בתקופה הרלבנטית לכתב האישום: שנות המס 2002 - 2001 עסקה נאשמת 1 (להלן:"
הנאשמת") בביצוע שיפוצים, ונאשם 2 (להלן:"
הנאשם") היה בעל מניותיה, ומנהלה הפעיל.
הנאשמים הורשעו על פי הודאתם במסירת ידיעות כוזבות למע"מ באחד עשר דוחות תקופתיים לתקופה שבין פברואר - דצמבר 2000 ופברואר - אוקטובר 2001, בכך שרשם בדוחות הנ"ל סכום נמוך מסכומי העסקאות שהיו לנאשמת בפועל, ועשה כן במטרה להתחמק מתשלום מע"מ בסכום של 318,197 ש"ח.
הנאשמים אף הורשעו, בכך שבתקופה שבין נובמבר 2001 ועד פברואר 2002 הוציא הנאשם 23 חשבוניות מס, אך לא שילם במועד המע"מ הכלול בהן בסך 131,450 ש"ח, וכן לא הגיש דוחות תקופתיים לגבי התקופה הנ"ל - 11 עבירות על סעיף 117 (ב)(1) ביחד עם סעיף 117 (ב)(2)(3),וכן
8 עבירות על סעיף 117 (א)(6), ו- 8 עבירות על סעיף 117 (א)(14) לחוק מע"מ תשל"ו - 1985, ולגבי הנאשם ביחד עם סעיף 119 לחוק מע"מ.
ב"כ המאשימה עתרה לבית המשפט להטיל על הנאשם עונש מאסר מאחורי סורג ובריח, וזאת בהתחשב בסכום המס ממנו התחמקו הנאשמים - כ- 450,000 ש"ח, ובעובדה שהנאשם עשה כן באופן שיטתי במשך שנתיים, ולא הסיר את המחדלים עובר למתן גזר הדין.
ב"כ המאשימה ציינה, כי התביעה היתה מוכנה להתחשב במצב בריאותו של הנאשם, ובכך שהוא אינו מסוגל במצבו להסיר המחדלים לאלתר, ועל כן הסכימה להסכם לפיו הנאשם יתחייב לשלם כספים שיגיעו אליו כפיצוי בגין תאונת עבודה שעבר. ברם מנהלת מחלקת גמלאות, נפגעי עבודה ואיבה של המוסד לביטוח לאומי לא היתה מוכנה לאשר ההתחייבות על פי הנוסח המוצע, כי:
"לא ניתן להעביר תשלום של תאונת עבודה לגורם אחר לבד משיקול של הוצאה לפועל של מזונות" (ראה: נ/2), ובהעדר הסכמה ממשית כתובה של חברת הביטוח הנתבעת ע"י הנאשם - לא ניתן לראות בהבטחתו הסרת מחדלים.
יחד עם זאת, התביעה התייחסה למכתבו של עו"ד רביזדה כנסיבה מקלה לעונש - אם יצהיר הנאשם, כי הוא אכן יעביר כספים לרשויות המס - לאחר שיקבל את דמי הפיצוי.
ב"כ הנאשם עתר לבית המשפט להטיל על הנאשם עונש מאסר לריצוי בעבודות שירות, וזאת נוכח מצבו הבריאותי הלקוי, ומצבו הכלכלי הקשה.
לטענת ב"כ הנאשם מרשו היה בעל בעמיו עד לשנת 2002 עת עבר אירוע מוחי, וכיום הוא חסר כל המתקיים כאמור, מקצבת נכות, והוא נמצא בכינוס נכסים. אשתו התמוטטה, ונטשה את הבית, והשאירה אותו עם ילדיהם המשותפים.
במסגרת הראיות לעונש, הוצג סיכום אישפוז במחלקה לשיקום נוירולוגי בבית חולים "שיבא" (ראה: נ/3), לפיו הנאשם עבר אירוע מוחי איסכמי, ונמצא שיתוק בפלג גופו השמאלי.
הנאשם נזקק לכסא גלגלים במשך מחצית השנה, וזאת בהיותו כבן 40 שנה, אך כיום הוא מסוגל לעמוד על רגליו, אם כי הוא נמצא בלחצים נפשיים קשים, והוא במעקב פסיכיאטרי. לנאשם נקבעה קצבת נכות קבועה בשיעור 100% החל מתאריך 1.12.03.
ב"כ הנאשם ציין, כי התביעה אכן נקטה בהתחשבות והבנה מעל הרגיל במקרה דנן (עמ' 4 שורה 5, ועמ' 7 שורה 2), ועל כן הוא הציע כי מרשו ימחה את זכותו למאשימה באופן שהיא תקבל את המגיע לה מהפיצוי שהוא יקבל בגין תביעותיו נגד הביטוח הלאומי ונגד חברת הביטוח בגין הביטוח הרפואי שלו.
על מנת לגלות רצינות, הודיע ב"כ הנאשם כי מרשו מוכן לחתום על התחייבות אישית למע"מ כי הוא נוטל על עצמו את חובות החברה - הנאשמת.
הנאשם עצמו חזר וטען, כי הוא מוכן ליתן לעו"ד רביזאדה הוראה בלתי חוזרת להעביר לרשויות מע"מ את סכום חובו מדמי הפיצוי שהוא יקבל.
על מנת לסייע לנאשם, הוא זומן למשרדי מע"מ ונמסר לו טופס שנוסח על ידי רשויות המס וכותרתו "הוראה בלתי חוזרת על המחאת זכות".
ברם, המוסד לביטוח לאומי לא היה מוכן לאשר התחייבות על פי הנוסח המוצע.
הנאשם הציג מסמך שערך עו"ד משה רביזאדה, ולפיו בבית הדין לעבודה מתנהל הליך לגבי אירוע מחודש מרץ 2002, ואם יקבע בית הדין כי על האירוע חל חוק הביטוח הלאומי - מר טאקו יהיה זכאי לקבלת גמלת נכות מהעבודה.
עו"ד רביזדא אף אישר כי בתאריך 23.11.04, הוא קיבל הוראות בלתי חוזרות מהנאשם, לפיהן עליו להעביר לתחנת מע"מ גוש דן (גבעתיים) כל יתרות הכספים והזכויות המגיעים לו או שיגיעו לו מחברת הביטוח מנורה ו/או מהמוסד לביטוח לאומי, עד לסכום של 500,000 ש"ח, וזאת לאחר שינוכו כספים המגיעים לעורך דין רביזאדה בגין הוצאותיו, ושכר טרחתו.
בנוסף ציין עורך הדין, כי אם הוא עצמו יפסיק לייצג את הנאשם, הוא יודיע למייצג החדש אודות המחאת הזכות, ויבקשו לחתום על התחייבות דומה.