא מתבייש לנסוע לאחור ולפגוע בי, ואז הנתבע 2 דחף אותי ואני נפלתי על הכביש. לאחר הנפילה קמתי ובעלי החל להתווכח עם הנתבע 2. במהלך הויכוח והתקיפה של הנתבע 2 נפלה לו המצלמה, אני ניסתי לקחת אותה ולעכב אותו כדי להזמין משטרה ואז הוא דחף אותי עוד פעם ונפלי על הכביש, נפגעתי ביד וברגל שמאל...".

9.בתצהיר עדותה הראשית פרטה התובעת את נסיבות האירוע, כדלקמן: "... מצאתי חניה והתקשרתי לבעלי ואמרתי לו כי יגיע למקום מאחר ויש חניה פנויה. נשארתי במקום בעמידה על שטח החניה הפנוי ורכב אחר מסוג פולקסווגן פולו בצבע לבן, שמספרו 9139618, החל לנסוע אחורה וברכב נהג אדם והוא היה לבד ברכב. הרכב נסע לאחור והיה בסמוך אלי ונגע בי עם הרכב- פגע בי - ונסוגתי מהרכב. הקשתי על החלון, שהיה לידי, וצעקתי אתה לא רואה אותי – הוא אמר לי שהוא רואה אותי והוא רוצה לחנות – תזוזי. לאחר שהוא ראה והבין שפגע בי הוא יצא מהרכב ואמר לי תני לי לחנות ואמרתי לו תן לי לעמוד אני שומרת את החניה לבעלי והוא כבר מגיע. נהג הרכב (פולו) חזר לרכב והוציא מצלמה בעלי אמר לי ליאת בואי ניסע מהמקום ונחפש חניה אחרת ואמרתי לבעלי "תן לו לצלם שיצלם איך הוא פגע בי ברכב". הנהג התקרב אלי והחל צועק אינני זוכרת מה צעק, אני רק זוכרת שהוא צעק בקול רם, וביקשתי ממנו לזוז ממני ואמרתי לו אתה לא מתבייש לנסוע לאחור והוא המשיך להיצמד אלי קרבת גוף קרובה והדפתי כלומר הזזתי אותו ממני ואז בהפתעה דחף אותי עם הידיים שלו. לא זכור לי כיצד ואיך נפלתי על הכביש, קמתי ועדיין לא כאב לי כלום ובעלי ניגש אליו ודיבר איתו, ושאל אותו למה הוא מרים יד. אציין כי במהלך שהוא דחף אותי המצלמה נפלה והא ניסה להרים אותה ואני אמרתי לו לא אתן לך להרים את המצלמה ורציתי אני להרים אותה מאחר ולא רציתי לתת לו אותה ורציתי לקרוא למשטרה. הנהג שוב דחף אותי בגב ושוב נפלתי לכביש ואז ראיתי כי נפגעתי ביד שמאל וברגל שמאל והוא החל לריב עם בעלי ואנשים הפרידו ביניהם... אין לי ספק שנפגעתי מהרכב וגם נפגעתי כשנפלתי..." (סעיפים 10-2 לתצהיר התובעת).

10.בחקירתה הנגדית, נשאלה התובעת ביחס לאמירתה בתצהיר הנסיבות כי הנתבע פגע בכוונה והשיבה: "... ראיתי אותו שהוא מסתכל עלי ונוסע אחורה, אז היה נראה לי שהוא עושה את זה מכוון" (עמ' 9 לפרוטוקול). בהמשך עדותה הוסיפה התובעת וציינה: "אני לא יודעת מה הייתה כוונתו. בגלל שהסתכל עלי ונסע לאחור כשהוא רואה אותי, אז מבחינתי הוא נסע במכוון. אמנם הוא נסע בזהירות, אבל הוא עדיין נסע למרות שראה אותי בשביל להזיז אותי מהחניה. גם כשהוא יצא הוא אמר, תזוזי מהחניה, אני רוצה להחנות" (עמוד 12 לפרוטוקול).

11.הנתבע ציין בתצהירו כדלקמן: "לא פגעתי בתובעת במכוניתי. אחרי שתקפה אותי כשיצאתי מהרכב לצלמה, פגעה בי והעיפה את מצלמתי ואני אינסטינקטיבית הדפתי אותה, כפי שהיה עושה כל אדם בר דעת מן הישוב. התובעת בלהיטותה להרים את המצלמה שנפלה, רצה אליה ונפלה כיוון שהיתה, גם לדבריה, "על עקבים" ומכך נחבלה".