פסק דין
זהו פסק דין בתביעת התובעים, לחייב את הנתבעת, חברת תקשורת, המספקת בין היתר, שירותי טלוויזיה בכבלים, אינטרנט וטלפון, לשלם להם פיצויים בסך 10,000 ₪, בעילות של הפרת חוזה, עשיית עושר ולא במשפט, ותרמית.
כתב התביעה מפרט טענות רבות, לליקויים שונים בתפקוד הנתבעת, ובין היתר נטען, כי לא פעלה לנתק את התובעים מן השירות כאשר ביקשו זאת, שלחה אליהם חיובים שגויים, והונתה אותם במהלך תקופה ארוכה, בה נותק הקשר וחזר והתחדש, עקב הבטחות של הנתבעת, אשר לטענת התובעים, לא קוימו.
התמונה בכתב התביעה ביחס למועדי ההתקשרות, לא היתה ברורה לגמרי, אך במהלך הדיון התבררו העובדות והטענות הבאות: התובעים קיבלו מן הנתבעת שירותי טלוויזיה בכבלים במהלך שנים, וביום 14.7.09 ביקשו להתנתק מהשירות, לאחר שהנתבעת לא הודיעה להם, לטענתם, על סיום מבצע במסגרתו קיבלו הנחות שונות, וחייבה אותם בסכום החיוב החודשי המלא, מבלי להודיעם על כך. התובעים חויבו, על כן, בתשלום "קנס" בסך 314 ₪. על אף שבקשו כאמור להתנתק ביום 14.7.09, הגיע טכנאי לבצע את הניתוק ביום 6.8.09, אלא שאז הסכימו התובעים להמשיך את הקשר עם הנתבעת, לטענתם, בשל הבטחות של הטכנאי, כאשר בין היתר, סוכם כי ינתן להם זיכוי בסך 600 ₪ עבור חיובים בהם חויבו ביתר, והטבות נוספות. לטענת התובעים, לא קיבלו בפועל את הזיכוי שהובטח להם, ואף חויבו בתשלום עבור חודש אוגוסט 2009, בגינו לא אמורים היו להיות מחוייבים, ועל כן, ביום 7.9.09 הגיע התובע למשרדי הנתבעת, ודרש לנתק את התובעים מהשירות. הניתוק בוצע על אתר. התובעים התקשרו שוב עם הנתבעת, בחודש מרץ 2010, והפעם חוברו לשירות משולב של אינטרנט, טלוויזיה בכבלים וטלפון, אלא ששוב לטענתם, לא קיבלו שירות כנדרש, ואף נשלחו אליהם חיובים שגויים. על כן, בחודש אפריל 2010, דרשו שוב לסיים את ההתקשרות. בפועל, נותקו מן השירות בחודש יוני 2010. התובע טען, כי שילם כ-2,000 ₪ ביתר בגין התקופה האמורה. ב"כ הנתבעת טענה, כי התובעים לא חויבו בפועל עבור השירותים בגין התקופה השלישית, החל מחודש מרץ 2010. טענות אלה אושרו בעדותה של התובעת, ובהמשך, הכיר גם התובע, כי טעה בענין זה.
אין למעשה מחלוקת, כי התובעים זכאים להחזר סכום ה"קנס" בו חויבו, בגין ההתנתקות שלא בוצעה בפועל בחודש אוגוסט 2009, וכן זכאים להחזר דמי המנוי לחודש זה. הנתבעת לא הכחישה, כי אכן הובטח לתובעים זיכוי ביום 6.8.09.
לאחר דיון סוער, בו חזר התובע והטיח האשמות בנתבעת, אישר בסופו של דבר, כי בפועל נגבו ממנו ביתר רק דמי מנוי לחודש אוגוסט וסכום הקנס, אך טען כי זכאי לפיצוי עבור עגמת נפש והוצאות. לדבריו: "לשאלת ביהמ"ש מה הסכומים ששילמנו ביתר, אני אומר חודש אוגוסט שילמנו 150 ₪, קנס התנתקות 314 ₪, חוץ מזה יש לי את כל ההוצאות והטרטורים שעברתי. לשאלה אם חוץ מהאסמכתאות ל-12 טלפונים שיש בדפים שצירפתי, אני משיב שיש לי עוד הרבה אבל אין לי אסמכתאות. חוץ מזה אני מבקש דחיה להביא עדים. אני ואשתי התקשרנו, הילדים התקשרו".
התובעים לא הוכיחו, את סכום ההוצאות שנגרמו להם, ואולם, הראיות החלקיות שהגישו, וגם ההתרשמות מדברי התובע, מבססים את המסקנה, כי אכן ביצעו שיחות טלפון רבות וממושכות אל הנתבעת. סבורני, כי יש לפסוק לזכותם בשל כך פיצוי נוסף, מעבר להשבת הסכומים בהם חויבו ביתר, ואולם, בהעדר תשתית ראייתית מוצקה, ינואר 2010יקבע הפיצוי הנוסף, על דרך האמדן, ועל הצד הנמוך.
הנתבעת התגוננה בין היתר, בטענת קיזוז, ביחס לחובות שחבו לה, לטענתה, התובעים עקב שירותים שקיבלו מחודש מרץ 2010, לרבות מודם של טלפון שנשאר ברשותם. אין מקום לקבוע ממצא עובדתי ביחס לטענות אלה, בהעדר ראיות מספיקות, וכאשר התברר, כי מאז ביקשו התובעים להתנתק מהשירות ועד שנותקו בפועל, חלפו כחודשיים.
לפיכך, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים סך של 750 ₪ (כערכם היום וללא צורך בשערוך).
בנסיבות הענין, נוכח אופן ניהול הדיון, וכאשר הסכום שנתבע, נקבע על דרך ההפרזה, וללא יחס סביר לנזק בפועל, אין צו להוצאות.
ניתן היום, ט"ו שבט תשע"א, 20 ינואר 2011, בהעדר הצדדים.