אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> גולדפרב נ' בראך ואח'

גולדפרב נ' בראך ואח'

תאריך פרסום : 02/01/2018 | גרסת הדפסה
ת"א
בית משפט השלום תל אביב - יפו
26416-07-14
21/12/2017
בפני השופט:
אביים ברקאי

- נגד -
התובע:
חיים גולדפרב
עו"ד משה שפירא
הנתבעים:
1. שלמה יהודה בראך
2. שמעון בראך

עו"ד משה מורגנשטרן
פסק דין
 

 

עניינו של פסק דין זה הוא מחלוקת בגין סכומי כסף בהיקף של מאות אלפי דולר ארה"ב אשר הועברו לידי הנתבע 1 לצורך רכישת 11 בתים בניו ג'רזי שבארה"ב. בסופו של יום התובע אשר העביר סך של 826,500 דולר ארה"ב לרכישת 11 (אחד עשר) נכסים מניבים שונים מצא עצמו עם נכס אחד בלבד בגינו שולם סך כולל של 62,000 דולר. מכאן התביעה.

 

  1. פתח דבר ותמצית פסק הדין

 

  • על התביעה ועל פסק הדין
    • בתביעה זו נחשפה תופעה בה נגבים במדינת ישראל סכומי כסף בהיקפים גדולים, ובעניינו של התובע בהיקף של מיליוני  ש"ח לצורך רכישת נדל"ן בחו"ל. הכספים ניטלו בעבור רכישת אחד עשר נכסים בארה"ב – ובפועל נותר התובע עם נכס נדל"ן אחד בלבד.

 

  • על פניו הכספים הועברו ללא התערבות שלטונות המס בישראל, תוך שהנתבע 1 עושה בהם כבשלו. חלק מהכספים נטל הנתבע 1 לעצמו כ"דמי תיווך"; חלק אחר ולא ידוע העביר, כביכול, לעורכי דין ובעלי מקצוע אחרים; חלק נוסף הועבר לכאורה לרכישת נכסים בארה"ב. כך או כך מיליוני ש"ח הועברו וירדו לטמיון.

 

  • במהלך הדיון התברר כי הנתבע 1 ניהל מעין קופה משותפת אליה נכנסו כספי התובע וכן כספי רוכשים אחרים וממנה הוצאו כספים, כביכול בגין דמי שכירות. כך למשל התברר כי הנתבע יצר בפני התובע מצג שווא לפיו נכסיו קיימים ואפילו מושכרים ואף העביר לו "דמי שכירות" – תוך שהוא עושה שימוש בכספי אחרים. לכך ועל התנהלותו התמוהה ואף החמורה של הנתבע אתייחס בהמשך.

 

  • הנתבע 1 ניסה להרחיק עצמו ולטעון כי שימש כמתווך בלבד וכי הכספים הועברו לצד ג' בארה"ב אשר כל טענה צריכה להיות מופנית אליו; עוד הלין הנתבע 1 על התובע אשר לא השכיל לברר דרך רישום הנכסים בארה"ב; הנתבע טען שהתובע לא הוכיח מה הסיבות בשלן הנכסים שנרכשו אינם בידיו ואף הוסיף כי אפשר ואלה הופקעו מידי התובע בשל חובות שלא שולמו בגינן לרשויות.

 

אין מקום לקבל טענות הנתבע וממילא לא את גרסתו ועל כך להלן. 

 

  • תמצית פסק הדין
    • הבסיס העובדתי לפסק הדין ועיקר העובדות הרלוונטיות יובאו בסעיף 2 לפסק הדין.

 

  • על כך שהנתבע 1 לא שימש כ"מתווך" בלבד וכן על חוסר אמינותו יורחב בסעיף 3 לפסק הדין.

 

  • אין לקבל הטענה לפיה הנתבע 1 לא היה אחראי למסירת ורישום הנכסים, על כך יובא הדיון בסעיף 4 לפסק הדין.

 

  • יש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור של 25%, כמפורט בסעיף 5 לפסק הדין.

 

  • אין לנכות מסכום הפיצוי "דמי שכירות" שנמסרו לתובע, הנימוקים לכך יפורטו בסעיף 6 לפסק הדין.

 

  • יש לדחות טענת הנתבע 1 לפיה התובע לא הוכיח הסיבה לכך שהנכסים אינם קיימים, ר' לענין זה סעיף 7 לפסק הדין.

 

  • אין מקום לתביעה כנגד הנתבע 2 ויש לדחותה, הסיבות לכך יובאו בסעיף 8 לפסק הדין.

 

  • פירוט הסכום בו יש לחייב את הנתבע 1 – 1,985,580 ש"ח יובא בסעיף 9 לפסק הדין.

 

 

 

  1. עיקר העובדות הרלוונטיות

 

  • התובע פנה אל הנתבע 1 המנהל משרד בעיר בני ברק שעוסק במכירת נכסים בארה"ב. הפניה נעשתה לאחר שהתובע שמע המלצות אודות הנתבע 1 ובמטרה לרכוש נכסי נדל"ן מניבים, בתי מגורים מושכרים, בארה"ב.

 

  • לטענת התובע – הנתבע 1 הציג עצמו כאזרח ארה"ב שהתגורר בעבר בארה"ב העובד עם חברת ניהול המאתרת נכסים, רוכשת אותם ולאחר שיפוץ דואגת להשכרתם. חברת הניהול מוכרת מנכסיה שלה וממשיכה לטפל בנכסים כאשר דמי השכירות הנגבים על ידה מועברים לרוכשים. מהות ההתקשרות בין התובע לנתבע 1 היתה בהתאם לכך רכישת נכסים מניבים וקבלת דמי השכירות החודשיים שייגבו מהדיירים בהם, לאחר ניכוי הוצאות ותשלומי מס.

 

  • התובע מסר בחקירתו הנגדית כי הוא תלמיד ישיבה לשעבר ותיאר את פגישתו עם הנתבע 1 ובין היתר אמר כך: "ראיתי שלפני אדם רציני, גם סיפר שהיה בשעתו גזבר של חסידות סאטמר וזה אומר הרבה". עוד הוסיף התובע: "... יש לו נסיון רב והסמכה של אדמו"רים ורבנים. היה לו דבר אחד שמשך אותי שהסביר לי את הטכניקה של הרבה אברכים שמתחתנים שאין ידם משגת אפילו לשכור דירה וההורים שלהם ביחד קונים איזשהו בית בארה"ב ומדמי השכירות מממנים את דמי השכירות... בארץ. זה שבה את לבי כי אני עצמי תלמיד ישיבה לשעבר".

 

  • כעולה מטענות התביעה - הנתבע 1 גבה התשלום בגין רכישת הנכסים ואף הוסיף עליו גביה בגין שכרו וכן שכר טרחה לעורך דין לצורך רישום הנכס.

 

התובע מצדו בחר הנכסים אותם הוא רוצה לרכוש ואף ביקר בארה"ב יחד עם הנתבע 1 וכן שלח את חתנו באופן נפרד לבדוק נכסים שונים אשר ביקש לרכוש.

 

בפועל העביר התובע לידי הנתבע 1 בתקופה שבין 12/9/2011 ועד 7/9/13 סך של 826,500$ בגין אחד עשר (11) נכסים מניבים. סכום זה, כפי שהוגדר בכתב התביעה, הורכב מסך של 786,500 $ בגין רכישת הנכסים וכן 40,000$ בגין שכר טרחה.

