גואטה ואח' נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז תל אביב ואח'

פסק – דין

העתירה

1. עתירה להורות על ביטול החלטות הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז תל-אביב (להלן: "הועדה המחוזית") מתאריך 6.7.2010 וכן מתאריך 8.11.10 המאשרות תכנית הבינוי והעיצוב האדריכלי למלון טופבאן בבת-ים (להלן: "מלון טופבאן"), וכן לביטול החלטת הועדה המחוזית מתאריך 19.7.10 המאשרת תכנית הבינוי והעיצוב האדריכלי למלון ביץ בבת-ים (להלן: "מלון ביץ").

מעבר לאלה התבקש ביהמ"ש להורות לוועדה המקומית לתכנון ובניה בת ים (להלן: "הועדה המקומית") לבטל היתרי הבניה שהוציאה למלון טופבאן ולמלון ביץ בתאריכים 26.10.10 וכן 11.12.10.

לבסוף עתרו העותרים לקבוע, כי לא ניתן להקים שני בתי מלון אלה ללא עריכה, הפקדה ואישור של תכנית מפורטת שתעלה בקנה אחד עם תמ"א 12 או תמ"א 1/12, כמו גם עם תמ"א 13 וכן תמ"א 4/13, במסגרתם ייקבע תמהיל היחידות במלונות וייבחנו ההיבט האקולוגי סביבתי, מערך התנועה והחניה וכן עקרונות הבינוי לרבות גובה ונפח הבניה.

2. המשיבים כולם בתגובתם המקדמית לעתירה עתרו לדחיית העתירה על הסף, בין היתר בטענות שיהוי, אי מיצוי הליכים וחוסר תום לב.

3. בתאריך 19.6.2013, ולאחר שהתיק הועבר לשמיעה בפני, התקיים דיון מקדמי בעתירה בו השלימו הצדדים טיעוניהם, במיוחד בכל הקשור עם טענות הסף. במסגרת הדיון אפשרתי לחלק מהעותרים עצמם להשמיע טענותיהם והתרשמתי באופן בלתי אמצעי ממצוקותיהם לנוכח בניית שני בתי המלון על חוף הים בסמוך למקום מגוריהם. אומר כבר עתה, כי בסיכומו של יום דין העתירה להידחות על הסף בשל הטענות המקדמיות שהעלו המשיבים. לתוצאה זו הגעתי עם כל הסימפטיה שרחשתי לטענות העותרים עצמם בדבר המצוקות אותן הם חווים לנוכח הבניה הנרקמת בסמיכות למגוריהם.

טענות מקדמיות

שיהוי

4. תקנה 3 לתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 (להלן: "התקנות") קובעת מהו המועד להגשת עתירה מנהלית כדלקמן:

"3.(א)עתירה תוגש במועד שנקבע לכך בדין.

(ב)לא נקבע מועד כאמור, תוגש העתירה בלא שיהוי, לפי נסיבות הענין, ולא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום שההחלטה פורסמה כדין, או מיום שהעותר קיבל הודעה עליה או מיום שנודע לעותר עליה, לפי המוקדם.

(ג)בית המשפט רשאי להאריך מועד שנקבע להגשת עתירה כאמור בתקנות משנה (א) ו-(ב), לאחר שנתן למשיב הזדמנות להגיב לבקשת ההארכה, אם ראה הצדקה לכך".

5. אין חולק, כי בנסיבות חלה תקנה 3(ב) לפיה היה על העותרים להגיש עתירתם בתוך 45 ימים ממועד פרסום ההחלטות או מהיום שנודע לעותרים עליה. ההחלטות עליהן משיגים עותרים ניתנו פרק זמן הנע בין שנה ומחצה לשנתיים קודם להגשת העתירה, הן בוועדה המחוזית והן בוועדה המקומית (העתירה הוגשה בתאריך 23.9.12).

עוד ייאמר, כי תקנה 3(ג) מאפשרת הגשת בקשה להארכת המועד להגשת העתירה, אלא שכזו לא הוגשה ע"י העותרים.

חריגה מהתקנות בנושא השיהוי

6. לכאורה, די היה בחריגה מתקנה 3 לתקנות על מנת לדחות את העתירה, אלא שהעותרים היו ערים לבעייתיות שבהגשת עתירתם במועד מאוחר כל כך לאור הקבוע בתקנות וטענו, כי חלוף הזמן כשלעצמו אין בו כדי לחסום עתירתם. לטעמם, על ביהמ"ש לבחון טענת השיהוי כל מקרה לנסיבותיו על הפגיעה הפוטנציאלית באינטרסים של הצדדים (ההיבט הסובייקטיבי והאובייקטיבי), כמו גם תוך בחינת עצמת הפגיעה בשלטון החוק. לאור אלה, כך טענו, על ביהמ"ש לחרוג מהוראות התקנות ולאפשר דיון בעתירה.

העותרים התמקדו בהיבט הפגיעה בשלטון החוק כסיבה המרכזית בשלה יש לאפשר להם להעלות טענותיהם למרות השיהוי האמור, כמו גם מאחר ובניית בתי המלון מצויה אך בראשיתה. בדיון שהתקיים הוסיפה ב"כ העותרים, כי בנסיבות אין שיהוי סובייקטיבי מטעם העותרים, אם כי הסכימה לקיומו של שיהוי אובייקטיבי לאור התחלות הבנייה והפגיעה האפשרית במשיבות 4 ו-5.

7. המשיבות מצדן טענו, כי שיהוי העותרים זועק לשמיים. לטעמן, אין מקרה מוצדק יותר לדחיית עתירה על הסף ממקרה זה. העתירה לוקה בשיהוי בהיבט הסובייקטיבי, באשר העותרים היו ערים ומודעים להחלטות הועדות בנסיבות וכי טענתם לפיה העתירה הוגשה במועד שהוגשה מאחר וביקשו מזור מגורמים שמחוץ לבית המשפט אינה יכולה להועיל להם עתה. כך גם בהיבט האובייקטיבי, לאחר שהמשיבות 4 ו-5 החלו בהקמת בתי המלון, ביצעו חפירות, הניחו יסודות והוציאו סכומים בני עשרות מיליוני שקלים עד להגשת תגובתם לביהמ"ש באופן בו השיהוי האובייקטיבי הינו בולט ומובהק. בכל הקשור עם הפגיעה הממשית הנטענת בשלטון החוק התייחסו רוב המשיבות לטענות העותרים וטענו, כי אין בטענותיהם המופנות כלפי החלטות הועדות המחוזית ומקומית ולא כלום.

8. נושא השיהוי מהווה נדבך חשוב, בסיסי ועקרוני בפתיחת שערי ביהמ"ש המנהלי בפני המבקש ממנו סעד. עמד על כך ביהמ"ש העליון בבג"צ 453/84 איתורית תקשורת בע"מ נ' שר התקשורת ואח', פ"ד לח(4) 614, 621 (1985) שם קבע כב' הש' ברק (כתוארו אז) כדלקמן: