1. הנאשמים הורשעו ע"י כב' השופט שפסר על פי הודאתם במסגרת הסדר טיעון בכתבי האישום הנ"ל בהחזקת עותקים מפרים, עבירה לפי סעיף 10 (ד) לפקודת זכויות יוצרים 1924 נשוא ת.פ. 1413/04 ובהחזקת עותקים מפרים ושימוש בסימני מסחר רשום, עבירה לפי סעיף 60 (א) (3) לפקודת סימני מסחר [נוסח חדש] תשל"ב - 1972. מכתבי האישום עולה, כי בתאריך 4.12.02 נתפסו בחזקתם של הנאשמים בשתי חנויות שניהלו ברח' החלוץ 130 באר-שבע וברח' ההסתדרות 74 בבאר-שבע מאות קלטות ווידאו ותקליטורי די.וי.די. ובהם עותקים מפרים אשר זכויות היוצרים שבהם שייכות לפדרציה הישראלית לתקליטורים וקלטות בע"מ. בהסדר הטיעון סוכם, כי המאשימה תעמוד על הרשעה ועל עונש מאסר של 6 חודשים שירוצה בעבודות שירות, מאסר מותנה וקנס וכי הסניגור יטען באופן חופשי. כן סוכם על הגשת תסקיר.
2. מתסקיר שירות מבחן לגבי הנאשם 1 עולה כי עלה לישראל יחד עם משפחתו בשנת 1993, עבד במקומות שונים ומאז שנת 1998 פתח יחד עם שותפו, הנאשם 2, מספר חנויות שנסגרו מסיבות שונות. שירות המבחן התרשם כי מדובר באדם אנטילגנטי המנהל אורח חיים נורמטיבי, שלהליכים המשפטיים שננקטו נגדו היתה השפעה מרתיעה ומשמעותית לכן המליץ לבטל את הרשעתו, העלולה, לדעתו, לפגוע בעתידו המקצועי, ולהסתפק בהשתת 250 שעות עבודה לתועלת הציבור. זו גם היתה המלצת שירות המבחן לגבי הנאשם 2, שנסיבות חייו דומות לאלו של הנאשם 1, ושגם לגביו ההתרשמות היתה חיובית.
3. ב"כ המאשימה עתרה לדחות את המלצת שירות המבחן ולהותיר את ההרשעה על כנה. לטעמה, מדובר בעבירה חמורה המחייבת הטלת עונשים מכבידים ומרתיעים. לכן ביקשה לאמץ את הרף העליון שבהסדר הטיעון. הסניגור טען, כי יש להתייחס אל העבירות שנעברו כאל רצף של מעשה אחד, משום שהחנויות שבהן נמצאו העותקים המפרים סמוכות זו לזו ותפיסתם ארעה באותה שעה. הוא הדגיש כי מדובר באנשים חיוביים, שעלו לישראל לפני מספר שנים, ניסו להשתלב בשוק העבודה ונקלעו לבעיות כלכליות שיגרמו להם, מן הסתם, לחסל את העסק. הוא הוסיף וטען, כי הרשעה בדין עלולה לפגוע בעתידם התעסוקתי וביקש לאמץ את המלצת שירות המבחן. הנאשמים שלהם ניתנה זכות המילה האחרונה, הטעימו כי מצבם הכלכלי קשה ביותר. הנאשם 3 אף הצהיר כי בשל כך גמר אומר בדעתו לעזוב את הארץ עם בני משפחתו.
4. לענין חומרת עבירות של הפרת זכויות יוצרים, אמר בית המשפט העליון את דברו ברע"פ 1519/03
שמעון סויסה נ. מדינת ישראל כדלקמן:
"אכן, תופעת העבירות כנגד הקניין הרוחני הגיעו למימדים רחבי היקף, המביאים לפגיעה חמורה בסחר המקומי, כמו גם בסחר הבינלאומי, והמחייבים את רשויות אכיפת החוק, כמו גם את מערכת בתי המשפט להקפיד כי תהיה הרתעה יעילה כנגד עבירות אלה".
בע.פ. 7361/01 + ע.פ. 7332/01 בית המשפט המחוזי באר-שבע
שמעון סויסה נ. מדינת ישראל נקבע מפי כב' השופטת יפה כ"ץ כי:
"... עולה כי התופעה של פגיעה בזכויות הקנין הרוחני ע"י סחר בלתי חוקי בזכויות יוצרים וזיופם, הינה רחבת היקף ... הנזק הכלכלי שעלול להגרם לבעלי זכויות יוצרים ממכירה והפצת תקליטורים וקלטות מזוייפים, הוא ללא ספק נזק כלכלי של ממש, ועל בתי המשפט להרתם לנסיונות החברה כולה לעצור את התפשטות התופעה. על בתי המשפט גם להעביר מסר חד משמעי לפיו החברה, ובתי המשפט בתוכם, לא מקלים ראש בעבירות שכאלה אלא רואה אותם בחומרה רבה".
כב' השופטת יפה כ"ץ חישבה ומצאה, כי הקנס המקסימלי בגין כל מעשה ומעשה של הפרת זכויות יוצרים עולה על מיליון ש"ח. כיום, נוכח תיקון סעיף 61 (א) לחוק העונשין, שיעור הקנס אף גבוה יותר.