 

  • הנתבע 1 הסביר לתובע כי יקבל מסמך רישום, המכונה Title כעבור חודשיים עד שלושה חודשים מרכישת הנכס. בפועל, כפי שהתחוור לתובע, המסמך הנכון אותו היה עליו לקבל מכונה Deed וכזה לא הומצא לו, למעט ביחס לנכס מניב אחד שנותר בידיו.

 

  • התובע הולך שולל בשורה של צעדים אשר הותירו אותו בסופו של יום עם נכס מניב אחד בלבד. לטענת התובע, שאינה משוללת יסוד לאור הראיות שהובאו -  הנתבע 1 הונה ורימה בשורה של מעשים אשר הסתירו העובדה שמאות אלפי הדולרים שניטלו – ירדו לטמיון. בין פעולות הנתבע 1 התברר כי:

 

  • הנכסים ש"נרכשו" לא היו בבעלות חברת הניהול הנטענת ולא רשומות על שמה אלא בבעלות צדדים שלישיים. כך כאשר התברר כי הנכסים לא נמסרים לתובע – לא עמד התובע אל מול הנתבע 1 וחברת הניהול כבעלי הנכס המוכר;

 

  • הטענות בדבר "TITLE" כרישום הנכס התגלו כטענות שווא. אותו TITLE נטען, יהא אשר יהא, כלל אינו מקנה בעלות ובכך הנתבע 1 הונה את התובע;

 

  • הנתבע 1 הונה את התובע כאשר המציא מכתב תשובה כמענה להזמנת פוליסת ביטוח בעבור רישום הנכס בניסיון לטעון שהדבר מהווה אסמכתא לרישום. בפועל לא היה רישום וממילא לא הוזמנה כל פוליסת ביטוח;

 

  • הנתבע 1 העביר לתובע "דמי שכירות" מנכסים שכלל לא הושכרו תוך שהוא עושה שימוש בכספים שהיו בידיו מרוכשים אחרים. כך הטעה את התובע לחשוב שאכן בבעלותו נכסים המניבים;

 

  • הנתבע 1 הטוען שהוא אך ורק מתווך וכי האחריות היא על חברת ניהול בארה"ב ועל בעליה – אדם בשם יהודה מרגליות (מרגוליס) לא דיווח לתובע על כשלים אשר גילה ברכישות. הנתבע 1 הסתיר מידע מהתובע; ביקש "להציל" נכסים תוך שאינו משתף את התובע בפעולותיו וזאת עד לחודש ינואר 2014.

 

וכל ההתנהלות האמורה לעיל נשזרה על ידי הנתבע 1 בהסתרה, הונאה, וטשטוש העולה כדי מרמה אליה עוד תהא התייחסות בהמשך.

 

  • הסברי הנתבע 1 - על התנהלות הנתבע 1 ניתן ללמוד מהאמור בתצהירו שם הבהיר את פועלו כך – "לאחר שהלקוח היה בוחר את הנכס אותו הוא מעונין לרכוש, אני הייתי גובה ממנו את התשלום עבור הרכישה, לסכום זה הייתי מוסיף עוד שני תשלומים, האחד עבור שכ"ט עו"ד בחו"ל ורישום נכס בטאבו, שיבצע את העבודה המשפטית הכוללת ואת העברת הנכס על שמו של הרוכש, סכום זה היה מועבר ממני לחברה בחו"ל שהייתה אמורה להיות בקשר עם עורך דין מקומי שיטפל בנושא המשפטי, וכן סכום נוסף עבור תיווך".

 

וביחס לאותם דמי תיווך מסביר התובע בלשונו – "התשלום לעו"ד ולטאבו בארה"ב היה קבוע סך של 2,000$. הסכום ששולם לי היה נתון לשינוי, וככל שנתתי ללקוח הנחה הרי שהיא הייתה על חשבוני, היו עסקאות בהם קיבלתי 3,000 $ דמי תיווך, היו כאלה שקיבלתי בהן 1,500$ כל מקרה לגופו. במקרה של התובע הוא שילם עבור כלל רכישת הנכסים 40,000$ עבור 11 דירות [ור' הבהרה בפסקה הבאה – א.ב], הרי שהסכום אותו העברתי לחברה כתשלום עבור עו"ד וטאבו הוא 22,000$ מכאן שקיבלתי דמי תיווך בסך של 18,000$".

 

להבהרת התמונה ייאמר כי הסך של 40,000 $ הנזכר בפסקה הקודמת הוא מעבר לתשלום שיוחס לרכישת הנכסים. עוד ייאמר כי בפועל לא הוצגה כל חשבונית בגין גביית דמי התיווך בישראל ובפועל מלוא הסכום הועבר לידי הנתבע 1 אשר כטענתו שימש רק כמתווך.

 

  • כך או כך – התובע העביר לידי הנתבע 1 הסך של 826,500 דולר ארה"ב  בעבור 11 נכסים שונים. בפועל נרשם כאמור על שמו של התובע נכס אחד בלבד והנתבע 1 הטיל האחריות על אדם בארה"ב בשם יהודה מרגליות (מרגוליס) אשר לטעמו הוליך אותו שולל הן ביחס לתובע והן ביחס ללקוחות אחרים בהם טיפל.

 

  • שוב יודגש, כי הנתבע 1 לא הסתפק בהעברת סכומי הכסף לארה"ב לצרכי הרכישה אלא המשיך בקשר וגם העביר מעת לעת לתובע תשלומים כביכול כ"דמי שכירות" מנכסים שנרכשו – מבלי שיהיה בהכרח קשר בין התשלומים לבין דמי השכירות. ובמילים פשוטות – התובע קיבל "דמי שכירות" מנכסים שכלל לא הושכרו.

 

  • לדברי הנתבע 1 החברה עימה התקשר בארה"ב, אותה חברה של יהודה מרגליות (מרגוליס) "גבתה כספים עבור רישום ולא ביצעה את הרישום" וכן "גבתה כספים עבור ארנונה ולא שילמה את הארנונה" ולדבריו אותה חברה "הפילה למעלה מ – 400 אנשים". עוד לדברי הנתבע 1 בגין כל נכס שנרכש הוא מסר לתובע "תיקייה מלאה במסמכים" ולדברי הנתבע 1 הוא לא ידע "מה היה באותה ערימת מסמכים".

 

כל אשר תואר לעיל נמשך עד אשר בשלב מסוים, כדברי הנתבע 1 "נודע לו על העוקץ" שנעשה לרוכשים שונים.

 

  • התנהלות הנתבע 1 אינה מתאימה למי שהיה רק "מתווך" לרכישה שסיים תפקידו עם ביצוע עבודת התיווך. משנודע לנתבע 1 על אותו "עוקץ" נטען הסתיר הדבר ושלח את בנו לארה"ב וכלשונו – "רציתי לטוס לארה"ב כדי לראות האם אפשר למזער נזקים, אך מכיוון שחששתי שטיסה שלי לארה"ב תראה לא טוב בעיני הלקוחות שלי, כביכול אני בורח מהארץ בזמן הכי קריטי להם, ביקשתי מהבן שלי הנתבע 2 שהוא יטוס לארה"ב וייפגש שם עם אחי, תושב ארה"ב, שאף הוא רכש נכסים ממרגליות וניזוק אף הוא, והוא יבדוק עבורי את הדברים והאם הנזקים כ"כ גדולים וכן האם יש מה לעשות כדי לעזור ללקוחות".

