פסק דין
בפני תביעה שטרית, בסך של 5,000 ש"ח (קרן, לא כולל הוצאות ושכ"ט). התיק נפתח בהוצאה לפועל (תיק 1707981137), עת הוגש לביצוע שיק שמסר הנתבע לתובעת. הנתבע הגיש התנגדות.
במקביל, בחודש יולי 2013, הגישה התובעת ללשכת ההוצאה לפועל גם תביעה, בסך 11,863 ₪. בדיון שהתקיים בפני, כפי שיוזכר מייד, לא ידע הנתבע אודות תביעה זו, ולתובעת לא היו פרטים מזהים נוספים, כגון: מספר תיק, וכיו"ב. התביעה עצמה נגעה באותה מערכת יחסים עסקית שהיתה בין הצדדים, שעל פיה ניתן גם השיק הנזכר לעיל.
מכל מקום, ביום 30.3.2014 נדונה ההתנגדות בדיון אשר התנהל באופן בלתי פורמאלי, ובנסיבות, הסכימו הצדדים להכרעה על פי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט, בלא נימוקים, ובהסתמך על כתבי הטענות, ועל הטענות שעלו בעל פה, שלא לפרוטוקול, באופן שפסק-הדין יכריע גם בטענות שעלו באותה תביעה נוספת, דהיינו, במלוא טענות הצדדים הנובעות מהקשר העסקי ביניהם. כך הסכימו הצדדים, וטוב שכך הסכימו, שכן "יפה כוח פשרה מכוח הדין" (תוספתא, סנהדרין א', ט"ו).
אין חולק, כי הנתבע החזיק בחנות לממכר לבני נשים, והתובעת היתה ספקית של מוצרים אותם מכר הנתבע. אין חולק כי הנתבע רכש מהתובעת סחורה, ולא שילם את מלוא תמורתה. החנות עצמה נסגרה בסוף שנת 2011.
טענות הנתבע, בקליפת אגוז, הן כי הוא אוחז בידיו חשבונית זיכוי על סך השווה, לערך, למלוא סכום התביעה והשיק גם יחד; כי הסיכום היה שכל סחורה שלא תימכר, תוחזר – וכי על כן היה על התובעת להחזיר לו את השיק; כי ברשותו מוצרים פגומים – אותם היה על התובעת לקבל ממנו ולזכותו, אך סרבה – בשווי של כ-5,000 עד 6,000 ₪; וכי המשלוחים נשוא שתי החשבוניות האחרונות שהפיקה התובעת – לא הגיעו אליו מעולם.
טענות התובעת, בקליפת אגוז, הן כי חשבונית הזיכוי הוצא מטעמים חשבונאיים בלבד, כדי לאפס חשבוניות שלא שולמו, וכי אין היא מצביעה על זיכוי אמיתי עקב החזרת סחורה או ביטול הזמנה, וכיו"ב; כי לא היה סיכום בדבר החזרת סחורה שלא תימכר; כי לא יתכן שבידי הנתבע סחורה פגומה בהיקפים הנטענים על ידו; וכי מעולם לא הוצאה חשבונית אלא אם סופקה גם הסחורה.
"פסיקה בדרך של פשרה פירושה שבית המשפט לא ידרש להכריע את הדין ולתת פסק דין על פי קביעה שבעל דין זה או אחר צודק במחלוקת על פי הוראות החוק או הדין אלא משמעותה שביהמ"ש יתן פסק דין על דרך הביניים והמיצוע שבין טענות שני הצדדים." (ר' ת.א. (ב"ש) 187/93 – פרץ אשר נ. קופ"ח של ההסתדרות, תק-מח 95(3), 240).
מהסכמת הצדדים, כאמור, יש לראות את כל אחד מן הצדדים כמי שמבקש לסיים את הסכסוך שנתגלע בינו לבין חברו בדרך של פשרה ולא בהכרעה שיפוטית חדה ונוקבת. הסכמה זו טומנת בחובה את נכונותו של כל צד שלא לעמוד בתוקף על כל טענותיו בבחינת "ייקוב הדין את ההר", אלא לקבל מענה הולם למכלול הסיכונים והסיכויים העומדים בפניו, לרבות הסיכון שלא יעמוד בחובת ההוכחה של הטענות שהוא חייב להוכיח.
לאחר ששקלתי את הסיכויים והסיכונים של שני הצדדים (ראה רע"א 5192/01 די וורולי נ' הלין (תק-על 2002(1), 408)), ועיינתי בכתבי הטענות ובטענות הצדדים ובמסמכים שלפני, הנני קובע שיהיה זה נכון וצודק, כסילוק סופי ומוחלט של כל טענות הצדדים בעניין זה, לחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך כולל של 10,800 ₪.
סכום זה ישולם תוך 30 יום מהיום, כנגד חשבונית מס כדין (נוכח הוצאת חשבונית הזיכוי על החוב הקיים), אחרת יצבור הפרשי הצמדה למדד וריבית כדין מהיום ועד לתשלום בפועל. במקרה כזה, יחודשו הליכי ההוצאה לפועל בתיק 1707981137 לגביית הסכום הפסוק, כאמור לעיל, אולם התובעת תהיה אחראית לסגירת תיק ההוצאה לפועל השני, שמספרו לא היה ידוע בעת הדיון – בין אם שילם הנתבע את חובו ובין אם לאו, שכן מלוא החוב גולם בסכום שנפסק לעיל.
ניתן היום, כ"ט אדר ב תשע"ד, 31 מרץ 2014, בהעדר הצדדים.