גונורדסקי נ' מדינת ישראל

החלטה

בפני בקשה לביטול הודעת איסור שימוש ברכב אשר נמסרה לבעלים הרשום של הרכב לאחר שאביו נהג ברכבו בעודו שיכור כהגדרתו בחוק.

המבקש טען כי אביו נטל את רכבו מביתם המשותף לאחר שהוא עצמו יצא לבילוי ולא התיר לפני כן כל נהיגה ברכבו.

אביו של המבקש הגיע לדיון ואישר בפני את דברי בנו.

אין מחלוקת כי המבקש לא נהג ברכב, לא היה שיכור ולא ביצע בעצמו כל עבירה.

המבקש תיאר את הפגיעה בעבודתו ובצורך שלו לטפל בבתו כאב חד הורי.

המדינה סבורה כי אין בנסיבות המתוארות הצדקה לקבלת ההגנה הקבועה בחוק, שכן חלה על המבקש חובת פיקוח ביחס לרכבו הגם שמי שנהג בו היה אביו.

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים החלטתי לקבל את הבקשה באופן חלקי כפי שיוסבר להלן:

אין מחלוקת עובדתית לפיה רכבו של המבקש הגיע לידי אביו ללא ידיעתו וללא הסכמתו.

יחד עם זאת, השארת מפתחות הרכב באופן המתיר גישה לרכב לכל אדם, מציבה את המבקש במצב בו יכולתו לטעון להגנה המצויה בסעיף 57 ב (ב) אינה קיימת הלכה למעשה.

אדם השומר את הגישה לרכבו בצורה סבירה, יכול לטעון כי צד ג' נטל את רכבו ללא ידיעתו וללא הסכמתו, אך אדם המשאיר את מפתחות הרכב ללא השגחה, שם עצמו במצב בו הוא עוצם עיניו מפני אפשרות שרכבו ילקח ע"י אחר. כאשר אירוע כזה מתרחש בפועל, אין לו לבעלים של הרכב אלא להלין על עצמו, ולא יעלה על הדעת כי ההגנה המצויה בחוק תפעל לטובתו.

יחד עם זאת, אין אני יכול להתעלם מן הסיטואציה הנוכחית בה המדובר באביו של המבקש המתגורר עמו.

בד"כ, נדרשים הורים לפקח על ילדיהם, ובסיטואציה זו באה המדינה בטענה למבקש לפיה לא פיקח על התנהגות אביו.

המדובר בסיטואציה מוזרה ואף נדירה, שכן כבעלים של רכב, נדרש המבקש לפקח על הנוהג ברכבו ללא קשר לזהותו, זאת גם כאשר המדובר בהוריו.

בסעיף 57 ב (ג) של פקודת התעבורה, העניק המחוקק לבית המשפט סמכות להתערב בהליך המנהלי אם מתקיימות נסיבות אחרות מאלו המתוארות בסעיף 57 ב(ב).

המחוקק קבע מפורשות – "לעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין השאר, את הזיקה בין בעל הרכב למי שנהג ברכב"

בפרשה שבפני קיימת בעיני חובת פיקוח מופחתת ביחסים שבין בן לאביו.

יש להניח כי בהיעדר עבר קודם של נהיגה במצב שכרות, לא אמור בן להחביא את מפתחות רכבו מפני אביו המתגורר עמו מתוך חשש כי זה ינהג ברכבו שיכור.

נכון כי השארת המפתחות בבית ללא כל השגחה אינה מאפשרת את קבלת ההגנה הנטענת, אך באותה נשימה, יש הצדקה לקבל ולו באופן חלקי את ההגנה שמעניק סעיף 57 ב (ג) בחוק.

בפרשה זו נוצרה סיטוציה אשר אינה מצדיקה את מלוא תקופת איסור השימוש.