 

  • בשלב זה ניתן לסכם כי הנתבע 1, כפי שעוד יובא להלן, לא מיהר לדווח לתובע אודות אותו "עוקץ" שהוא מייחס לחברה בארה"ב; הנתבע 1 אף לא עשה דבר על מנת לוודא רישום הנכסים על שם התובע; הנתבע 1 אף נטל חלק בהטעיית התובע ובהולכתו שולל, בכך שהעביר לו "דמי שכירות" שכביכול נגבו בגין נכסים שכביכול הושכרו – בעוד שאלה כלל לא נגבו.

 

  1. על כך שהנתבע 1 לא שימש כמתווך בלבד

 

  • פעולת תיווך משמעה "הפגשה בתמורה בין שני צדדים או יותר, לשם התקשרותם בעסקה", כך למדים מנוסח סעיף 1 לחוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו – 1996. כלומר – שלושה צדדים לנו במשולש יחסי התיווך – שני הצדדים המתקשרים בעסקה העיקרית והצד השלישי הוא המתווך המקשר ביניהם. הנתבעים טענו אמנם כי הוראות החוק אינן חלות על עסקאות תיווך מחוץ לישראל ואולם טענה זו אינה מונעת מלהסתמך על הוראות החוק כמלמדות למה תחשב עסקת תיווך.

 

להרחבה ר' גם פסיקת בתי המשפט אש התייחסה לתיווך כאל "ייזום מפגש בין הקונה למוכר והגמרת העסקה כתוצאה מאותו מפגש... התנאת התשלום בביצוע העסקה באופן שבאין עסקה אין שכר גם אם הושקעה עבודה" (ע"א 6181/93‏, סולומונוב ואח' נ' שרבני ואח'‏).

 

  • בענייננו – הנתבע 1 לא הפגיש בין התובע לבין אותו יהודה מרגליות (מרגוליס) אשר נטען שביצע "עוקץ". הנתבע 1 אף לא תיווך בין התובע לבין חברה הניהול הנטענת בארה"ב שאמורה היתה לרכוש הנכסים ולהשכירם. אין מדובר במצב בו הנתבע 1 הפגיש בין שני צדדים וגבה עמלה מעסקה כזו או אחרת – אלא במקרה בו מלוא הסכום נמסר לנתבע 1 לצורך רכישת נכסים – ורובו וכמעט כולו ירד לטמיון.

 

 

  • שמונה נימוקים כנגד טענתו של הנתבע 1 לפיה שימש אך ורק כמתווך

אין לקבל עמדת הנתבע 1 לפיה הוא אך ורק "מתווך" אותו אין לחייב בדבר וזאת בשל שמונה:

 

  • ראשית על כך שהנתבע 1 אינו מתווך – לא נחתם כל הסכם תיווך בין התובע לבין הנתבע 1 והתובע אף טען כי "מעולם לא שמעתי ממנו את הביטוי "מתווך" במערכת היחסים בינו לביני. הפעם הראשונה ששמעתי ממנו "אני מתווך", וזה מוקלט, זה היה אחרי שהתפוצצה הפרשיה".

אישוש מסוים לגרסה זו מוצאים אפילו בדברי הנתבע 1 אשר העיד בחקירתו הנגדית כך: "כשהוא התובע בא אלי הדבר הראשון שהוא שאל את מי אני מייצג, סחורה של מי אני מוכר... אמרתי לו אני מייצג את מרגוליס, אני מוכר את הבתים של מרגוליס. מה שאני אומר זה בשם של מרגוליס". ואם לא די בכך הוסיף הנתבע 1 והעיד ביחס למקום עבודתו הקודם, "אצל האחים חדד" ומסר – "כשמכרתי בהרבה מאוד כסף אצל האחים חדד כל מה שאמרתי לקליינט זה בשם של האחים חדד".

כלומר – לא בתיווך עסקינן אלא בייצוג של חברה מארה"ב הנמצאת בשליטת אחד בשם יהודה מרגליות, הוא מרגוליס. התובע אף תיאר כיצד הנתבע 1 הכיר לו בביקור בארה"ב את מרגוליס וכיצד היה מתקשר ומדבר בנוכחותו עם מרגוליס, כאשר התובע פועל אל מול הנתבע 1 .

 

  • שנית על כך שהנתבע 1 אינו מתווך – לא זו בלבד שלא נמסרה חשבונית בגין "דמי התיווך" הנטענים – אלא בפועל אפילו לטענת הנתבע 1 לא היו דמי תיווך מוגדרים. הנתבע 1 הבהיר כי "דמי התיווך" הם היתרה אשר נותרה בידיו, לדבריו, לאחר שהעביר כספים לעו"ד עבור "רישום בטאבו". אך גם אסמכתא להעברת כספים לעו"ד לא הוצגה וגם אסמכתא לתשלום עבור נכסי הנדל"ן לא הוכחה. כלומר – שולם תשלום כולל לנתבע 1 וזה טען כי חלק ממנו הם "דמי תיווך".

 

  • שלישית על כך שהנתבע 1 אינו מתווך – הנתבע לא יצר קשר בין התובע לבין החברה בארה"ב אלא נטל מלוא התשלום מהתובע ולדבריו העבירו לחברה בארה"ב. אין מדובר בעסקת תיווך אשר מסתיימת בהפגשת שני צדדים העורכים ביניהם עסקה. בענייננו – ה"תיווך" נעשה כאשר הנתבע מייצג את החברה בארה"ב לכל דבר וענין.

 

הנתבע מצדו מלין על כך שהתובע לא הוכיח מהות הקשרים בינו לבין החברה העלומה בארה"ב וכי לא שכנע כי אכן היחסים עם החברה בארה"ב חרגו מיחסי תיווך. בטענה זו אין כל ממש והיא אך שומטת הקרקע מתחת לגרסת הנתבע. אדרבא – לו אכן הנתבע שימש אך ורק כמתווך – הרי לא היה עליו לגבות מלוא התשלום; ודוק – לו אכן הנתבע שימש רק כמתווך – הרי יכול  היה להציג דווקא הוא מסמכים אל מול החברה העלומה בארה"ב המוכיחים כי אין לו חלק בה.

 

  • רביעית על כך שהנתבע 1 אינו מתווך – חמורה במיוחד העובדה שגם לאחר נטילת הכספים מהתובע המשיך הנתבע בהצגת מצג כאילו קיימים נכסים בגינם מתקבלים דמי שכירות. לענין זה העביר הנתבע "דמי שכירות" בין אם מדובר בנכס קיים שהושכר ובין אם לאו.

הנתבע 1 מתאר כיצד לא התנהל חשבון נפרד לכל נכס וכי בפועל הוא העביר לתובע את דמי השכירות במזומן וכלשונו – "לתובע שילמתי במזומן ממני" (ע"מ 30 שורה 16). את סכומי הכסף במזומן נטל הנתבע 1 מכספי רוכשים אחרים כאשר "אם היה רבעון שקט שלא מכרתי לא היה לי כסף אז הוא מרגוליס שלח לי כסף".

הנתבע ניהל קופה כללית אליה הוכנסו כספי רוכשים שונים וממנו הוצאו כספים בין היתר לתובע וכלשונו – "... כשמכרתי נכס הודעתי לו [למרגוליס – א.ב] הוא קיבל את הכסף. שבוע שבועיים אחרונים לרבעון לקראת הרבעון הקרוב אז אם היה לי כסף אמרתי למרגוליס לשלוח לך ואתה תשלח לי, הוא אמר לי לא אל תשלח. הם התקזזו".