בע.פ. 71320/01
מדינת ישראל נ. עבדל קאדר מחוזי תל-אביב תק-מח 2002(2) 35426 נפסק מפי כב' השופט גרוס כדלקמן:
"אין ספק שהגיעה העת להטיל ענישה מכאיבה והולמת לגבי עבירות בתחום זה, שאי אפשר להקל ראש בחומרתן וזאת הן מבחינת הפרת זכויות יוצרים, אשר פרי עמלם נגזל ע"י העבריינים בתחום זה והן מבחינת מצבה של המדינה אשר ניצבת במקום נכבד ברשימת המדינות שבהן מופרות זכויות יוצרים. ענישה זו צריכה להתבטא בעונשי מאסר בפועל משמעותיים וכן בקנסות כספיים שימחישו כי לא יתכן שעבריינים בתחום זה יהנו מפרי עבירותיהם ...".
בע.פ. (חיפה) 3669/03
מדינת ישראל נ. אביסידריס תק-מח 2004 (1) 6457, נקבע כי:
"אכן, ידוע לכל כי בשנים האחרונות חלה עליה חדה בעבירות של הפרת זכויות יוצרים, ובעקבותיה נגרם נזק כלכלי כבד לבעלי זכויות יוצרים בארץ ומחוצה לה. התופעה גם הסבה נזק רב לתדמיתה של מדינת ישראל בעולם. בית המשפט אינו יכול לעמוד מנגד. מוטלת עליו החובה לתרום את חלקו במאבק נגד עבריינות זו ע"י ענישה משמעותית, הכוללת בין מרכיביה מאסר לריצוי בפועל וקנסות בשיעור ניכר, כמתחייב מהאופי הכלכלי של העבירה והצורך להעביר מסר ברור כי מדובר בעיסוק בלתי כדאי".
בב.ש. 4587/04
מדינת ישראל נ. בן גריגורי ניימן בית המשפט המחוזי בחיפה תק-מח 2004 (3), 677 נפסק כי:
"עבריינות מסוג זה שבמקרה שבפני אינה נחזית בתפיסת העולם הציבורי כעבריינות רכוש במובנו המקובל של המונח, ואולם יש לראותה ככזו ... הנזק הכלכלי הנגרם כתוצאה מעבריינו זו רב, ומפעל חייהם של רבים נגנב ונמכר בציבור הרחב. לא תמיד מתייחסת החברה בחומרה הראויה לעבירות אלה, ואולם סבור אני כי הגיעה העת לשינוי המדיניות והתפיסה המשפטית בכל הנוגע לסוג זה של עבריינות ..."
5. בדיון שהתקיים בכנסת לגבי תיקון פקודת זכויות יוצרים אמר שר המשפטים את הדברים הבאים:
"בשנים האחרונות נרתמה הממשלה למאבק בתופעה חמורה של הפרת זכויות היוצרים, שגורמת נזק כבד מאד ליצירה הישראלית ופוגעת ביחסים המסחריים של ישראל עם ארצות העולם ... במסגרת הצעת החוק מוצע להחמיר את העונשים הקבועים על עבירות של יצוא ויבוא של עותקים מפרים ולהעלותם ל - 5 שנות מאסר, עבירה שהיא פשע. החמרה של עבירה מעוון לפשע נועדה להעביר מסר מרתיע לעבריינים, אבל גם לאפשר לבית המשפט להטיל עונשים כבדים ומשמעותיים במקרים המתאימים ולצייד את הרשויות באמצעי אכיפה המיועדים להלחם בפשיעה זאת ... העבירות הגיעו למימדים כאלה שזמרים רבים נמנעים מלהקליט שירים ... זה מצב בלתי נסבל ומדינת ישראל חייבת לעשות פעולות נחרצות מאד כדי להביא לסיום, להפסקה של ההפרה ע"י עבריינים שונים ושל השימוש הנואל בטכניקה הזאת ולעשות כסף קל על גבם של אלה שעמלו קשה ..." (הצעת חוק לתיקון פקודת זכויות יוצרים (מס' 8) התשס"ב (קריאה ראשונה) דברי הכנסת מיום 4.6.02 עמ' 6641, 6642).
6. באשר לסוגיית ביטול ההרשעה.
ההוראות המתייחסות לאפשרות המנעות מהרשעת נאשם, אף שנקבע כי עבר עבירה, באות לידי ביטוי בסעיף 71א. (ב) לחוק העונשין הקובע כדלקמן:
"מצא בית המשפט שנאשם ביצע עבירה, רשאי הוא לתת צו שירות גם ללא הרשעה, בנוסף למבחן או בלעדיו ...". הוראה דומה קיימת בפקודת המבחן [נוסח חדש] תשכ"ט - 1969, הקובעת בסעיף 1 (2) כי ניתן לגבי נאשם:
"ליתן צו מבחן, בלי להרשיעו, אם אין על הנאשם עונש מאסר על תנאי, שבית המשפט רשאי לצוות על ביצועו עקב הרשעתו בעבירה שהואשם עליה". כמו כן, סעיף 182 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב - 1982 (להלן - "החסד"פ") קובע כי:
"בתום בירור האשמה יחליט בית המשפט בהחלטה מנומקת בכתב על זיכוי הנאשם, או, אם מצא אותו אשם, על הרשעתו". עם זאת, לשון סעיף 192 א לחסד"פ שכותרתו
"ביטול הרשעה" היא כדלקמן:
"הרשיע בית משפט את הנאשם, ולפני מתן גזר הדין ראה שיש מקום לתת לגביו צו מבחן או צו שירות לתועלת הציבור, ללא הרשעה, רשאי הוא לבטל את ההרשעה ולצוות כאמור".
רואים אנו, כי החוק הפלילי רואה שההרשעה, בעקבות קביעת האשמה, הינה התוצאה המתבקשת. לכן ביטול הרשעה הינו החריג לכלל.