גזר דין בתיק חע"מ 124-07

<#2#>

גזר דין - לנאשמים 3 ו- 4

1.            הנאשמים 3 ו- 4 [להלן: "הנאשמים"] הורשעו, על פי הודאתם בכתב האישום המתוקן, בעבירות לפי סעיפים 145(א) ו- 204(א) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965 [להלן: " החוק"], בבניה ושימוש ללא היתר במקרקעין, לאחר שהציבו באוגוסט 2005 במקרקעין הידועים כמשק 54 במושב תפרח, מבנה יביל המורכב משתי יחידות נפרדות ובשטח כולל של 43 מ"ר, ועשו בו שימוש למגורים [להלן: "המבנה"].

בתיק זה הואשמו תחילה שני נאשמים אחרים, שהם החזיקו במקרקעין, ולאחר מכן תוקן כתב האישום ונוספו לו הנאשמים 3 ו- 4 שהינם בעל ואישה המתגוררים במבנה.

בשלב מסויים העלו כל הנאשמים טענות להגנה מן הצדק ובסופו של יום הגיעו להסדר ולפיו נמחקו הנאשמים 1 ו- 2 ונותרו רק הנאשמים 3 ו- 4, אשר כאמור הודו בכתב האישום המתוקן.

טיעוני הצדדים לעונש:

2.            ב"כ המאשימה הציג תמונות המבנה [ת/1 ו- ת/2] משני מועדים שונים, וטען כי יש לראות במעשיהם של הנאשמים חומרה יתרה, לא רק בשל עצם הבניה והשימוש במבנה, אלא גם בכך שבמשך שנים רבות לא פעלו להכשיר את הבניה, במקביל לניהול ההליך המשפטי. עוד ביקש ב"כ המאשימה להביא בחשבון, לחובתם של הנאשמים, את העובדה שלא הקלו על בית המשפט בניהול ההליך ואף לא הקלו על המאשימה כאשר לא התייצבו למסירת גרסה בשלב החקירה. ב"כ המאשימה ביקש להביא בחשבון את השימוש המתמשך ועתר להשית על הנאשמים קנס מצטבר של 100,000 ש"ח או 180 ימי מאסר תמורתו. עוד עתר לחייב את הנאשמים לחתום על התחייבות וכן להשית על הנאשמים כפל אגרה [הוגש דו"ח - ת/3]. בנוסף, עתרה המאשימה לצו הפסקת שימוש מיידי וצו הריסה שיבוצע בתוך זמן קצר.

3.            ב"כ הנאשמת 4 ביקש להתייחס לאופן ולעצם ניהול ההליך כלפי הנאשמת 4. הוא חזר על טיעוניו בבקשתו להגנה מן הצדק, ועל האופן בו הוכנסה הנאשמת 4 לכתב האישום בחלוף שנים רבות, והטעים כי אנשי המושב כלל לא מתנגדים לעצם הבניה.

לטענת ב"כ הנאשמת 4 יש לראות את הנאשמים כמי שהודו בהזדמנות הראשונה ואין לבוא עימם חשבון רק על כך שעמדו על טענתם להגנה מן הצדק [טענה שנדחתה בהחלטתי מיום 6.1.2011].

הסנגור עמד על מאפייניהם המשפחתיים של הנאשמים ועל כך שמדובר במשפחה אידיאולוגית הכוללת מלבד הנאשמים עוד 10 ילדים ואין ידם משגת אמצעים כלשהם לדאוג לפרנסה, לא כל שכן למדור [הוצגו מסמכים רבים - נ/1]. נטען כי המבנה היביל נתרם לנאשמים ולמשפחתם על ידי אנשים טובים על מנת שתהיה להם קורת גג, וכי לא יכלו להוציא היתר שכן ההיתר היה מותנה בהקמת ממ"ד, שעלותו כ- 50,000 ש"ח שאין ידם משגת.

מכיוון שכך, עתר הסנגור להתחשב בנאשמים גם לעניין צו ההריסה, שכן לטענתו אין להם לאן ללכת ולא תהיה להם כל קורת גג.

הסנגור עמד עוד על כך שהנאשמים בחרו לחיות בקו העימות, מטעמים אידיאולוגים ואין ידם משגת לשלם קנסות כפי שדורשת המאשימה.

עוד טען ב"כ הנאשמת 4 כי אין לחייב בכפל אגרה מקום בו פעולת הרשות [למתן היתר] טרם בוצעה.

4.            ב"כ הנאשם 3 הצטרף לדברי עמיתו, וביקש להביא בחשבון גם את ניהול החקירה הכושל על ידי המאשימה, כפי שבא לידי ביטוי בהחלטתי מיום 6.1.2011.

הנאשם 3 פנה אף הוא לבית המשפט וטען כי ידיעתם בחוק אינה רבה וכי למעשה הם נסמכים על עזרה של אחרים, כמעט בכל התחומים. לטענתו, בכל היישוב אין ממ"ד פרט לשכנו.

הדיון

5.            השיטה של "נבנה ולאחר מכן נקבל היתר" היא שיטה פסולה שלא רק שעושה את החוק פלסתר אלא שהיא מעניקה יתרון לפורעי החוק על שומרי החוק. לא בכדי הוכרה עבירת הבניה כמכת מדינה וכבר נפסק שמדיניות הענישה צריכה להיות מחמירה [ראו למשל רע"פ 4357/01 סבן נ' הועדה המקומית "אונו" , פ"ד נו(3) 49; ע"פ 9178/85 הועדה המקומית לתכנון ולבניה גליל מזרחי נ' אבו נימר , פ"ד מא(4) 29]; כזו שתאיין את התועלת הכלכלית הצומחת לעוברים על חוקי התכנון והבניה [רע"פ 6665/05 מריסאת נ' מדינת ישראל (פורסם במאגר "נבו")]. תועלת כלכלית זו, יכולה להיות גם התועלת הנובעת מבניה מוקדמת יותר.

קיומו של היתר בניה הוא שלב-בלעדיו-אין בהליך בניה וההיתר עצמו הוא דבר מוחשי שעל המבקש לבנות לאחוז בו בידו טרם יניח את אבן הפינה. כל פעולת בניה הקודמת לקבלת היתר היא בבחינת עשיית דין עצמי שאין לתת לה יד.

העונש המירבי על עבירת הבניה הוא שנתיים מאסר וקנס בסך כנקוב בסעיף 61(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 [להלן: "חוק העונשין"], וניתן להשית על הנאשמים גם קנס נפרד בגין עבירת השימוש במבנה, וזאת בהתאם לסעיף 61(ג) לחוק העונשין.