 

אך לא רק שלא נוהל חשבון נפרד בגין כל נכס – הנתבע 1 הודה שכלל לא ידע האם נכסים הושכרו אם לאו ושילם לפי דו"חות שונים שמסר לו אותו מרגוליס. הנתבע 1 מודה – "יכול להיות שבפועל העברתי דמי שכירות גם על דירות שלא הושכרו אבל לא התעמקתי בזה. לא ידעתי שהיא לא מושכרת".

 

לו הנתבע 1 היה אך ורק מתווך במשמעות המצומצמת של המונח – הרי לא היה מעביר סכומי כסף לתובע. הנתבע 1 העביר לתובע סכומי כסף אשר אך הטעו את התובע לחשוב שאכן נרכשו נכסים אשר הושכרו בהתאם להתחייבות כלפיו ולא הפנה את התובע לפעול ישירות אל מול החברה בארה"ב או אותו "מרגוליס" האשם כנטען בכל.

 

  • חמישית על כך שהנתבע 1 אינו מתווך – התנהלות הנתבע 1 כאשר התגלו כשלים במכירת הנכסים מלמדת אף היא על כך שלא ראה עצמו כמתווך בלבד אלא ידע שהוא זה שאחראי כלפי רוכשי הנכסים. בעוד "מתווך" רגיל מסיים עבודתו עם ביצוע עסקת המכירה, הרי כאן דאג הנתבע 1 להסתיר הדבר וחשש פן הדבר יתגלה. הנתבע 1 העיד בחקירתו הנגדית כך: "כל המצפן שלי נאבד לי, האירוע הזה החשיך לי את העולם. אני בא ממקום אחר לגמרי. אני לא בא ממקום כזה של עוקץ וגניבות. אני בא ממשפחה מכובדת מאוד מכובד, נקלעתי לצרה כזאת לא ידעתי את נפשי, העולם נחשך לי" (ע"מ 29 שורה 14 ואילך).

 

והנתבע 1 ניסה לפעול ולבדוק כיצד להגן על לקוחותיו ועל 'קליינטים שקנו דרכו'. כך תיאר הנתבע 1 כיצד שלח את בנו לארה"ב על מנת "לדעת מה הנזקים של הלקוחות שקנו דרכי, אני רציתי ואמרתי לעצמי אם אני אסע יגידו שברחתי. לא רציתי להוסיף שמן למדורה. ביקשתי מהבן שלי, בשלב מסוים ביקשתי גם מהחתן שלי ללכת לראות שם מה קרה עם הנכסים כי על פניו היה לי גם מחשבה שיכול להיות שהקליינטים שקנו דרכי לא יפגעו".

 

"מתווך" אשר אינו חלק מעסקה ואינו נושא באחריות לא מתבטא ואינו מתנהל כפי שהנתבע 1 התנהל. כל התנהלותו של הנתבע 1 כמו גם התיאור כיצד ניסה להסתיר ולבחון כיצד לנהוג – כל אלה אך עולים בקנה אחד עם גרסת התובע לפיה הנתבע 1 אחראי לכספו ולסכומים שנטל עבור רכישת נכסים והשכרתם.

 

עוד על התנהלות הנתבע 1 למדים מניסיונותיו "להציל" הנכסים ועל כך בפסקה הבאה. 

 

  • ששית על כך שהנתבע 1 אינו מתווך – הנתבע 1 המנסה להציג עצמו רק כ"מתווך" הבהיר כיצד ראה עצמו קשור באופן אישי לנכסים. לענין זה העיד הנתבע 1 בחקירתו הנגדית – "חשבתי לעצמי מה אכפת לי פשט רגל [הכוונה למרגוליס – א.ב], שיילך, נגיד שקנה מישהו לפני שנתיים שלוש הוא הלך ניקח את הנכס ונעביר לחברת ניהול אחרת. היתה מחשבה בליבי אולי לא כצעקתה זה שהוא פשט רגל שיילך אבל זה היה צריך לבדוק".

לו היה מדובר במתווך, הרי לא היה חושב 'לקחת את הנכס ולהעביר לחברת ניהול אחרת'. דווקא מחשבה זו, יחד עם כל התנהלות הנתבע 1 מלמדת על חבותו כלפי לקוחות מהם גבה כסף לרכישת נכסים. אמירה זו מתאימה לאדם הסבור שהוא אחראי לבעלות בנכסים ומבקש להעבירם "לחברת ניהול אחרת" ואינה מתאימה לאדם אשר חשב שכל תפקידו התמצה ב"תיווך" בלבד.

 

  • שביעית על כך שהנתבע 1 אינו מתווךהנתבע 1 זימן עד מטעמו, מר שמעון גובנר, אשר העיד כי רכש שני נכסים על ידי הנתבע 1. עוד העיד מר גובנר על היכרותו עם אותו מרגוליס המופיע בפסק דין זה.

מר גובנר העיד כיצד היה בקשר עם מרגוליס ועם סוכן מסויים שקישר לו מרגוליס. אותו סוכן עלום של מרגוליס, אשר שמו לא ידוע ומר גובנר לא זכר פרטיו – הזהיר את העד כך שלא ימסור סכומי כסף למרגוליס ואף אמר – "אל תיתן כסף למרגוליס הוא פשט את הרגל".

 

עדות מר גובנר לא תורמת לגרסת הנתבע 1. מעדות זו למדים כי אותו מרגוליס היה בקשר ישיר עם מר גובנר וגם כאשר הפנה אותו לסוכן, הרי זה דווקא הזהיר מפני התקשרות עם מרגוליס. כל זאת להבדיל מענייננו. בתביעה שלפני התובע לא התנהל ישירות אל מול אותו מרגוליס אלא מסר מלוא כספו לנתבע 1 ובסופו של יום נותר רק עם נכס אחד מבין אחד עשר אשר כביכול רכש.

 

  • שמינית – חוסר אמינותו של הנתבע 1

לצד כל המובא לעיל יש לציין את התרשמותי מאמינות ועדות התובע אשר שמר אמנם על כבודו של הנתבע 1 אך זאת תוך שהוא חוזר ועומד בחקירה הנגדית על כל אחת מטענותיו.

 

מנגד היתה עדות הנתבע 1 מוטית אינטרס אישי באופן מובהק. הנתבע 1 ביקש להמעיט בחלקו בפרשה והתריס בתשובותיו כאשר נשאל על הכשרתו או בדיקותיו באמירות כגון – "איזה הכשרה? האם ראית שדכן עם הכשרה?"

 

כאשר נשאל מה הפעולות שעשה אותו מרגוליס ביחס לרישום ענה – "אני לא זוכר את המילים. אני לא יכול להגיד עכשיו את המילים המדויקות שהוא אמר, אם הוא אמר עורך דין או לא. הוא אמר שהוא לוקח על עצמו להעביר את הבית. אני לא יודע אם עורך דין או לא";

 

כל טענה שהופנתה אל הנתבע 1 הוא הדף אל עבר אותו מרגוליס והוסיף "אם לי לא היה קונפידנס אמון מלא ממרגוליס לא הייתי מתקרב אליו", ועוד הוסיף אודות הבדיקות שערך כי פנה אל מרגוליס וכלשונו – "למרגוליס קיבלתי את האינפורמציה ממנו. מה יש לי לשאול עוד פעם?".

 

וכך לא הכחיש הנתבע 1 כל ההבטחות וההתחייבויות שקיבל התובע בדבר נכסים מניבים שיהיו בבעלותו – אך ביקש לטעון שמאות אלפי הדולרים שקיבל אבדו בשל אותו "מרגוליס" לו מסר את הכספים.

 

על העדר תום הלב של הנתבע 1 ניתן ללמוד מדרך התחמקותו הארוכה והשיטתית מהשאלה ביחס למועד בו נודע לו אודות "בעיות עם הדירות של מרגוליס". מועד גילוי העוקץ הנטען של מרגוליס הוא בעל חשיבות רבה שכן יודגש כי הנתבע 1 נטל מהתובע 155,000 $ בגין נכסים רק בשנת 2013, השנה האחרונה לקשר בין הצדדים. 

 

הנתבע 1 טען כי העוקץ שייחס למרגוליס החשיך את עולמו, כלשונו – אך סירב לומר מתי נודע לו על אותו אירוע והתחמק ממתן תשובה. וכך נשמעה עדותו (ע"מ  29-30 לפרוטוקול):

 

ש.:        מתי לראשונה שמעת שיש בעיות עם הדירות של מרגוליס?

ת. :        שמעתי רק מהרחוב כשזה התפוצץ. זה היה בערך ב – 2013. אני לא זוכר מתי;

 

ובהמשך:

        ש:          ראש השנה, אחרי ראש השנה, בקיץ.

        ת:          אני לא זוכר. האמן לי שאני לא זוכר.

 

ועוד:

        ש.          יש לך אמת מידה כלשהי?

        ת.           כל המצפן שלי נאבד לי, האירוע הזה החשיך לי את העולם...

 

וכן:

        ש.          מתי זה קרה?

        ת.           אני לא זוכר. אני זוכר רק ב-2013

 

ועוד:

        ש.          זה קרה בקיץ, בחורף?

        ת.           אני לא זוכר (אומר באנגלית)

 

וכך מספר פעמים שב ונשאל הנתבע 1 והתחמק ממתן תשובה ביחס לאירוע המרכזי והמכונן – המועד שבו נודע לו, לטענתו, על העוקץ שביצע מרגוליס. בשלב מסוים שינה ב"כ התובע את קו החקירה ושאל את הנתבע 1 האם שלח את בנו לארה"ב וזה ענה בחיוב. אך כאן שוב שבו ההתחמקויות אשר תועדו בפרוטוקול כך:

 

        ש.          מתי שלחת?

        ת.           אני לא יודע תאריכים. אני מניח שבועיים אחרי זה

 

        ש.          אחרי מה?

        ת.           אחרי שהתפוצץ

 

וב"כ התובע לא הרפה וניסה לברר התאריך המדויק בו כביכול נודע לתובע על מעללי אותו מרגוליס נטען והפעם שאל על נסיעת חתנו של הנתבע 1:

 

ש.          מתי נסע החתן שלך?

ת.           הם נסעו ביחד...              

 

ואידך זיל גמור.

 

התיאור לעיל מאפיין גישתו המתחמקת והמיתממת של הנתבע 1 במהלך כל עדותו.

 

 

 

 

  1. אין לקבל הטענה לפיה הנתבע 1 לא היה אחראי למסירת ורישום הנכסים

 

  • הנתבע 1 קיבל סכומי כסף מהתובע על מנת לרכוש נכסים מניבים ובפועל נותר התובע עם נכס אחד בלבד. לענין זה טוען הנתבע 1 כי על התובע היה לבדוק הנכסים בגינם העביר תשלום כשם שבדק וגילה טעויות שונות ברישום.

 

  • כך למשל ציין הנתבע 1 שהתובע ידע להפנות לכך שקיבל מסמכים עם "טייטל" (TITLE) שאינו שייך לנכס או מכירת נכס אחד לשני רוכשים. הנתבע 1 הוסיף וטען כי האחריות לבדיקת הנכסים ואופן רישומם רובצת על כתפי התובע ולא על כתפיו שלו. לענין זה הנתבע 1 אף התריס בחקירתו הנגדית באמירה אשר משום מה צוטטה דווקא בסיכומיו ולפיה: "אני קיבלתי 2000 דולר שכר טרחה. עד כמה אתה רוצה שאני אברר לך על זה? עד איפה?"

 

  • אין לקבל גישה זו של הנתבע 1. הנתבע 1 הוא זה אשר קיבל את כספי התובע והוא זה אשר הציג לתובע מסמכים שונים. העובדה שהתובע הבחין בטעות כזו או אחרת במסמכים שהציג הנתבע 1 אינה מאיינת את החובה לספק נכסים מניבים בהתאם לסכומי הכסף אותם קיבל מהתובע. הנתבע 1 אשר היטיב לקבל סכומי כסף נכבדים מהתובע מחויב היה ליתן תמורה בגין כך.

 

ויודגש – אין לקבל גישת הנתבע 1 לפיה "אני קיבלתי 2000 דולר שכר טרחה עד כמה אתה רוצה שאני אברר לך" כאילו קיים מד בדיקות מצומצם שעל הנתבע 1 לערוך לאור סכום שכר הטרחה לו הוא טוען.

 

הנתבע 1 לא נשכר כבעל מקצוע לערוך בדיקות משפטיות ואחרות. התיאור הנכון הוא כי הנתבע 1 קיבל מלוא התשלום בגין הנכסים המניבים, בהיקף של עשרות אלפי דולר ארה"ב בגין כל נכס ובפועל אלה לא סופקו לתובע. הנתבע 1 אינו מתווך אשר אך ורק הפגיש בין שני צדדים אלא הוא זה שנטל מלוא התמורה והותיר את התובע ערום הן מכספו והן מנכסים אותם אמור היה לקבל.

 

  • זאת ועוד – אפילו היה הנתבע 1 מתווך בלבד, הרי שומה היה עליו להבהיר לתובע את ההבדל בין נכסים להם רישום מחייב, או כפי שכונה הדבר בפיו – Deed , לבין נכסים החסרים רישום זה.

 

הנתבע 1 עסק באופן פעיל במכירת נדל"ן בארה"ב ובשל כך הגיע אליו התובע. קשה לקבל טענת הנתבע 1 לפיה למרות עיסוקו במכירת נדל"ן בארה"ב לא ידע מה משמעות נכס בעל Deed - . אך אפילו תתקבל גרסה זו של הנתבע 1 הרי היה עליו, כמי שעוסק בתחומו, לפעול באופן מקצועי על מנת לוודא שסכומי הכסף הניכרים אותם הוא נוטל אכן יהיו כנגד התמורה שהובטחה לתובע.

 

  • גם אם נתייחס אל הנתבע 1 כאל מתווך – עדיין חובתו של מתווך היא לבדוק לכל הפחות בדיקות בסיסיות את הנכס אשר נמכר באמצעותו. כך למשל מתווך בעסקות מקרקעין בישראל מחויב על פי הדין לפעול במיומנות ובסבירות תוך נקיטת אמצעים לקבלת מידע אודות הנכס אשר במכירתו הוא עוסק וכלשון סעיף 8(ב) לחוק המתווכים במקרקעין, תשנ"ו – 1996 (להלן: "חוק המתווכים") – "במילוי תפקידו יפעל מתווך במקרקעין במיומנות ובסבירות וינקוט אמצעים הראויים בנסיבות העניין, לקבלת מידע מהותי הנוגע לנכס נשוא עסקת התיווך".

 

הנתבע 1 השקיע מאמץ לא מבוטל בניסיון לשכנע כי חוק המתווכים לא חל עליו שכן "תיווך" נכסי מקרקעין מחוץ לישראל. במלוא הכבוד – אף אם חוק המתווכים אכן אינו חל על נכסים מחוץ לישראל – הרי עדיין יש בו כדי לקבוע קנה מידה של סבירות לפעילות מתווך. אין לנקות את הנתבע 1 מכל אחריות דווקא בגלל שעסק ב"תיווך" ביחס לנכסים מחוץ לישראל.

 

כאן יש לומר כי נוסחו של חוק המתווכים לא צמח בקרקע בתולה, אלא הוא תוצאות הלכות משפטיות אשר התייחסו למתווך כאל שלוח ור' עא 166/77 ‏ ‏ נסים דדון נ' ברוך אברהם (מיום 14/6/79) שם נקבע ביחס לחובת הנאמנות כי "זו כוללת, בין היתר, את החובה לנהוג בזהירות סבירה במילוי שליחותו. בעניינינו, זהירות סבירה זו כוללת את החובה לבדוק אם זכאי ומוסמך המוכר למכור את הדירה, בדיקה שניתן לעשותה במאמץ קל על-פי ספרי המקרקעין" . עוד נקבע כי מתווך היפר חובת נאמנות "משהוסיף...  במו ידיו כי המוכר הוא הבעלים הבלעדיים של הדירה מבלי שטרח לבדוק נכונותה של עובדה מכרעת וחשובה זו לגורלה של העסקה, בוודאי שבכך היפר את חובת נאמנות שחב הוא כלפי שלוחו, היינו כלפי הקונה" (ההדגשות לא במקור).

 

לו תתקבל עמדת הנתבע 1 הרי יהיה בכך עידוד להתנהלות בה נמכרים נכסים לתושבים בישראל ונגבים סכומי כסף ללא כל אחריות ובדיקה של "המתווכים" באותן עסקאות. התנהלות כזו תתיר לגורמים כמו הנתבע 1 להמשיך וליטול כספים מלקוחות שונים ולשלח אותם כאשר יבקשו התמורה לכספם.

 

 

  1. אשם תורם של התובע

 

  • הנתבע 1 עוול כלפי התובע, נטל כספיו, הציג לפניו כאילו נרכשו נכסים המניבים דמי שכירות, העביר "דמי שכירות" לתובע והונה את התובע כפי שתואר לעיל. כעת טוען הנתבע 1 כי היה על התובע לגלות ההונאה והכשל במכירה מלכתחילה וכי משלא גילה זאת – הרי האחריות רובצת לפתחו.

 

  • על פניו יש קושי בטענה של מעוול הפועל בהונאה כנגד קרבן עוולתו על כך שזה לא היה מתוחכם דיו על מנת לתפוס אותו בקלקלתו. עם זאת, בתי המשפט הכירו בקיומו של אשם תורם אפילו במקרה של עוולת התרמית ומכאן גם בענייננו יש לבחון שאלת האשם התורם. לענין זה אפנה אל תא (ת"א) 2430/02 ‏ ‏ שוויצר רות ואח' נ' מתתיהו חותה, יו"ר הוועדה המחוזית י-ם ואח' (מיום 4/5/2015 – כב' השופטת דניה קרת – מאיר) שם נקבע כך:

 

"לכאורה, ניתן היה לטעון כי קיימת סתירה בין עקרון האשם התורם לבין עוולת התרמית. אולם, הפסיקה קבעה כי סעיף 68 לפקודת הנזיקין מחיל על העוולות כולן – ובכלל זה על עוולת התרמית – את עקרון האשם התורם. הפסיקה הכירה בקיומו של אשם תורם של הניזוק, גם במקרים בהם התקיימו יסודותיה של עוולת התרמית – אם היה על הניזוק לבדוק את המצג ולא להסתמך עליו בצורה עיוורת"

 

להרחבה ר' גם תא (ת"א) 667/92‏, מדינת ישראל נ' אפל דוד (4/9/2007 – כב' השופטת רות לב הר שרון) שם נקבע תוך סקירת הפסיקה והספרות כך:

 

"אומנם עצם קיומה של עוולת התרמית מקשה על הטלת אשם תורם על התובע שכן ככל שרשלנותו גבוהה יותר והייתה לו חובת זהירות, יתכן שקשה יהיה לקבוע קיומה של תרמית מלכתחילה. ראה ע"א 386/74 פלוני נ' אלמונית פ"ד ל(1), 383. ואולם, ככל שהמצג הכוזב חמור יותר, ומטעה יותר, וככל שהמציג נקט בחוסר תום לב – כך יהא מקום להטיל עליו אחריות נזיקית בעוולת תרמית"

 

ועוד אפנה אל מאמר "התרמית", מאת עדה בר שירה, מהדורה שנייה מאת יפעת הולצמן- גזית המצוטט בפסה"ד בעניין מדינת ישראל נגד דוד אפל שם נרשם כך:

 

"מובן שאם התובע ידע שמצג הנתבע אינו נכון או שהכזב שבהיצג היה גלוי לעין כל, נותק הקשר סיבתי ואין יסוד להטלת חבות. הוא הדין בנסיבות קיצוניות בהן מגיעה הרשלנות לחוסר אכפתיות ביחס לשאלה אם המידע נכון או לא. אך ייתכנו מקרים עמומים בהם נהג התובע ברשלנות בכך שלא ביצע בדיקה מוקדמת בטרם הסתמך על המידע המוטעה. במקרים כאלו עשויה התנהגות התובע לעלות כדי אשם תורם בלבד, שאין בה כדי לנתק את הקשר הסיבתי למצג המטעה."

 

 

  • מן הכלל אל הפרט לענין האשם התורם
    • התובע תיאר כיצד התרשם מהנתבע 1 וכיצד מעמדו הקודם הנטען כגזבר ישיבת סאטמר כמו גם המלצות שקיבל הביאו אותו להיקשר עמו בסדרה של עסקאות.

 

באותה סדרה של עסקאות ערך התובע בדיקות שונות ביחס לנכסים עצמם, כולל בדיקה פיזית של חלקם – אך לא פנה לייעוץ משפטי ולא ערך כל בדיקה ביחס לרישום הזכויות על שמו בדרך של שטר מכר – אותו DEED שהוזכר לעיל.

 

האמון העיוור שנתן התובע בנתבע 1 בכל הקשור לרישום הנכסים הביא בסופו של יום למצב בו פעם אחר פעם הועברו סכומי כסף נכבדים לרכישת נכסים חדשים מבלי שנערכה בדיקה לגבי רישום הנכסים אשר כבר נרכשו.

 

  • התובע יכול היה להימנע מרכישת חלק מהנכסים, למצער, וזאת לו היה בודק המסמכים אשר נמסרו לו וכן בודק אופן רישום הנכסים בארה"ב ובמדינה בה הם נמצאים.

 

  • הוכח כי התובע אכן ביצע בדיקות ואולם אלה לא נגעו למצב הרישומי של הנכסים ולענין זה יש לקבל העמדה לפיה סמך והאמין לנתבע 1 שאכן הטיפול ברישום מתבצע.

מכאן - אשמו התורם של התובע מופחת באופן ניכר נוכח העובדה שהנתבע 1 פעל בתחכום ובערמה ותוך הסתרת המצב להווייתו. הנתבע 1 מצדו עשה רבות על מנת לקדם מעשי ההונאה ולהסתירם – וכך המשיך להעביר "דמי שכירות", העביר מסמכים כביכול בתמיכה לרישום הנכסים במקום להפנות את התובע ישירות לבעלי מקצוע וכן לא הבהיר בזמן אמת את טענתו המאוחרת, אשר לא נקיה מספקות, לפיה כביכול אינו מבין ברישום הנכסים.

 

  • מכל האמור לעיל הרי יש להעמיד האשם התורם של התובע על שיעור של 25% מסך הסעד הכספי לו הוא עותר.

 

 

  1.  אין לנכות מסכום הפיצוי "דמי שכירות" שנמסרו לתובע

 

  • העסקה בה התקשר התובע

מהות העסקה בה התקשר התובע היא כפולה: הן רכישת נכסים מניבים והן טיפול בנכסים וקבלת דמי שכירות אשר נגבו באותם נכסים.

 

שני רכיבים אפוא בעסקה – הרכיב האחד - רכיב קנייני אשר קיים לעד, והוא הבעלות בנכס; הרכיב השני – רכיב כספי שהוא דמי השכירות אותם מעביר הנתבע 1 כל תקופת ההתקשרות העסקית.

 

ברור הוא שככל וההתקשרות עם הנתבע 1 מפסיקה – הרי התובע אינו רשאי לצפות להמשיך לקבל מהנתבע 1 דמי שכירות שנגבו מדיירים וכי עליו לטפל בגביה זו. עם זאת – גם כאשר ההתקשרות עם הנתבע 1 נפסקת, עדיין נותרים נכסי הנדל"ן בבעלות התובע.

 

  • טענת הנתבע 1 ביחס לדמי השכירות

הנתבע 1 טוען כי אפילו ייקבע שעליו לפצות את התובע, הרי מסכום הפיצוי יש להפחית דמי שכירות אותם קיבל התובע במהלך שנות ההתקשרות ביניהם. היקפם המדויק של דמי השכירות לא הוכח באופן חד משמעי אך אין חולק שאפילו כעולה מטענות התובע הם נעים בין 150,000 $ ל – 155,000$.

 

  • אין לנכות דמי השכירות מסכום הפיצוי

אין לקבל טענת הנתבע 1 לפיה יש לנכות מכל סכום פיצוי את "דמי השכירות" שהעביר לתובע. אין לקבל הטענה בשל שלושה:

 

  • ראשית - הפיצוי לו עותר התובע הוא בגין סכומי הכסף שהעביר לרכישת בעלות בנכסים, כאשר בסופו של יום נותר ללא נכסים.

 

כפי שהובהר בסעיף 6.1 לעיל – מהות העסקה היא כפולה - הן כספית, למשך תקופת ההתקשרות בלבד והן קניינית אשר תישאר לעד. העובדה שהנתבע 1 עמד, בדרכו שלו, בחלק מההתחייבות הכספית והעביר לתובע "דמי שכירות" אינה מנקה אותו מהאחריות לספק הנכסים לתובע. התובע רשאי היה לצפות כי הכספים אשר מסר לתובע יניבו לו דמי שכירות כל תקופת ההתקשרות ובנוסף  לכך יהיו בבעלותו נכסי נדל"ן שיישארו אף לאחר תקופת ההתקשרות.

 

  • שנית – אין להתעלם מהעובדה שהנתבע 1 פעל בערמה והעביר לתובע "דמי שכירות", ללא כל קשר להשכרת הנכסים. פעולה זו היתה אחד מגורמי ההסתרה וההונאה אשר מנעו מהתובע לחשוד שמא לא נרכשו נכסים או שמא אלה אינם מושכרים. הנתבע 1 נהנה מפעולות הונאה אלה, תוך שהוא עושה שימוש בכספי רוכשים אחרים ואין מקום להשיב לו תמורתם.

 

  • שלישית – בשולי הדברים ייאמר כי הסכום המדויק של דמי השכירות אותם קיבל התובע לא הוכח באופן חד משמעי. נטל ההוכחה בדבר סכום זה הוא של הנתבע 1 העותר לקיזוזם.

 

 

  1. יש לדחות טענת הנתבע 1 לפיה התובע לא הוכיח הסיבה לכך שהנכסים אינם קיימים

הנתבע 1 טוען כי התובע לא הוכיח מדוע לא בוצע  הרישום על כל אחד מעשרת הנכסים שאינם בידי התובע. הנתבע 1 מלין על כך שלא הוכח "מחמת מה הנכס אינו בבעלות התובע וכמה זמן לאחר שהוא רכש את הנכס הוא איבד אותו ומחמת מה הוא איבד אותו אי רישום נכון או חוב מאוחר יותר". כך נטען. אין לקבל טענתו של הנתבע 1 בשל שניים:

 

  • ראשית - עיקר חסר בטענת הנתבע 1 והוא הוכחה כלשהי כי אכן סיפק נכסים מניבים הרשומים על שם התובע. בפני בית המשפט עומדת טענת התובע לפיה כלל לא קיבל נכסים הרשומים בבעלותו וזאת במסגרת עסקאות שביצע הנתבע 1 בכספו. הנתבע 1 אשר נטל את כספו של התובע – הוא זה שהיה עליו להראות היכן רישומי הבעלות של אותם נכסים.

הנתבע 1 אוחז בחבל משני קצותיו – כך הוא לא מציג רישומי בעלות על נכסים בגינם קיבל תשלום וכן מוסיף וטוען שעל התובע להבהיר מדוע לא קיימים רישומי בעלות כאמור. 

 

  • שנית - זאת ועוד – אין להתעלם מהעובדה שמהות העסקה, כפי שאף עולה מעדות הנתבע 1 – היא רכישת נכסים מניבים כאשר כל המיסים הנדרשים משולמים באמצעות גביית דמי שכירות והיתרה מועברת לתובע.

 

הנתבע 1 לא הוכיח כי מסר נכס מניב כלשהו וזה "אבד" בשל חוב שרבץ עליו. ואולם אפילו היה הנתבע 1 מציג נכס כלשהו אשר העביר לבעלות התובע ואשר "אבד", כלשונו, בשל חוב שלא שולם  – הרי עדיין היה על הנתבע 1 להבהיר מדוע אותו חוב לא שולם, שהרי תשלום החובות והמסים צריכה היתה להיות מתוך גביית דמי השכירות ולא על ידי התובע.

 

לכל הפחות היה על הנתבע 1 להתריע בפני התובע כי חובות ומסים אינם משולמים -  אך הנתבע 1 לא זו בלבד שלא עשה כך, אלא אפילו העביר "דמי שכירות" כך שהתובע לא יכול היה לחשוד שדבר מה אינו תקין ביחס לנכסים והשכרתם.

 

 

  1. על כך שיש לדחות התביעה כנגד הנתבע 2

 

  • התובע עותר לחייב את הנתבע 2 תוך שהוא טוען שהנתבע 2 היה "חלק מהמשרד", וכי היה "קשור" לעסקי הנתבע 1.

 

כתמיכה לתביעתו טוען התובע שכאשר נפגש עם הנתבע 1 הוא שאל "מה יקרה אם חס וחלילה יקרה משהו מי ינהל את הכל וינהל את הנכסים ויביא לי כסף וישמור עלי" ובתשובה נמסר לו "יש לי בן שקוראים לו שמעון ואתה תכיר אותו... ברגע שאני איננו הוא יטפל בהכול".

 

עוד טוען התובע כי נפגש עם הנתבע 2 ארבע או חמש פעמים, 'כשהביא לו כסף או כשהעביר אליו סכומי כסף' וכי אפילו ניהל, פעם אחת, שיחה עם הנתבע 2 ברכב והתרשם שהוא "מכיר את העניינים ושוטף בחומר".

 

התובע אף מפנה לכך שהנתבע 2 נשלח לארה"ב כדי לברר אודות הנכסים וטוען שיש בכך כדי להוכיח את מעורבותו ואחריותו.

 

  • אין לקבל את טענות התובע כנגד הנתבע 2. העובדה שבנו של הנתבע 1 סייע לו ואפילו שימש לצדו ועבד בשליחותו במשימות שונות – אינה הופכת אותו מיניה וביה לשותף בעסקיו. בוודאי העזרה שהעניק הנתבע 2 לאביו אינה מקימה לו חבות כלפי לקוחות אביו ובגין מאות אלפי הדולרים אשר נטל אביו מהתובע.

 

אפילו הטענה העיקרית של התובע לפיה הנתבע 1 ביקש להרגיע את התובע ואמר "ברגע שאני איננו הוא יטפל בהכול" – אינה מקימה חבות כספית לנתבע 2 והיא לכל היותר יכולה להעיד על כך שהנתבע 1 ייעד את בנו לטפל בעסקיו.

 

התובע לא הוכיח כל התחייבות אישית של הנתבע 2 כלפיו ואף לא מצג לפיו הנתבע 2 שותף לכל התחייבויות אביו ודי בכך כדי לדחות התביעה כנגד הנתבע 2.

 

  1. הסכום בו יש לחייב את הנתבע 1

 

  • הסכומים העולים מהתביעה

התובע עותר לסעד בסך של 2,500,000 ש"ח "מטעמי סמכות עניינית" ומפנה לרכיבים הבאים:

 

  • סך של 764,500 $ סכומי הכסף שנטל הנתבע 1 בניכוי סך הנכס שהתקבל - סכומי הכסף שהעביר התובע אל הנתבע 1 בגין אחד עשר נכסים בניכוי הסכום שהועבר בגין הנכס היחיד שהתקבל עומד על הסך של 764,500$;
  • סך של 9,710 $ - סכום ששילם התובע כמס לרשות המוניציפלית בגין הנכס היחיד שקיבל לבעלותו;
  • עגמת נפש והוצאות – התובע עותר לפיצוי בגין עגמת נפש ולהוצאות בסך של "לפחות 7,000 $" בגין סכומי כסף שהוציא בשל נסיעות לארה"ב על מנת לנסות ולהציל את שניתן להציל.

 

  • סכומי הכסף בגינם יש לחייב את הנתבע 1

 

  • סך של 764,500 דולר ארה"ב

התובע העביר לידי הנתבע 1 סך כולל של 826,500 $, המורכב מהסכום של 786,500 $ בגין רכישת הנכסים המניבים וכן 40,000  $ בגין שכר טרחה.

 

מתוך כלל הנכסים נותר התובע אך ורק עם נכס אחד בגינו שילם 58,000 $ בצירוף 4,000 $ כשכר טרחה. מכאן שעל הנתבע 1 להעביר לתובע ההפרש בין מלוא הסכום שנטל לבין הסכום בגין הנכס היחיד שהתקבל.

 

הפרש זה עומד על הסך של 764,500 $ (= 4,000 – 58,000 – 826,500)

 

  • סך של 9,710 דולר ארה"ב

התובע הוכיח כי אכן בניגוד להסכמה לא שולמו מיסים לרשות המוניציפלית מתוך דמי השכירות שנגבו עבור הנכס היחיד שהועבר לבעלותו. התובע אף הוכיח כי נשא בתשלום זה בסך של 9,710 $.

 

  • אין לחייב בגין עגמת נפש ונסיעות לארה"ב

אין לחייב הנתבע 1 בגין נסיעותיו של התובע לארה"ב ובגין עגמת הנפש שנגרמה לו. נכון וסביר הוא שהנסיעות לארה"ב הסבו הוצאות לתובע ואולם ממילא בשלב כזה או אחר היה על התובע לנסוע לבקר בנכסיו מעת לעת, אם אלה היו ברשותו. מדובר אפוא בהוצאה אשר התובע היה נושא בה בעתיד ללא קשר למעשיו של הנתבע 1.

 

באשר לעגמת הנפש – טענה זו נטענה כמעט כבדרך אגב הן בכתב התביעה והן בסיכומים. מבלי להמעיט בערכה של הטענה – הרי משיקבל התובע פיצוי בגין סכומי הכסף שניטלו ממנו, ישיבו אותו אלה במידת האפשר למצב בו היה אלמלא עוולות הנתבע 1 ואין להוסיף על כך פיצוי נוסף.

 

  • אשם תורם

כאמור לעיל, יש לנכות 25% מסכום הפיצוי בגין אשמו התורם של התובע.

 

  • המרת הסכום למטבע ישראלי

התובע הגיש תביעתו בסכום כולל של 2,500,000 ש"ח כאשר רכיביה הובאו בערכי דולר ארה"ב.

 

התובע לא שיערך כל אחד מהתשלומים ממועד נטילתם על ידי הנתבע 1 עד למועד הגשת כתב התביעה ומשכך יש לחשבם בהתאם לשער הדולר הידוע במועד הגשת כתב התביעה.

 

הלכה היא כי "שערי חליפין הם בגדר ידיעה שיפוטית. הם ניתנים לבירור בנקל  על ידי בית-המשפט ואין צורך להביא על כך ראיות" ור' עא (חי') 2144/02 , מנדלבליט נתן נ' מנדלבליט אהוד (מיום 20/4/2004, כב' השופט דר). עיון בפרסומי בנק ישראל מלמד כי שערו היציג של הדולר ליום 14/7/14 הוא מועד הגשת כתב התביעה עמד על סך של 3.42 ש"ח לדולר ועל סמך שער המרה זה יחושב הסעד לו זכאי התובע.

 

  • סיכום לענין הסעד הכספי

כעולה מהאמור לעיל יש לחייב את הנתבע 1 בסך דולרי של 580,658$ שהוא 1,985,850 ש"ח כמפורט להלן:

 

                       764,500$             (כאמור בסעיף 9.2.1 לעיל)

                       9,710$                  (כאמור בסעיף 9.2.2 לעיל)

                       =====

                       774,210 $

                       (193,552$)           (הפחתת 25% אשם תורם)

                       ======

                       580,658$

 

הסך של 580,658$ בערך שיקלי עומד נכון למועד הגשת כתב התביעה על הסך של 1,985,850 ש"ח (בהתאם לשער של 3.42 ש"ח לדולר כמפורט בסעיף 9.2.5 לעיל).

 

 

 

 

 

  • סוף דבר

 

  • התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית. בנסיבות העניין יישא התובע בהוצאות הנתבע 2 ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק דין זה ועד למועד התשלום בפועל.

 

  • התביעה כנגד הנתבע 1 מתקבלת בחלקה. אני מחייב את הנתבע 1 בתשלום הסך של 1,985,580 ש" ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 14/7/2014 עד למועד התשלום בפועל.

עוד אני מחייב את הנתבע  1 בהוצאות (המתחשבות באגרת בית המשפט) ובשכר טרחת עו"ד בסך כולל של – 80,000 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד פסק דין זה ועד למועד התשלום בפועל.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

ניתן היום,  ג' טבת תשע"ח, 21 דצמבר 2017, בהעדר הצדדים.

                                                                                                                         

 

 

 


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